סלע המחלוקת הוא למה: עמיר - ולהבדיל - ילדי כאפות למיניהם, טוענים שזה בגלל העאלק-עיוותים והרמוניות שפטיפון מכניס. ו"האוזן שלנו אוהבת עיוותים, וזה בסדר לאהוב עיוותים". לדעתי זה שטות, לא בגלל שזה לא נכון, אלא כי הרמוניות ידידותיות לאוזן (מסדר שני, נדמה לי, עמיר?) לא מסבירות פירוט, לא מסבירות למה אותיות גרוניות נשמעות הרבה יותר משכנעות בתקליט, ולא מסבירות למה הבמה הרבה יותר מדוייקת.
ראשית, צריך להבחיו בין "משכנע" -- ו"מערב" ו"טבעי"-לכאורה וכיו"ב -- שהם התרשמויות/חוויות,
שאינן משותפות לכל המאזינים אלא רק לאוהבי ויניל -- כלומר
סובייקטיביות -- לבין "מדויק", שזה אמור להיות אובייקטיבי. אבל חובבי ויניל מתייחסים לדברים הסובייקטיביים והתארים שבהם הם משתמשים לתיאורם כאל עובדות.
ה"פירוט" הנוסף נובע בחלקו מהקומפרסיה, שמה שהיא עושה היא להגביר את הצלילים החלשים (משאירים את הצלילים החזקים כפי שהם), וכך פרטים שבאיזון הנכון שלהם הם חלשים מדי, אולי כמעט מכוסים, ולא שמים לב אליהם,, בויניל הם צפים. שים לב שאף אחד מהפרטים הנוספים שאתה שומע בוויניל, אתה לא שומע ב-live בצורה כזו. ב-live הם
תמיד חלשים
בהרבה, ולרוב בלתי שמיעים. כך ש"דיוק" זה לא.
לכן עניין אותי, ברמה הטכנית, אילו יתרונות יש לתקליט על דיגיטל.
אתה, אם הבנתי נכון, מצדד בנושא דגימת הגל, שבגלל שבדיגיטל יש מספר מוגבל של דגימות בשניה כל מה שקורה ביניהן "מוחלק" וכך מאבדים מידע אנלוגי. עמיר נתן לזה קונטרה.
קיימים מצבים שבהם קורה משהו בין דגימות, אבל הדברים האלה
בהכרח מכילים תדרים מעל מחצית תדר הדגימה, ולכן, עבור תדר דגימה של 44.1 קילוהרץ ומעלה, הם
בלתי שמיעים. אפשר לתפוס אותם, גם בדיגיטל, ע"י העלאת תדר הדגימה בהתאם, כך שזו לא מגבלה של דיגיטל, אלא של תדר הדגימה שנבחר, וממילא אין בזה שום צורך -- הם לא שמיעים.
זה לא נשמע יותר טוב מבחינה מדעית מדידות פרופר אבל זה הרבה יותר עם רגש ופתוח ושומעים את כל הרשרושים והתסתסתסת האלה בתקליט שאין בדיגיטל וזה בעצם עושה את ההבדל, זה הרבה יותר אמיתי פתוח ו מרגש.
ה"רגש", "פתוח", "אמיתי", "מרגש" הן התרשמויות/חוויות, לא עובדות. ועודף הפרטים בוויניל מוסבר ע"י הקומפרסיה.
התרשמות/חוויה, שיכולה להיות שונה אצל מאזינים אחרים, אבל אלה החווים אותה מתייחסים אליה כאל עובדה. זו שגיאה מובנת, אבל שגיאה.
על אותו עיקרון כל הרמקולים והמגברים המהונדסים היום, הרבה יותר כיף לשמוע עם סטאפ של פעם מול סטאפ של היום, רמקולים ישנים מנייר ומגברים של פעם נשמעים הרבה יותר טוב לאוזן אומנם גרועים במדידות אבל הרבה יותר כיף לשמוע איתם מוזיקה.
ויש גם את אלו שמנסים להנדס את זה של פעם, ראה ערך פטיפונים בחצי מליון שקל שהפכו אותם לחלליות.
MAKE IT SIMPLE פשוט הכי טוב לא צריך לסבך את העולם בשביל לשמוע מוזיקה טובה.
כן, יש כאלה שמעדיפים את הסאונד של פעם, אולי נוסטלגיה, לא אכנס לפרשנויות, אבל זו העדפה
סובייקטיבית של חלק, כנראה מיעוט, מהמאזינים, שכנראה מעדיפים את הציוד המודרני, גם לנגינת תקליטים של פעם.
בפער הזה שמתקיים בין שתי המדיות הנ"ל, אם גם היתרון הטכני הזה או כמו שאתה מציין לצד כל אספקט טכנלוגי מדיד אחר, אין בו משום יתרון שבא לידי ביטוי, אז מה כן?
היתרון של דיגיטל הוא הדיוק, כפי שבא לידי ביטוי בכל אספקט טכנולוגי ו/או מדיד. חלק מהיתרונות אינם בהכרח מנוצלים/משמעותיים, כמו שאין יתרון משמעותי למכונית שמגיעה ל-300 קמ"ש על פני מכונית שמגיעה ל-250 קמ"ש בתנאי הארץ בהנחה שהן זהות בכל אספקט אחר.
