וואו, כמה פעמים הסברתי את זה!
הסדר הפוך. כשאתה אומר משהו, אתה לא צריך להוכיח כלום. אבל אם מישהו, אני או מישהו אחר, ממש לא משנה מי, סותר את מה שאמרת, אז רק
אם אתה רוצה שלדבריך תישאר משמעות, אתה צריך או להסביר במה האחר טעה, או למה בכל זאת מה שאתה אומר נכון. אחרת, אם לא חשוב לך שלדבריך תישאר משמעות, אתה לא צריך לעשות כלום, אבל מה שאמרת ישאר בחזקת מופרך.
שוב, אתה לא חייב לאף אחד לעשות את זה, אבל אם אתה לא עושה את זה, אל תתפלא שלא מתייחסים אליך ברצינות ולא מחשיבים את דעתך כשווה לזו של אחרים. לא מדובר בי אישית וגם לא בך אישית, רק בדבריך.
אותו דבר בדיוק תקף גם כשאני או מישהו אחר כותב משהו ומישהו סותר את דברינו. אם לא נסביר במה האחר טעה או למה מה שאמרנו בכל זאת נכון, מה שאמרנו יישאר בחזקת מופרך. אני לא שונה מאחרים בזה.
מה שכן שונה הוא ההיסטוריה: העובדה שדבריך נסתרו בהרבה מקרים, שעד עכשיו לא טרחת באף אחד מהם להסביר במה האחר טעה, או למה בכל זאת מה שאתה אומר נכון, ואחוז ניכר מדבריך נשארו בחזקת מופרכים. *זה* מה שמחליש את דבריך, לא איזה עיקום של אד הומינם.
בכל מקרה, וו לא תחרות מי צודק יותר או חכם יותר או בכלל. זה עניין פשוט של תכנים, שלא משנה מי אמר מה, ולא משנה האם ומי חושב שהוא צודק, אלא רק מה נאמר, ומה מתוך זה נכון ומה לא.