כחבר לשעבר בחבורת המופלאים (מסתבר שכולם לא כל כך מופלאים משום שאף מהם, כולל אותי, לא עלה על הטריק של רן מויאל) הרי שמצבי מביך כאן במיוחד. שהרי לי יש טרינוב כבר שנתיים, ואני משתמש מידי יום במצב יורו 3D המצויין, והייתי מצפה מעצמי לגלות את העניין מיד. ציפיה לא ריאלית, כמסתבר בדיעבד.
הגעתי למשכנו המעוצב של רן מויאל בחג הסוכות, בפעם הראשונה מאז מאי 2021. הכוונה היתה לשמוע אם המיזוג של הסאב החדש פרליסן סיגנצ׳ר 212 לתוך המערכת אכן מושלם כפי שחזרו וציינו רבים ששמעו את התוצאה לפני. ואכן כך, מעולם לא שמעתי סאב וופר שמשתלב כל כך הומוגנית וללא תפר שמיע בתכני סטריאו שהוקלטו בשני ערוצים בלבד.
שמענו תערובת של קטעים (רוני אלטר, יוסי בנאי, וילי נלסון, מארק נופלר ואמילו האריס, ליאונרד כהן ורבים אחרים) והכל נשמע משובח עד אימה. אבל זה לא עניין אותי - באתי כדי לבדוק את יכולות המערכת המחודשת-מכויילת של מויאל במוסיקה קלאסית בסטריאו עם סאב. שלפתי מספריית טיידאל 4 קטעים שמוכרים לי היטב, 2 הקלטות שכבר נחשבות היסטוריות משום שהוקלטו בשנות השישים והשמונים של המאה הקודמת ושתי הקלטות חדישות מהשנים האחרונות.
ההקלטה ההסטורית הראשונה היתה בכלים אותנטיים שהם רזים ודקיקים יותר, מעוטי נפח ודינאמיות ביחס לכינורות, ויולות וצ׳לו בגודל מלא. כאן, בשנות השמונים, מנצח פראנס בריכן המנוח על התזמורת שלו - תזמורת המאה ה-18 ומלווה את הפסנתרן ג׳ון גיבונס שמנגן על פסנתר פטישים, ולא פסנתר רגיל את הקונצ׳רטו מס׳ 24 של מוצרט. במערכת סטריאו רגילה ההקלטה הזו נשמעת חסרת דינמיות ודי משעממת. הטרינוב יודע להקפיץ את ההקלטה הזו מעלה מעלה - מצב א׳ היה קצת יותר טוב מכרגיל אבל מצב ב׳, שאותו העדפתי בבירור היה עולם אחר - גובה המוסיקה בחדר עלה בהרבה על גובהם הפיזי של הרמקולים הקדמיים, נפח המוסיקה בחדר היה ממכר מבחינת המעורבות שלך כמאזין, אז נכון, מצב א׳ היה נכון יותר מבחינת מרכוז הצליל בין הרמקולים הקדמיים, ומצב ב׳ קצת לקח מהפוקוס במרכז לצדדים כאילו נוצר עיגול רחב מסביב לרמקולים הקדמיים, אבל הוא ניצח בגדול.
ההקלטה ההסטורית השניה בוצעה ב-1964, האופרה כרמן של ביזה. תזמורת האופרה הלאומית של צרפת בניצוחו של ג׳ורג׳ פרטר נשמעת בהקלטה הזו כמו תזמורת מכבי אש/חובבים אבל אף אחד לא שומע את ההקלטה הזו בגלל התזמורת. קניתי את הדיסק הזה לפני עשרות שנים רק כדי להינות באופרה המופלאה הזו משירתה החד פעמית של מריה קאלאס. קובץ הרימסטר מטיידאל לא מציל אותנו מהצליל החנוק של התזמורת במצב א׳ כשהיא מנגנת את האוברטורה, הפתיחה לאופרה. במצב ב׳, התזמורת כאילו חוטפת זריקת בוסטר שמשפרת את יכולותיה הצליליות. הצליל פחות חנוק, יותר מלא, הרבה יותר פתוח. ולגבי השירה של קאלאס בקטע הכה שחוק הבאנרה - אלוהים קפץ לביקור בחדר של רן מויאל, וזו לא אמירה דתית, כי אני חילוני לחלוטין. זו אמירה מוסיקלית. הנפח, הגודל, מעטפת הצליל, תענוג צרוף.
שתיים אפס למצב ב׳ - ואזכיר שאני לא יודע מהו ומיהו. ממשיכים להקלטות המודרניות עם הדינאמיות ותחושת הקרבה שכה השתפרו בהקלטות הקלאסיות בעשור האחרון, עד שהן מקרבות אותך מאוד במערכות משובחות לחוויית הקונצרט החי. ההקלטה הראשונה המודרנית היא הקונצ׳רטו לצ׳לו של דבוז׳ק בנגינת הסולן קיאן סולטני (שיגיע ביולי הקרוב בפעם הראשונה לישראל ויופיע עם הפילהרמונית, אל תחמיצו). כאן הוא מלווה בתזמורת הסטאטקפלה ברלין בניצוח המנהל המוסיקלי שלה, דניאל ברנבויים, מוסיקאי דגול אבל אדם מתועב. וכאן העדפתי בבירור את מצב א׳, היה בו כל מה שצריך לשמוע במערכת מעולה. נוכחות הצ׳לו היתה ענקית, הליווי של ברנבויים נוכח, דינאמי וחי. מצב ב׳ בקטע הזה רק קילקל, הוא היה יותר מדי עד שהעיק עלי כמאזין, כמאכל מעודן שהוטבע בכמויות מופרזות של תבלון, סוכר או מלח.
שתיים אחת למצב ב׳ - האם יהיה תיקו בין-מצבי בקטע הרביעי? נתנו לכנרת המחוננת ליזה באתיאשווילי להוביל בקטע השלישי בקונצ׳רטו לכינור של בטהובן שמלווה בתזמורת הקאמרית-פילהרמונית הגרמנית מברמן. מצב א׳ היה יפה מאוד ומצב ב׳ פשוט התעלה עליו - שוב התלת מימדיות הממכרת, שוב הגובה, שוב הנוכחות - בסלון של רן מויאל קמה ונהייתה בועה מוסיקלית נפלאה. שלוש אחת למצב ב׳ - נצחון ברור וחד משמעי.
ורק אז גילה לי בעל הבית הגאה מהם שני המצבים. כמי שהמליץ בפני מויאל לרכוש את הרמקולים הצידיים והאחוריים של M&K הייתי מאוד גאה על ההמלצה שכיסתה אך מעט על המבוכה. איך נפלתי, כמו רבים וטובים לפני.
