ה. the digital disease -- טענה בכלל של מישהו אחר, Bernie Grunman, שמובאת כציטוט מסרטון של מישהו אחר, שבדיגיטל יש יותר מדי תהליכים (מה שלא בהכרח נכון, בהרבה מקרים רק ADC מהמיקרופון ישירות למאסטר, ובטח במעבר ישיר מסרט אנלוגי למאסטר). טענה שיש שם משהו שלא שייך ונמצא על הכל כמו מחלה, שגורמת להכול להישמע אותו דבר, כמו להסתכל על תמונה ברמה של אדום-ירוק-כחול (RGB), וכשעושים כל מיני תהליכים, זה נשאר RGB, אבל יש על זה גוון צהוב, יש איבוד אינטגריטי, והכל נשמע אותו דבר.
אני מצטער מאוד, אבל למרות שמי שאומר את זה הוא מישהו מכובד -- בתחום הוויניל(!) -- ושיש סביבו עוד כאלה שמושקעים עסקית ורגשית בעיקר בוויניל (Chad Kassem, Ryan Smith) שמהנהנים, זה ממש לא נכון, וממש לא הכל צבוע, ולא הכל נשמע אותו דבר, די להיפך. אם כבר,
כעובדה, ויניל הוא זה שצובע -- ה-THD האמור הוא חלק מהצביעה. זה שהאוזן אוהבת את הצביעה זה עניין אחד, אבל לומר שדיגיטל צובע זה עובדתית פשוט לא נכון.
חוצמזה, אין דברים שצריך לעשות בדיגיטל שלא צריך לעשות בוויניל, החל בעריכה, מיקס, ו-EQ אם צריך, אבל:
- בוויניל צריך לעשות יותר-- ברוב המקרים קומפרסיה, תמיד RIAA, חריטה (תוך EQ להתגברות על חוסר הלינאריות של החריטה) ועוד תהליכים מיכניים של הטבעות
- באנלוג צריך לעשות הכל עם רכיבים אלקטרוניים שמעוותים, גורמים לבעיות פאזה, וכמעט אי אפשר לעשות משהו בלי לפגוע במשהו אחר, לעומת זאת בדיגיטל אפשר לעשות הכל בדומיין הדיגיטלי באופן מדוייק לחלוטין בלי לקלקל שום דבר ובלי להשפיע על דברים אחרים
- באנלוג, cut/pasteצריך לעשות עם סכין ונייר דבק, עם מגבלות דיוק, בדיגיטל זה טריוויאלי.
- באנלוג לרוב צריך להעתיק את סרטי המקור, לפחות פעם אחת כדי לא לגזור חלקים מהטייפ המקורי לצורך עריכות, וכל העתקה גורמת לירידת איכות משמעותית עד כדי כך שהמציאו את טכנולוגית Direct to Disc כי לחסוך מעבר דרך טייפ. בדיגיטל אפשר להעתיק בלי הגבלה, והעותק ה-200 זהה לחלוטין למקור.
- בנגינת ויניל עם זרוע לא ליניארית יש אי דיוקים מובנים
- בוויניל האיכות יורדת ככל שמתקרבים למרכז התקליט. בדיגיטל האיכות מקסימלית כל הזמן
- בוויניל יש רעשים ואי דיוקים בגלל שהכל מיכאני. בדיגיטל אין
בקיצור, זה סיפור שנשמע טוב למי שמוכן להשתכנע ממנו, אבל זה קישקוש מוחלט.
חוצמזה, אחרי הקרנת הקטע מהווידאו של המישהו האחר, הוא ממשיך לפרשן דברים לא נכונים שכנראה נאמרו שם (למשל שכל פעולה בדיגיטל גורמת לאובדן איכות, בעוד שהמציאות הפוכה), ומוסיף את זה ש:
- כיוון שאין אפשרות לערוך ב-DSD (כבר יש), צריך לעבור דרך PCM וזה מוריד מהאיכות -- זה שולי לחלוטין, כי עוברים דרך DXD,שזה PCM24/352.8, והמעברים נעשים בצורה מתימטית, לא באמצעות רכיבים אלקטרוניים, כך שזה ממש זניח.
- הוא אומר שצריך לעבור דרך אנלוג -- ואפילו כמה פעמים מהלך הכנת אלבום -- כשעושים פעולות ב-PCM, כמו למשל סיכום ערוצים -- קישקוש. מחברים בצורה דיגיטלית.
- הוא מדבר על מקרים שכתוב 24 ביט ו/או 96 או 192 קילוהרץ כשבפועל זה 16/44.1 -- אכן יש מקרים של רמאות, אבל זה לא חסרון של הפורמט. גם בווניל אפשר לרמות: למשל לכתוב על עטיפת תקליט half-speed remastering או hi-quality vinyl או Pure Analog כשזה לא המצב
- הוא אומר שאם מקליטים ברזולוציה גבוהה, זה כמעט בלתי אפשרי להישאר בה בשלב המיקסינג למעט אם השינויים קטנים. קשקוש.
- הוא אומר שאמביאנס ופרטים עדינים קשים להשמעה בדיגיטל -- קשקוש מוחלט. להיפך, דווקא בדיגיטל יש אפשרות לשמוע יותר פרטים עדינים שבוויניל טובעים בתוך רעשי הרקע של התקליט, אפילו כשהוא חדש, ובטח כשהוא נשחק
- הוא אומר שבדיגיטל הדברים נשמעים מפורטים יותר כי הדיגיטל מחסיר דברים, כמו אמביאנס, reverberation, הרעשים הקטנים, ה-attack/decay, מיקרודינאמיקה, transients. קשקוש, קשקוש, קשקוש. למעשה, המצב היחיד כנראה שבו בוויניל שומעים יותר פרטים זה בגלל שהקמפרסיה בוויניל, שמקטינה את ההפרש בין הצלילים החזקים לחלשים ע"י חיזוק החלשים, מציפה פרטים שבאיזון הנכון, כפי שהיה במציאות שהוקלטה, מכוסים ע"י הרעש הסביבתי.