נו.. כן, זה מה שאני טוען. על מדיית ויניל "צורבים" (שואל את הביטוי שלך) מאסטר שמתאים לה, ועל DSD מה שמתאים לו.
וזו לא רק רצפת רעש. ממש לא. הרגע סיימתי סשן אצל חבר שגר במושב לידי, עם חדר האזנה תת קרקעי, שמבודד רעש ברמה מקצועית.
דוגמא הכי פשוטה: אם אתה מכין מאסטר דיגיטלי ורוצה לפנק בטווח דינמי נאה, נאמר 90+ (אני לא מתווכח כרגע עם מי שמכיר הפקות בהן מרמים את הלקוחות), ואתה לוקח את המאסטר הזה כמו שהוא ומכין ממנו תקליט, אז מה שעשוי לקרות זה שהמחת של הלקוחות המאושרים תקפוץ מחוץ לחריץ. ככה זה. יש גבול לכמה עמוק אתה יכול לחרוץ את החריצים...
אז בהמרה דיגיטלית של הקלטות קלאסיות שמלכתחילה הוכנו עם מאסטר בהתאם למגבלות ויניל (כפי ש
@exupgh12 מחבב), זו לא בעיה, כי המאסטר יהיה דומה, ותוצאה תהיה קרובה למה שהמאזין רגיל רק "משופצת" יותר. אבל בהפקות מודרניות, עם מיקסים שמנצלים את הפוטנציאל (סליחה על הביטוי..) של המדיה הדיגיטלית, אתה תיאלץ להכין מאסטר דיגיטלי ואנלוגי נפרדים ו"לצרוב על המדיה" משהו שאין שום טעם להשוות אותו לדיגיטל ולהתדיין ב"מה נשמע יותר טוב" כיוון שמלכתחילה המקור פשוט שונה.
אפשר להמשיך ולעסוק גם ב "טווח דינמי אפקטיבי", כיוון שבפועל, גם חלק גדול מאוד מה CD לא עובר את ה 70 ובד"כ גם פחות מ 60..,
ומצד שני להביא סאונדטרקים של סרטים (לאחרונה אפילו של משחקי מחשב..), כמו חלק מההפקות של האנס זימר, שבאבואה מגיעות לטווח מחוץ ליכולת תיאורתית של ויניל, ולהוסיף כדוגמה סדרות מיוחדות כמו
HRx של 'רפרנס רקורדינגס', שמגיעות לטווח דינמי של מעל 90 ועוד ועוד..
בסופו של דבר, עם הקלות היחסית של הפקה בימינו (כאמור, רוב הויניל היום מגיע אחרי שלב דיגיטלי כלשהו בהפקה..), התוכנות כל כך טובות שטכנאים מסוגלים להכין במאמץ 'סביר' ביותר 'מאסטר תואם פוטנציאל'.