בנוסף לתמוך בסראונד זה באמת נחמד, אבל בוא עמיר זה לא האישו כאן, וגם לא עיניין הדרך הנכונה לשלב סאבים.
הזכרתי את זה בסוף, בעריכה מאוחרת, אבל אלה יתרונות, שעבור חלק מהמאזינים, כולל אותי, הם משמעותיים
מאוד.
היה לי פרה אנלוגי משובח של Audio Research, ולאחר שקניתי RC, השוויתי בין נגינת הפטיפון במסלול pure analog, מהפונו סטייג' דרך הפרה למונובלוקים, לעומת חיבור הפונו סטייג' ל-RC, שמבצע המרה לדיגיטל 24/96 לפני הפעלת קסמיו, ומה-RC למונובלוקים. העדפתי את התוצאה בשילוב ה-RC במידה כזו, שמכרתי את הפרה, ואני לא מצטער לרגע.
נעזוב לרגע בצד את היוצא מן הכלל בהעדפות, ונתמקד בזה שאין חובב כלשהו שיעדיף סאונד סתום על ברור (לא נכנס לרמת העשיה של זה). או מנגד סאונד נפוח ללא קשר למקור המושמע על כזה שהוא יותר מדוייק, טבעי וורסיטלי בהתאמה לתוכן המושמע. כנ"ל שבניגוד לסאונד עשיר יהיה מי שיעדיף סאונד מנימליסטי תפוס חנוק ומעווט. הפתרון טמון בלמצוא את הרפרנס המבהיר לך עד כמה התרחקנו מלהאזין לתוצאה היותר איכותית וכן יש דבר כזה. איכות תוצאת סאונד בחדר האזנה ללא קשר למדיה, תלויה לא מעט ברעשים מכניים ואקוסטיים (לא מחדש כלום) שמרחיקים אותנו שנות אור מהמקור ולפני הבעיות שהוא מגלם גופא. כשאתה מתחיל לבודד אותם מהתוצאה ואתה נשאר בסופו של דבר עם המדדים המופלאים בדיגיטל בפרט אלה שמוזרמים בהשוואה לאלה שמגלמת המדיה הארכאית או אז אתה רק קולט את הפערים הסוניים שמתקיימים בין השניים.
אני לא מבין מה הנקודה בנאום הזה. בכל מקרה, כשמשווים עותק וינילי למאסטר שממנו הוא נוצר -- דיגיטלי או אנלוגי -- זה לצד זה, נוכחים בגודל ההבדל, בעוד שעותק דיגיטלי דומה מאוד.
הערת ביניים קטנה, כיום ניתן להוריד את רעשי הרקע של האנלוג ולהשאר נטו עם המוסיקה, וזה בין היתר קשור לתחזוקה של העסק.
בתהליך דיגיטלי, כמובן.
חובבי אודיו נוהרים לרכוש תקליטים לא כי הם משועממים, או שיש להם עודף כסף (לרובם הגדול אין), או משום שהם מאוהבים בעצמם ולבסוף איך לא בסוגי עיווטים שהוויניל מגלם.
זה קורה מהסיבה המאד מאד פשוטה, קיימת העדפה למדיה שמגלמת יתרונות מהותיים בצליל שרובו המכריע איננו מתקבל באמצעות המדיה הדיגיטלית, לדוגמה חיות שנעדרת מהלקסיקון לא רק שלך עמיר, שניתן להבחין בה בקלות בשמיעה, ולא רק מתוך תחושות בטן סובייקטיביות. בכלל, סאונד שבמהותו מעווט לא יכול להישמע טבעי וחי, ואם הוא נשמע יותר טבעי וחי בגלל מיני עיווטים אז פה קבור הכלב (לתשומת לב מהנדסי הדיגיטל).
לסאונד המתקבל מוויניל יש מה שנתפס כיתרונות ע"י אלה שאוהבים ויניל, לא ע"י כולם. אבל חובבי ויניל מתייחסים לדברים הסובייקטיביים והתארים שבהם הם משתמשים לתיאורם כאל עובדות. הן לא.
מה שנשמע לך --
ולחלק מהאחרים -- כ"טבעי" ו"חי" לא נשמע כך לכל האחרים. זה לא מפתיע שחובבי הוויניל נחרדים כשאומרים שמדובר בעיוותים, אבל זה המצב.
לסיום, לכל הכביכול האצטלה האנלוגית "הרומנטית", אין שום קשר לחום או קור.
יותר "חם" זה ביטוי נפוץ בפי חובבי הוויניל לתאר לחיוב את מה שהם אוהבים, אבל אף אחד מהתארים המוקנים ע"י המאזינים אינו עובדה, אלא התרשמות/חוויה, שיכולה להיות שונה אצל מאזינים אחרים, אבל אלה החווים אותה מתייחסים אליה כאל עובדה. עובדה זה לא.
