שבוע טוב לכולם,
אחרי שקראתי בעיון מה שכל אחד מהחברים כתב, לא יכולתי שלא לפתוח בשאלה רטורית ; מה בין מוזיקאים וחובבי מוזיקה, לשיחזור אודיופילי דרך מערכת היי פיי דו ערוצי.
מכאן מתבקשת (ועולה) השאלה הבאה הכביכול טרוויאלית, מה כל כך מיוחד ושונה בציוד אודיופילי מציוד אודיו אחר. ולדייק את השאלה קצת יותר, מה המטרה שלשמה משקיעים בו כל כך הרבה שעות מחקר ומשאבים, ומתכננים אותו ברמות הכי גבוהות שניתן, ושעליו אנחנו משלמים ממיטב כספנו.
למה הוא בכלל מיועד? התשובה כמובן נמצאת לא רק בעובדה שהוא אמור להסב לנו הנאה צרופה ואושר.
מדובר בציוד שאמור להתמודד ביתר שאת עם תכתיבי המקור, קרי עם אותם פרמטרים סוניים סופר מורכבים שמשתנים ללא הרף ולא רק בתוכן של ז'אנר ספציפי, ובכך לשחזר אותו בצורה מייטבית.
מעניין לגלות שבפרקטיקה הרווחת, הזיקה לתוכן המשוחזר רחוקה מלהיות העיקר. אין כאן המקום לעסוק בבחירה הנדונה, אלא לציין שבגישה זו לטעם האישי תפקיד משמעותי ומכריע.
קיימת סיטואציה אודיופילת שבה שרירות הלב מאבדת מעוצמתה. הטוויסט הזה מתרחש כאשר העיסוק בשיחזור התוכן ובאמינותו, הופך לאישו של התחביב.
לרוב, כל טיעון שנקשר בגישה זו מצית ישר תגובות אנטי המגלמות סטריאוטיפים שרחוקים מהמציאות שנות אור. זאת ע"י אלה שאוחזים איך לא בגישה היותר שכיחה שמן הסתם היא גם בקונצנזוס.
ע' 3 הודעה אחרונה ..." ואז מגיעים הפלצנים שרוצים לשמוע את מיתר הכינור בלבד"...
במקרה הטוב, אותם... "אניני הטעם".... שהפלצנות דבקה בהם ( ולא להפך), מסווגים לאלתר כרודפי טונליות. כמובן שאין סיכוי בעולם שאלה ישארו פעורי פה מול המערכת שברשותם רק משום שלכאורה היא מוגבלת בעוצמה ובגודל שהיא מייצרת!
אני יוצא מנקודת הנחה שהפיסקה הבאה לא היתה נחשבת "לפלצנית" במיוחד, אלולא היתה מועלת ברובליקה; מה מתנגן אצלכם עכשיו?...או באודיופיליה.
הסיבה שבחרתי לבסוף כן להעלות את הדברים הבאים דווקא כאן, היא על מנת לחדד ולהמחיש את מורכבותו של קטע סוני מסויים במקרה הזה הוא נבחר באקראי מהעולם הקלאסי.
מי שמכיר היטב את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, לא יכול שלא להתפעם כל פעם מחדש מסיומו של הפרק הראשון. בקדנצה שחותמת את הפרק, נשמעת לפתע כניסה דרמטית של התונפן( Timpani)
למרות מיקומו בצד הימני האחורי של הבמה, בניצוחו של נוויל מרינר ( על התזמורת הקאמרית הבריטית, האקדמיה של סנט מרטין בשדות 81 PHILIPS), מנעד ההקשות בו נשמע במרחב האזנה כרעם ביום בהיר.
על רקע ה"ריוורב" (ההדהוד) המתמשך (כמו עד אין קץ) מעוצמת ההקשה האחרונה והמדוייקת שנשמעת מהתוף הנ"ל, מתקיימת לה נרוונה סונית לא פחות מופלאה.
זה קורה כאשר הנגינה של גדעון קרמר ממשיכה לסחוט את הכינור שלו עד לנקודה שהפיץ' שבוקע ממיתריו מפלח את האוויר.
מז'אנרים אחרים הייתי בוחר לדוגמה בג'ימי הנדריקס שיצא בכותר הסופר מעניין; Blues: מדובר בחומרים מאמצע שנות ה-60 ועד שנת 70 כולל, -96.
ממה שעוד נמצא בהישג יד אציין את האלבום מ-82 של מיילס דיוויס We Want Miles, אפשר להוסיף לקלאסי את הביצוע הנדיר והבלתי נשכח של Kazuhito Yamashita קזוהיטו ימשיטה, בתמונות בתערוכה מעת מוסורגסקי בעיבוד היוצא דופן לגיטרה, והרשימה אכן בלתי נדלית.
נחזור לרגע להנדריקס, מתוך האזנה מעמיקה של מספר פעמים לגרוב הבלוזי שלו,( דרך אגב, אין שום הגיון להשוות בין הווירטואזיות שלו לזו של קרמר כנל לגבי רמת גאונותם) כפי שבא לידי ביטוי בהפקה שציינתי לעיל, אני יכול לומר בבטחון מלא שלשחזר אותו, זה רחוק מלהיות פשוט יותר מהקונצ'רטו לכינור של בטהובן שאותו אני מכיר מצויין, ההפך הוא הנכון. על אחת כמה וכמה אם מדובר היה בגיטרה של אנדרס סגוביה, ולחילופין הלאוטה של ג'וליאן ברים.
אחרית דבר, תמיד עדיף לבחון בו זמנית מס' תצורות סוניות שונות בתכלית בעיקר בקיצוניות שלהן, גם אם זה לא בדיוק הכוס תה שלנו. זה יאפשר למקסם את הטיונינג של המערכת, ובסופו של יום למנוע ממנה מלקרטע לא פעם גם כאשר מאזינים לאותו ז'אנר ספציפי.
במצב זה לא רק כותר יחודי שנבחר מהעולם הקלאסי יישמע לנו הרבה יותר טוב, ההתרשמות המיידית תהיה כאילו החלפנו את הרוב המוחלט של המערכת!
... אבל תכלס גישה שיש שיש רמת איכות מסויימת שמשמה מתחילים לחוות תוצאה של סאונד או מוזיקה עגומה לדעתי כי המוזיקה לא מקבלת תוקף מאיכות מסויימת שמיצרת עולם חדש של חווית אזנה אין גלולה או זריקה שמערכת תוכל לתת לך שמרגע x המוח ידע לעבד את כל אינפורמציה שאתה מאזין לה. אז יצירת אשליה שסאונד מתחילרק מרכיבים איכותים בפיסגת היי אנד עם תג מחיר של דירה חדשה בעייתית מבחינתי כי אין בכך אמת אבסולוטית ודבר נוסף מרגע שאודיופיל יהיה במקום הזה הוא דיי מהר יבין שחווית הסאונד שהוא מקבל גם מאוד קשורה למיומנות של פיתוח שמיעה ומיומנות סביב זה.
