אתחיל דווקא מהפרוססור שמשמש כפתרון טכנלוגי לבעיות אקוסטיות.
התוצאה שמושגת דרכו היא בראש ובראשונה עוד תוצאה. כמו בכל מערכת היי פיי גם היא מושפעת מסך כל האמצעים שבהם היא מטופלת.
אף אחד לא טען לרגע שהתוצאות שמושגות דרך אקולייזר מתקדם שמשופע בטכנולוגיות ואופציות, היא לא איכותית, או לא יכולות להגיע למקומות ששום טיפול אחר לא יניב.
בכל זאת האם מדובר בכלי אבסלוטי. האם שורש הבעיה של מערכת היי פיי היא אכן האקוסטיקה של חדר לא מטופל, והאם יש רק יתרונות בשימוש בטכנולוגיה הנדונה מול האפשרויות שמציאה הטיפול הפאסיבי.
כמובן שזו שאלה רטורית שכבר לא מעט דוסקסה בשירשור. ובכל זאת למען הסר ספק, לגבי החלק הראשון, גם לדידך עמיר לא בהכרח החדר הוא הגורם המרכזי לבעיות סוניות העלולות להתעורר בזמן האזנה, על אחת כמה וכמה במידה שהוא מאוזן ללא תופעות חריגות עם מדידה ואני מוסיף גם בלעדיה. החלק השני מעלה את הרציונל הבא, הכל תלוי בהתאם לאיזו גישה, ובשביל זה לא צריך את מייקל פרמר.
עדיין ב- 2021 מסתמא שהפרוססור הוא עדיין פרוססור והוא לא כול יכול (וזאת בהקשר גם לדברי נמר). הוא בעיקר חסר את היכולת בכל הנוגע להבחנה בין מאפיני צליל בסיסיים.
מכאן שברגע קבלת תוצאת הכיול האוטומטי, מגיע שלב ה- fine tuning (לא מחייב) בו אתה מתיישב עם הלפטופ וחוכך בדעתך מה לצקת לתוכן המושמע, והכל בהתאמה לבס ריספונס שנבנה על בסיס שדרוג החלק התחתון ומפעולת הסב וופר/ים. אתה יכול לבחור ביותר אגרסיביות או פחות, וכנל בנוגע לצלילות, צבע, בהירות, וכדומה. דרך אגב האפשרות למשחק בדימר של מאפיינים סונים אין סופיים מתאפשרת גם בפרקטיקה שמתבצעת ללא הטכנולוגיה הנ"ל.
נראה לי שאתה תקוע איפשהו בשנות השבעים עם "איקוולייזר", שזה כלי שמאפשר שליטה רק על היענות תדרים, אבל אין לו שום שליטה על מה שקורה במימד הזמן, שזה חשוב לא פחות.
אפשר לעשות הרבה דברים גם באמצעות עזרים אקוסטיים קלאסיים, אבל כמובן שנדרשות מדידות -- באמצעות האוזן בלבד בלתי אפשרי לאתר ולאפיין בעיות במדוייק -- וגם אי אפשר בעזרת עזרים כאלה לתקן בעיות בתדרים מסויימים ובמידה מסויימת. למשל אם המדידות מאתרות peak של 5dB באיזור ה-46 הרץ, אין לך כלים פאסיביים לא לטיפול ספציפית באיזור ה-46 הרץ בלי לכלול תחום רחב של תדרים מסביב, שבהם אין בעיה, ולא במידה המדוייקת של 5dB, אלא כמעט תמיד יותר מדי או פחות מדי. כך שעבור הרבה בעיות מסוג זה עדיף יהיה לא לטפל בצורה פאסיבית כלל, כדי לא ליצור מצב שתירנת נקודה וקילקלת הכל מסביב. בעזרת RC אפשר לטפל בזה נקודתית ובמדוייק.
אז לא מדובר ב"כלי אבסולוטי" (מה זה בכלל?) או במגיה, אלא בטכנולוגיה שמאפשרת לטפל ברוב הדברים דורשים טיפול בצורה יעילה, ספציפית ומדוייקת.
בניגוד למימוש התוצאה שמתבצע דרך האקולייזר וחסרונותיו, קיימת הגישה של טיונינג שמבוסס על אינטואציה אודיופילית שאיננה זקוקה לגיבוי אמצעים מדעיים כלשהם.
