וילסון אודיו אוהבים כבר שנים רבות כסף. קודם דיויד האב המנוח שהנחיל לענף האולטרא הייד אנד כבר בתחילת שנות השמונים יחד עם שותפו לגישה הזו מארק לוינסון (האיש, לא החברה דהיום) שגם למוצרי אודיו רצוי להתייחס כאל מוצר יוקרתי ולגבות עליהם מחיר תואם. בנו דריל וילסון רק ממשיך את דרכו הקפיטליסטית של אביו-מולידו ועוד מוסיף ומוסיף בכל שנה אלפי דולרים למחירי הרמקולים שלהם, ואם יש קונים, אז הכל בסדר, ויהיו קונים, כי וילסון אודיו הצליחו לבנות לעצמם ובצדק את השם והמוניטין הגדול ביותר (תדמיתית) בתחום רמקולי האולטרא היי אנד. ובקפיטליזם האמריקאי החזירי הגישה הזו היא ברכה גדולה וחזות הכל. והשימוש ביחידות זולות יחסית של סקאן ספיק (לא רק טוויטרים, גם יחידות מיד ויחידות באס) פשוט מקטין להם את העלויות. זה הכל. שנאמר עקוב אחר הכסף.
לפני כעשרים שנה התראיין דיויד וילסון בראיון פתוח-יחסית לאבסולוט סאונד. הוא חשף אז את מבנה התמחור שהיה נכון אז לשוק האולטרא היי אנד. התחשיב היה כזה - מחיר זוג רמקולים לצרכן (נניח עשרת אלפים דולר. באותה עת יכולת לקנות במחיר הזה זוג חדש של וילסון סופיה 1, רמקול שמוכר לך תומר היטב) משקף עלות ליצרן, כולל כל התקורות - המפעל ביוטה ותחזוקתו, ציוד ייצור ובדיקה ותחזוקתו, שכר לעובדים וכו׳ של אלפיים דולר בלבד. כלומר יחס של 1 ל-5. אם התחשיב הזה לא השתנה הרי שלדריל וילסון עולה לייצר זוג סשה V חדישים רק כעשרת אלפים דולר, והוא דורש עליהם היום 48900 דולר, מחיר מחירון בארה״ב באחד מארבעת הגימורים הבסיסיים.
ואגב בשנת 2009 היה מחזור המכירות הכולל של וילסון אודיו (רמקולים ומוצרים נלווים) כ-12 מליון דולר. אין לי נתונים עדכניים, כי זו חברה פרטית-משפחתית שאיננה חשופה מבחינה עיסקית לציבור.