כבר בתחילת השרשור נוצר הרושם שאיך שלא נהפוך את שאלת ה"תם" שלך דן, בנוגע לנחיצותו של רפרנס כלשהו בעת שיחזור המוסיקה, מדובר למעשה בשאלה רטורית שנוגעת באחד מאבני היסוד של האודיופיליה.
לא בכדי התגובות לשאלה זו עברו עד מהרה לדון באלימינציה של מצב דיכוטומי קיצוני, שאותו בחרת להציג כמקרה בוחן שכיח. על חשיבות התגובות בהקשר האודיופילי ארחיב מיד. לפני שאמשיך רק נזכיר שהמקרה עוסק בשני מאזינים, לאחד הגבוהים של המערכת נשמעים כמו סכין חותכת, ומנגד לשני הם נשמעים נהדר.
לצד הטיעונים בעד ונגד הצורך בהתייחסות קוהרנטית כלשהיא בנוגע לתוצאת הסאונד ולא רק הנדונה, ואת מי היא אמורה לשרת, הועלתה הטענה ובצדק שקיימים אי אלו מאזינים שמראש הנטיה והעדפה שלהם היא לא רק לאותו דיסטורשן בגבוהים.
הרלוונטיות של גישה זו (שמבוססת על טעם אישי), מגולמת גם בעובדה שהמציאות הסונית המוקלטת אם נרצה או לא, עוברת תהליך שימור מורכב, שגורם לפגיעה בטוהר שלה. מה שאכן לא ניתן למנוע, ובמחשבה שניה גורם לנו להרהר במהימנות הרפרנס באשר הוא שם.
בהתאם לרוח הדברים בחרתי להתחיל דווקא ממערכת היי פיי דו ערוצי והגדרתה בפשט.
מדובר במערכת שבפועל אמורה להעביר לנו בצורה הכי מובהקת מלודיה יחודית, אחרי שהוקלטה נערכה והוגדרה בהקפדה באולפן.
כאשר הבחנה זו הופכת לסטנדרט מהותי בכל הקשור לבניית המערכת, וכל שכן לרפרנס אודיופילי, המצב שהגבוהים חותכים את האוזניים לא יעבור לסדר היום. למרות שלל התרוצים שבין היתר מתייחסים לטיב המקור, מבנה חדר האזנה והמצב האקוסטי שלו, ולא פחות חשוב לאיכות הקומפוננטים של המערכת.
לפני מספר ימים יצא לי לשמוע אצל חבר ראש קצה שוויצרי. מדובר בראש יחסית חדש, שנחשב כיום ל-mc המתקדם ביותר טכנולוגית.
בין שלל הכותרים שנבחרו להאזנה באותו ערב, השתרבב לו תקליט ריאישיו של דין מרטין. מספר שניות אחרי שהטיפ נחת על הרצועה שנבחרה להשמעה, שאלתי בקול מופתע האם מה שאנחנו שומעים כעת זה אותו דין מרטין שהאזנו לו בביקור הקודם?
התשובה לא אחרה להגיע. אכן מדובר באותו דין מרטין בכבודו ובעצמו. ושלא תטעו אין לי חומרים שלו, ולראשונה שמעתי אתו מאותו התקליט חודשיים קודם לכן ובקושי רצועה וחצי.
אז הוא נשמע לי חיוור נטול חיות, שטוח, ללא פוקוס, ובפרופרציה מוגזמת ביחס לבמה. במילים פשוטות סתמי. בנוסף האינטונציה שלו הייתה רחוקה מלהשמע אותנטית, בעיקר בהשוואה למצב החדש.
הפעם גם בניגוד לפעם שעברה, הבנתי מהר מאד מדוע מייקל פרמר התעקש להלל את ההדפסה הנדונה.
השליטה בדינמיות של המצלול, לצד היכולת לצמצם את הווקל למיימדים אנושיים, דימו לי באותם רגעים את דין מרטין במלא הדרו, וזה גם מה שבעל המערכת חיפש לשמוע.
אין לי צל של ספק שכל חבר מהפורום מתחיל כמנוסה, והכוונה היא גם בעיקר לאלה שהסאונד האנלוגי מעניין אותם כקליפת השום, היו מסכימים שהמצב האחרון שהתקבל הוא לא רק עוד תוצאה איכותית, אלה שמדובר בעיקר בתוצאה הרבה יותר ראליסטית.
מכאן שזה לא ממש מפתיע מה עומד מאחורי הבחירה במציאות והפיכתה לנקודת התייחסות אמינה. בעיקר עבור אותם האודיופילים והמערכת שבנו, שמאפשרת להם לחוש במובהק את אותו הדי אן איי הסוני של מציאות ההקלטה כפי שנשתמר בחומר. זאת ללא קשר עד כמה התמצית הזו אכן רחוקה אוביקטיבית מצליל ההקלטה המקורי, וכמובן שהכל יחסי.
לפיכך יאשה חפץ בגישה זו , אמור להישמע לנו חי מתמיד, ובאותה העת שונה במאה שמונים מעלות מהחיות שנקבל מנגינתו של נתן מילשטיין. זאת גם ללא קשר באיזה תוכן מדובר, כנל השנים בהם השניים הוקלטו ובאיזה אולפן. גם ללא קשר אם נדע בדיוק על איזה כינור יחודי ובאיזו קשת כל אחד מהם בחר לנגן בזמן שהוקלט. למרות שמבחינתי זה בהחלט יכול לתרום להעצמת החוויה.
כך למשל בהאזנה לחומר נדיר של ג'וני הרטמן מלווה בתזמורת, נחשף ביתר שאת לפער שמתקיים בינו לפרנק סינטרה, שבניגוד לזה הראשון הוקלט לרוב בליווי תזמורתי. כ"נל לקסם שנוכח ביצירה של כל אחד מהם. אם להקשות קצת יותר, אז מדובר בלהבחין בניואנסים המתקיימים בין השירה של מל טורמה, לזו של טוני בנט. מערכת הי פיי ראויה לא תגרום לנו להתבלבל בין השניים. כך אפשר להמשיך ולתת אין סוף דוגמאות כמו האזנה לגולד הצעיר מול זה הבוגר, וכלה בהבחנה בין חללי הקלטה שונים וכו.
ולסיום, כאשר המלודיה המדומה בחדר האזנה הופכת לאישו המרכזי, וזאת בניגוד מוחלט לעיסוק בצלילים ותדרים שבהכרח אינם קשורים לה גופא, המוסיקה תאבד הרבה פחות מהטבע האינהרנטי שלה, והיא תשמע לנו מציאותית מתמיד!