אינטואיציה בהקשר זה אינה אלא שיכנוע עצמי, רמאות/שרלטנות בעצם, שבמסגרתה אתה עושה מה שנראה לך לפי טעמך והבנתך האישיים, ומשייך זאת לצליל הלא מוגדר של המאסטר (שאותו לא שמעת, ושגם אם היית שומע אותו, זה כנראה לא היה עם אותו ציוד ובאותו חדר שבו עבד הטכנאי שעשה את המיקס.
אכן, רמאות עצמית ושרלטנות אינן זקוקות לגיבוי אמצעים מדעיים כלשהם.
אינטואציה זו מאפשרת להתקרב לאותו רגע מכונן שנשתמר בסלילים או במקור הדיגיטלי, בוויניל מהדורה ראשונה ובריאשיו או בפורמט הדיגיטלי. רגע לחיצת ה-play או הורדת הראש על התקליט, מאפשר לעורר לחיים גם עשרות שנים אחרי, את אותו הרגע שבו המיקסר כובה. לרוב מדובר באותו הרגע שבו ההפקה סיימה את תפקידה. כמובן שקיים יתרון אם אתה יכול לשים את היד הכי קרוב למקור אבל זה לא מחייב. קיימים רימסטרים מופלאים ולא על זה נסוב הדיון.
זה ממש מופרך.
מה שאתה קורא לו "רגע מכונן שנשתמר בסלילים או במקור הדיגיטלי" הוא תוצאה של עירבול כלשהו של ה-session tapes -- קטעי ההקלטות -- שמהם איזשהו טכנאי בנה את המאסטר באולפן, לפי טעמו ולפי מה שהוא שמע דרך הציוד שהיה לו באקוסטיקה של החדר שבו הוא עבד. אין ברגע הזה שום דבר מיוחד, אם אותו טכנאי היה עובד בחדר אחר או עם ציוד אחר, התוצאה הייתה יכולה להיות שונה בהרבה, ובוודאי אם היה מדובר בטכנאי אחר.
בכל מקרה,
לך אין שום מושג ירוק מה היה הצליל שהטכנאי הזה שמע. לא רק שאתה לא יודע מה נקודת ההתחלה, גם אין לך מושג ורוד בהיר אם משהו שאתה משנה במערכת שלך לפי האינטואיציה המופלאה שלך, מקרב אותך או מרחיק אותך מהצליל האמור.
אין לך גם מושג סגול האם ועד כמה סוגי המדיה השונים (תקליטים, דיסקים, סרטים, קבצים, הכל) לדורותיהם שהופקו מהמאסטר בכלל דומים למאסטר גם אם היית שומע אותם באותו חדר ובאותו ציוד כמו הטכנאי האמור אם לא היה לך את המאסטר להשוות אליו.
מסתבר שאתה אפילו לא מודע לכמה שאלה שעשו את ההעברות לוויניל התלוננו עד כמה התוצאה בוויניל היתה נחותה ומעוותת יחסית למאסטר, גם בהדפסה המוקדמת ביותר. ב-The RCA Bible של Jonathan Valin יש תיאור עד כמה הטכנאים שהפיקו את התקליטים של אחת הסדרות הטובות ביותר אי פעם -- RCA Living Stereo -- לא כל כך ידעו מה הם עושים ועד כמה השליטה שלהם בתוצאה הייתה מוגבלת, אבל אתה מתייחס למיקס כאילו זה מתן תורה מסיני, שזה מביך עד כמה שזה מגוחך.
ובכל מקרה, הנקודה החשובה ביותר, שנראה שלא נקלטה: גם למאסטר עצמו, ב"רגע המכונן" שבו הסתיימה ההפקה, אין צליל ספציפי משלו!! הוא ישמע אחרת לחלוטין בציוד שונה ובאקוסטיקה שונה. ואתה יכול להיות בטוח שגם הציוד שלך וגם האקוסטיקה שלך כל כך שונים ממה שהיה באולפן, לפחות בהקלטת ישנות, כך שאין שום דבר שאתה בכלל יכול לעשות כדי להתקרב לצירוף ציוד/אקוסטיקה המקוריים.
חיפוש דמיון למשהו לא מוגדר, הוא בהחלט בעייתי גם מבחינתי. אם זאת כאשר מאזינים לכלי מסויים או ווקל וכלה בתזמורת מלאה במערכת היי פיי איכותית, ההגדרה הסונית שלהם נבנתה באולפן בלא מעט ידע מקצועי תוך תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר עי אנשים מיומנים שיודעים את העבודה.
