ARB, צודק בכל מילה, כל מילה OK.
לפני כמאה שנה יצאה המילה הקצרה או־קיי למסע כיבוש בעולם. תחילה כבשה את לשון מוצאה, האנגלית, ולאחר מכן, לאט לאט אבל בצעדים בטוחים — את כל העולם. אין אומה ולשון שאינה נפגעת מן המילה המידבקת הזאת, שאינה נכנעת לפלישתה האלימה. אין תמה אפוא שזו מבעירה את חמתם של כל מי שאין אוזנם 1 סבירות וסבירות יותר, ערלה. מוצאה לוט בערפל, לגיזרונה הוצעו סברות שונות, ולמען האמת אין יודע לומר בוודאות כיצד נוצרה ומה שימושה המקורי. ועם זאת יש להתפלא על מילה מרגיזה זו, מילה בלי תעודת ייחוס ובלי שקיפות סמנטית, כיצד הצליחה להשתלט כל כך על לשונות הדיבור כאילו היה צורך בה, כאילו המתין לה העולם מששת ימי בראשית שתופיע ותמלא חסר בבריאה. אכן יש תחליפים עבריים להבעת הסכמה או שביעות רצון, הכול לפי המתאים 2 להקשר: טוב, בסדר, כן או בבקשה. בשולי הלשון התקנית רווחת גם המילה סחתין, מן הערבית. ולמותר להזכיר שההצעה של איתמר בן אב"י אֹו־ּכֵ ן, בהשראת הצליל 3 לא נקלטה כידוע. מתקני לשון, דרכם להסמיך להמלצתם אסמכתה של או־קיי, מאלפת מן המקורות, אבל הפעם נכזבו ציפיותינו. ודאי שהמילים טוב או כן, ובלשון חכמינו הן, אינן צריכות סימוכין. ואשר לביטוי בסדר — אין לצפות לאסמכתה מן המקורות, שהרי ברור שזה הגיע אלינו בהשראת לשון שבה הסֵ דר הוא ביטוי של הטוב והישר והמספק, ואם חשבתם על הגרמנית Ordnung in ,הרי לא טעיתם. זה המקום להזכיר שיש ביטויים יום־יומיים עבריים כשרים למהדרין המשמשים בימינו ואינם מצויים במקורותינו.
לא נמצאה משמ' חדשה זו ממש במקורות, ואין כאן אלא השפעת המלה הלועזית Dank בתרגומי המקרא, ששמשה בשני המובנים". וכל שכן המילה בבקשה, תשובה לתודה, שייחוסה לגרמנית schön bitte ,sehr bitte אינו צריך ראיה. 5 במצב דברים כזה ראיתי לחלוק עם הקוראים את מעט החומר מן המקורות שהצטבר תחת ידי הנוגע לענייננו. אמרו רבותינו: כשבא נח ליטע את הכרם בא סטן ועמד לפניו. אמ' לו: מה אתה נוטע? אמ' לו: כרם. אמ' לו: ומה טיבו? אמ' לו: פירותיו מתוקין בין לחים בין יבישין, ועושין מהם יין המשמח את בני אדם, דכת' ”ויין ישמח לבב אנוש". אמ' לו השטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה. אמ' לו: לחיים! מה עשה השטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו שם, ואחר כך חזיר, ואחר כך קוף, והטיפו דמיהם באותו כרם והשקהו מדמיהם. כך במדרש תנחומא, נח יג על פי כ"י קיימברידג', ספריית האוניברסיטה, 1212. Add. הנוסח לחיים מקּוים גם בכתבי יד אחרים, כגון כ"י פרמה, ספריית פלטינה, 3254 ]696 ,]ובדפוסים הראשונים קושטא ר"ף—רפ"ב וונציה ש"ה. בדפוסים החדשים 6 כב ע"ב יותר, כגון ורשה 1875 :לחיי, והוא לשון בבלי. הסיפור מובא בספר האגדה, ותסא ע"ב, בלשון ”אמר לו הן". בעיבוד של י"ב לבנר, כל אגדות ישראל, ירושלים 1946 ,חלק א, עמ' 48“ :ויאמר נח: טוב! עשה כאשר אמרת". בנוסח של ילקוט 7 רמז סא: ”א"ל הן". שמעוני הביטוי לחיים, לשון הסכמה, המושם בפי נח בשיחה עם השטן, משקף לשון חיה ועממית, וכפי שאפשר להתרשם הוא המקביל הקלסי לאו־קיי שלנו. כאמור, על הדפוסים החדשים השתלט הנוסח לְ חַ ּיֵי, שפירושו ’לחיים' בארמית הבבלית. הביטוי שכיח בתלמוד הבבלי, כגון בסיפור שלהלן: אמ' ליה קיסר לר' תנחומא: תא ליהוי כולן עמא חד. אמ' ליה: לחיי! מיהו 8 אנן דמהלינן לא אפשר לן דליהוי כותיכו. מהילו אתו והוו כותן.
