כאן הקשקשן עצמו לא הרבה לדבר, ולא הוסיף פירשונים מופרכים משל עצמו לאחר הריאיון, אלא בעיקר שאל שאלות את המומחה, והמומחה, Kevin Gray, אכן מומחה אמיתי בענייני ויניל.
=======
השאלה המרכזית בהקשר שלנו (14:34) הייתה מה שחובבי ויניל רוצים לחשוב:
Do you think that the more supple, more euphonic upper frequencies help bring people to vinyl, making it easier to listen?
והתשובה (15:08) מסכמת את מה שאמרתי לכל אורך הדרך:
There is a certain artifact to vinyl -- the audiophiles don't want to hear that, they want to think it's perfect and digital is full of problems, they both have their pros and cons. What most people like about vinyl is the warmth of it, and some of that is a sort of an artifact of the whole process.
נראה לי שזה מאשר סופית את זה שמה שאוהבים בוויניל אינו תוספת גבוהים או דיוק גבוה יותר, אלא את ה-artifacts == העיוותים
=======
לגבי הצלילים הגבוהים, שחובבי הוויניל רוצים לחשוב שיש הרבה יותר מהם באנלוג,הוא מתייחס בכמה מקומות. בסביבות 13:30 הוא אומר:
My system goes up to 175 kHz, the audio chain. Now that doesn't mean that the cutterhead responds up there. The cutterhead is pretty flat up to 20 kHz, and then rolls off after that
והוא ממשיך לומר שלפעמים צריך dynamic filtering להגביל תדרים גבוהים במקרים של vocal sibilance, excessive cymbals או כשה-cutter לוקח יותר מדי זרם מהמגברים.
בסביבות 41:20 הוא נשאל מה קורה כשהוא מקבל קובץ דיגיטלי hi-res אמיתי עם ספקטרום ענק של תדירויות, 40 50 60 קילוהרץ -- האם אפשר להעלות את זה על ויניל, או שאי אפשר יהיה לנגן את זה, והוא אומר:
There is so little music above 25 (!) kHz, it's hardly worth talking about. The cutterhead is going to roll it off
והוא ממשיך לומר שה-cutter הוא mechanical transducer, שמצפים ממנו להפיק 20 עד 20 קילוהרץ, שזה תחום רחב עבור transducer בודד.
נראה לי שלכל האורך הוא בעצם מתייחס ל-cutter כמפיק את התחום של 20-20K ולא מעבר לזה
=======
בסביבות 12:00 הוא נשאל האם הבאס נחרט במונו, גם היום, והוא אמר שהוא עושה זאת לעיתים קרובות, אבל מתחת ל-70 הרץ, ב-6dB לאוקטבה, שאני מניח שהכוונה שגם מתחילים להחליש את הבאס בשיפוע הזה בנוסף לסיכום למונו, וזאת כדי שזה ינגן גם במערות שהן פחות מאודיופיליות. הוא לא מבצע filtering לבאס, אבל הרבה עשו זאת בעבר, ויש גם כאלה שעשו זאת אפילו עד 700 הרץ, אבל הוא לא מבין למה.
כך שגם הטענה לגבי סיכום הבאס למונו והחלשתו בחלק מהמקרים היא נכונה
=======
בסביבות 29:00 הוא מדבר על כך שההדפסות בשנות ה-60 וה-70 היו barely acceptable.
הוא אומר שהוא שלח lacquers שההוא חרט בזה אחר זה מאותו מאסטר באותה צורה ושלח אותם לשלושה מפעלי הדפסות, והתוצאה נשמעה שונה.
בסביבות 46:50 הוא מדבר על כך שהסטמפרים, שעשויים מניקל, צופו בשכבת כרום, שאפשרה להשתמש בהם יותר, אבל זה הוריד את האיכות.
זה מדגים את מה שכתבתי לגבי עיוותים שנכנסים בתהליכי החריטה, יצירת המטריצות וההטבעה, שאולי כשקוראים את זה ברשימה הארוכה זה לא נראה משמעותי, אבל זה בהחלט כן.
=======
בקשר לוויכוח קלאסי אחר: בסביבות 42:50 הוא מדבר על זה ש-reissues מודרניים blow the originals away, בין השאר כי הציוד עדיף.
זו גם דעתי לגבי המקרים שהשוויתי
=======
דוגמה לזה שגם הוא אוהב משהו למרות שהוא פחות מדויק, בסביבות 13:40:
I actually think my class A solid-state system is a little more accurate in terms of giving you exactly what's on the tape, but I love the sound of the tube system
=======
אוסף דברים שיכולים לעניין, שאינם קשורים לנושא השרשור:
- 45 עדיף על 33 בצליל, אבל לדעתו פוגע ברצף עקב הצורך להחליף צדדים (16:10)
- בסביבות 19:25 -- אחרי מותו הראשון של הוויניל בסביבת 1990, התחילו לייצר mastering consoles ללא אופציה של preview, שמאפשר ליידע מראש את המחשב של ה-cutter אם הולך להגיע צליל חזק או חלש ולשנות את המרחק בין התעלות בהתאם. עקב כך, נאלצו לתרגם את הסיגנל לדיגיטלי כדי שאפשר יהיה לעכב אותו במידת הזמן הדרושה כדי ליידע את המחשב. מבחינתו, אפשר באותה מידה לעשות את החיתוך ממאסטר דיגיטלי.
- בסביבות 40:24: ספוטיפי מבצעים קומפרסיה, קובוז לא
=======
לסיכום:
- נראה לי שזה מאשר סופית את זה שמה שאוהבים בוויניל אינו תוספת גבוהים או דיוק גבוה יותר, אלא את ה-artifacts == העיוותים
- ה-cutter מגביל את תחום התדרים בוויניל ל-20 Hz -20 kHz, ולא הרבה מעבר לזה, בטח לא flat
- אכן בחלק מהמקרים מסכמים את הבאס למונו ומחלישים אותו. אצלו החל ב-70 הרץ, אצל אחרים אפילו מתדרים גבוהים יותר.
- העיוותים שנכנסים בתהליכי החריטה, יצירת המטריצות, וההטבעה הם משמעותיים
- reissues מודרניים blow the originals away, לפחות בחלק מהמקרים (Bernie Grundman, Ryan Smith, Kevin Gray)