כמובן שזה על רגל אחת ויש כאן עוד המון משתנים שישפיעו על תוצאת "ההגדרה" הנדונה וזה לא המקום לדון עליהם. בכל זאת מה שנשאר מכל זה הוא הרבה מעבר ל"אבקת קסמים". מדובר ב די אן אי מובהק של סטרקטורה סונית שניתן להבחין ביצוגים השונים שלה די בקלות.
גם זה אוסף מילים מגובבות. הרי יש הבדלים עצומים בין כלי לכלי, ובין איך שאותו כלי נשמע באקוסטיקות שונות, או אפילו במרחקים שונים מהמאזין. ברור שה-DNA של הסטרוקטורה הסונית" (איזה ביטויים מפוצצים) נשאר בהקלטות ובמיקסים השונים, אחרת לא היינו מסוגלים בכלל לזהות כלים. אבל גם אם ההבדלים בין הצליל של הקלרינט כפי שהיה בנקודה מסויימת באולפן (בנקודה אחרת הצליל היה אחר), לבין ההקלטה שלו ל-session tape, העירבול שלו למאסטר, ההעברה שלו לוויניל ותוצאת נגינת הוויניל אצלך בביית אינם דומים זה לזה, עדיין תזהה שמדובר בקלרינט, אבל לא יהיה לך שום מושג מה מידת הדימיון בין מה שאתה שומע לבין התוצאה על המאסטר, מה גם שכאמור, למאסטר עצמו אין צליל ספציפי משלו!
לאודיופיל ממוצא יכול לקחת שנים להבין איך התוכן אמור להישמע במרחב השמע היחודי אצלו לפני שדיברנו בכלל על להרכיב מערכת טובה. מה אמור להתקבל לדוגמה בבמה אחרי שהרמקולים נעלמים, ויתרה מזאת מה לעשות בכדי שהמערכת תשמע במייטבה ו"נכון" גם בהתאם להעדפה מסויימת.
אולי הייתה משמעות כלשהי למה שאודיופיל "מבין" אם היה לו פידבק על הדימיון בין מה שהוא שומע בפועל לבין מה שהוא אמור היה לשמוע, אבל אין שום פידבק, ובכלל מה שהוא אמור לשמוע לא מוגדר.
אז אין משמעות לומר שהאודיופיל "מבין" משהו. אולי לוקח לו שנים לגבש דיעות משלו, אבל הן לא מבוססות על התקרבות או התרחקות של הצליל של ההעברות למדיה של הקלטות שאותן הוא שמע, יחסית לצליל הלא מוגדר של המאסטר שהוא לא שמע.
ובכל זאת מי שהנכון עבורו הוא המוגדר הנדון, ישמח לגלות עד כמה הוא מאפשר לקלוט את השוני שמתקיים בין שיחזור כותר אחד למשנהו ולא רק בתוכן המגולם בהם. לבסוף לקבל את טביעת האצבע שמשתנה מחברה לחברה וכנל לגבי איכיות הפקה השונות כחלק היממנטי ובלתי נפרד מהשיחזור.
קודם כל, המילה "שיחזור" לא מתאימה כאן. "שיחזור" הוא בניה מחדש של משהו שהיה קיים בצורה הדומה ביותר למקור, אבל כאן לא היה קיים משהו מוגדר שאפשר לשחזר אותו.
אתה מדבר על תהליך של למידת המאפיינים של השמעות של העברות למדיה (תקליטים, למשל) על ציודים שונים על ידי השוואות ביניהן, אבל אין לך שום עוגן שאליו אתה יכול להתייחס כאל מה שצריך להיות.
לכל היותר, האודיופיל מבין כך איזה תקליטים הוא אוהב ואיזה ציוד הוא אוהב. אין לזה שום קשר למאסטר.
מי שעבורו השינויים הללו נשמעים קיצוניים מידי ובעיקר רחוקים מלהיות מושלמים, יאלץ לתור אחר אלטרנטיבה שמייצרת אדאליזציה סונית שממתנת ובעיקר משטחת את אותם פגמים אוביקטיבים. זאת בדומה לפערים המובהקים שמן הסתם מתקיימים בהפקות שמלכתחילה לא נועדו להדגמה אודיופילית פומפוזית!
זה בכלל קשקוש באוויר שלא מתייחס לשום דבר.