תרגום: אמר לו קיסר לרבי תנחומא: בוא נהיה כולנו לעם אחד. אמר לו: לחיים! אבל אנו, שמהולים אנו, איננו יכולים שנהיה כמותכם. הימולו אתם והיו כמותנו. הסיפור מובא )בתרגום עברי( בספר האגדה, שנז ע"א: ”אמר לו, טוב, אלא אנו, שמהולים אנו". לביטוי עוד היקרויות הרבה בתלמוד הבבלי, כגון בלשון הרֹווח 9“ בשלמא ]...[ לחיי. אלא ]...[". כלומר: ’בעניין א הכול בסדר; אבל בעניין ב יש להקשות'. ועוד דוגמה, ממדרש מאוחר יותר: אמר ריש לקיש: אמר הב"ה לאברהם: בכמה נסיונות נסיתך ועמדת בהן. עכשיו בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה ]...[: קח נא את בנך. ]...[ באותה שעה היה אברהם חושב בלבו היאך לעשות. אמ': אני מודיע לאמו ]...[. אמ' לה: תקני לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשתה ונשמח היום. אמרה לו: לחיים! אי זו צורך שמחה זה היום? אמ' לה: לזקני' שכמותנו נולד לנו בן לזקנותנו; מיד הלכה שרה ותיקנה משתה גדול בצוויו.10 לא דין הוא שישמחו ונשמח עמהם וניתן הודאה לש"י שעשה לנו נס כזה? הדוגמה הבאה היא הידועה בכולן, אלא שנחלקו בה הפרשנים. בקידוש על היין, לפני ברכת ”בורא פרי הגפן", המקדש פונה לקהל ואומר: ”סברי מרנן" — כך ספרדים ותימנים; אשכנזים מוסיפים: ”ורבנן ורבותיי". לפי נוסח אשכנז, תכף לכך המקדש אומר את ברכת ”בורא פרי הגפן". ואילו בסידורים כמנהג הספרדים כתוב: סַ בְ רִ י מָ רָ נָ ן. )ועונים — לְ חַ יִים(.11 ובסידורים כמנהג התימנים: ואומר סברי מרנן והעומדים שם אומרים לו לחיי.12 ”לחיי", כלומר — לשון בבלי
מילים רגילות ונדושות נוטות להישחק. יש שהדובר מבקש לפרוק את האוטומטיות של ביטוי נדוש, ואז הוא שותל במקומו ביטוי חדש, בעל עוצמת הבעה חזקה יותר. כך הוא מבקש להפתיע כביכול ולהשיג תשומת לב לדיבורו. עוצמת הבעה אין פירושה הדגשה דווקא. זו יכולה להיות, פשוט, הבעה ספציפית יותר מהמילה הסתמית כן. נהוג להביע הסכמה נלהבת או מסויגת בביטויים חופשיים יותר, כגון ”בחפץ לב" או ”נו, אם את מתעקשת כל כך". בתחום הזה הלשון המדוברת פתוחה לחדשנות וליצירתיות. מן הדוגמה היחידאית ממדרש ספרא נמצאנו למדים שבתקופת התנאים התקיים בשולי דרך המלך, בהיקף כלשהו, ואולי באזור כלשהו, גלגול מאוחר של אֲ בָ ל הקדומה בהוראה שונה מן הרווחת, וזו אומצה להבעת הסכמה, כשנראה לדובר שהמילה הפשוטה הן חיוורת מדי. בתקופת האמוראים צץ הביטוי לחיים, מן הסתם בהשראת מקבילו הארמי. התיעוד אינו עשיר, אבל הוא מתועד לאורך תקופה ארוכה, ואין ספק שהוא הכה שורשים בחברה. שני הביטויים האלה — אבל, לחיים — הפסיקו לשמש במשך התקופה הארוכה שהעברית ניזונה ממה שהושיטו לה המקורות בנוסח הרווח בדפוס, וסופם שאיבדו את כוח חיותם. גם השימוש המסורתי בלחיים בקידוש, בפי בני עדֹות הספרדים, לא היה בו כדי להחיות את שימושו. במצב דברים כזה ראתה המילה הזרה והאטומה או־קיי שעת כושר לדריסת רגל בגבולנו, ואנחנו בעוונותינו קצרה ידנו מהושיע...