אני מבקש להתנצל מראש, אבל:
1. מעניין ת'ת**ת שלי אם החומר שזז שם בפנים עשוי מתערובת של נייר טואלט עם או בלי מתכות שהביאו מערמות הפסולת של המפעלים המזהמים בסין, או מקרמיקה שחצבו בהרים באיטליה.
2. התאוריה לפיה אלמנטים קשיחים וקלים, מרוסנים יותר בתנועתם מאלמנטים רכים יותר וקלים, מעניינת ו"עושה שכל", אבל אני לא מאמין שמישהו מהקוראים כאן, כולל נמר שיש לו שמיעה של חיית טרף לילית, יכול לשים לב לפרט הטכני הזה. ברור שכל אחד מאיתנו יבחין בקלות בין סאונד קרמי לזה מהנייר. לא חוכמה. אבל אף אחד לא יבחין שזה בגלל הריסון שיש לקרמי ודומיו במהלך תנועת הממברנה.
3. אז אומרים נמר ופרלמן שהחומר המרוסן - (קרמי, מגנזיום, התערובות השונות וכד') הוא לא החשוב, מה שחשוב זו חתימת הצליל. וכמובן הפירוט הקדוש. ואני שואל - ואם לרבים מהאודיופילים בעולם "הריסון" הזה טומן בחובו מחירים של צליל חד מידי, ולאחרים אפילו "מנסר"? ואם מגבר או כבל לא מצליחים לרסן את הרמקול החד והמנסר? אזי שווה אולי לוותר במשהו על הפירוט הקדוש ולקבל תמונה מאוזנת ומוזיקלית יותר? אני מתקשה לקבל את הנחת העבודה של הנמר, לפיה הפירוט הוא קודש הקודשים ואין בילתו. הפירוט חשוב מאוד-מאוד גם לי! אבל אם יש מי שמרגישים שמשלמים עליו מחיר שהופך את ההאזנה למעייפת...... אז לא תודה. מזכיר לכולנו שלאורך השנים היו עשרות ומאות רמקולים ללא קרמיקה, בריליום או השד יודע מה, כולה נייר דק וקל כזה או אחר, שריגשו אותנו והעתיקו את נשימתנו כי נשמעו פצצה והיו מפורטים בטירוף. ועדיין לא היו עשויים מחומרים שהיום הפכו לאופנתיים (ומחר יוחלפו בוודאי באחרים).
4. הכי הכי חשוב לדעתי: אף רמקול מכל אלה שהוזכרו כאן, עם אף אלקטרוניקה שרובינו מכירים, עם אף מקור כנ"ל, לא מדגדג ולא מתקרב אפילו לחוויה האמיתית של אולם הקונצרטים. בסוף הרי רובינו שומעים בסלון הביתי, או בחדר האזנה קטן יחסית. זה רחוק מרחק שנות אור מאולם הקונצרטים עם הבמה הענקית ו 80- 120 נגנים..... מי שלא חושב כמוני, שיתחיל ללכת קצת יותר לאולמות. ואם זה המצב, כולנו מחפשים את "החוויה". את הכייף וההתרגשות של לשבת מול המערכת ולהינות ממוזיקה. זה לא משחזר באמת את אולם הקונצרטים, בדרך כלל גם לא מתקרב לשם, כאמור.
ואם כל אחד נהנה מלשבת מול המערכת ולשמוע "הכי טוב" לטעמו את המערכת שלו, אזי הכל סובייקטיבי. האחד יתרגש מקרמיקה מפורטת, מדוייקת ומהירה כברק, והאחר מצליל מלטף, עגלגל וקצת נמרח. עניין של טעם. יש כמובן פרמטרים אובייקטיבים שניתן למדוד, אבל תסכימו איתי שחלק גדול מהרמקולים שתמיד קראנו להם היי אנד, והם ללא קרמיקה ודומיה, גם הם מפורטים מאוד, גם הם דינמיים וכו' וכו. אם זה מספיק למישהו ומרגש מישהו, אזי מבחינתו אין שום תועלת או הגיון להחליף למשהו מפורט קצת יותר אבל מהנה הרבה פחות.
5. משעה שמערכת היא סופר-מפורטת, סופר-מדוייקת, סופר-רזולוציונית (המצאתי מילה עכשיו!) אבל אי אפשר לשמוע בה יותר מחצי שעה - שעה רצוף, והצליל לא מרגש ולא עושה את זה למישהו, אז מה זה שווה? בקונצרט באולם אני לא מחפש רזולוציות וגם לא פירוט. ראבק, שם אני מתרגש מהמוזיקה שנשפכת לה בכמויות, מתפלל שזה לא יגמר ומקסימום פוזל קצת הצידה כדי לבדוק אם הזוגה שלי גם כן נהנית (מעבר לזה אין לאן לפזול. אני מוריד שם את הגיל הממוצע לשישים). ואם גם הזוגה מוקסמת, סימן שזה עובד. אז תנו לי מערכת ורמקולים שעושים את זה בבית, עם קרטון או עם קרמיקה, ואני מבסוט. למי אכפת מתנועות הממברנה בכלל?