הוויכוח הנצחי – דיגיטלי או אנלוגי, מה נשמע יותר טוב?
הרבה מובילי דעה בקהילת המוזיקה גורסים שתקליטי ויניל נשמעים טוב יותר ממקור דיגיטלי. חלקם הגדול טוען, שצליל שמפיק תקליט ויניל נשמע יותר "חם", יותר עשיר ועם יותר "רגש". אז…מה עומד מאחורי הטענה הזו - ייתכן ששיטת הקלטה בת יותר מ-100 שנה נשמעת טוב יותר מנגני המוזיקה הנפוצים כיום? או שזו נטו רומנטיקה ונוסטלגיה? באנו לשים עובדות ליד מיתוסים ולעזור להבין את ההבדלים.
קריאה אנלוגית?
אם נבחן לרגע את גלי הקול של תקליט ויניל לעומת דיסק, נוכל להבין את השוני העיקרי. במקור אנלוגי (תקליט למשל) האות משוחזר ע”י קריאה צמודה ורציפה, גל אחד מתמשך, באותה צורה (רק הפוכה) שהוקלט גל הצליל במקור. המחט נעה בתוך חריצים שעל גבי התקליט וקוראת את האות שחרוטה על התקליט, תוך כדי תנודות. התנועה היא רציפה ומכאן הגל של הסיגנל הוא מקטע אחד. הגלים שמפיק מקור אנאלוגי הינם גלי סינוס מושלמים שעוברים ישירות ליחידת ההגברה במערכת.
אז מה קורה בדיגיטלי?
אם ציירתם פעם עיגול במחשב, באמצעות הצייר או אפילו Power Point, בטח שמתם לב שקו המתאר החיצוני של העיגול לא עגול, אלא מורכב מפונקציה של קווים ישרים בלבד - צורה אשר שואפת לדמות מתאר עגול באמצעות מקסימום זוויות ותיקונים. כל שהקובץ מחולק (ובהמשך ישוחזר) ליותר ביטים, הצליל יהיה ברזולוציה גבוהה יותר ויוגדר כאיכותי יותר.
ככל שקיימים יותר ביטים שחזור הגל מדויק יותר- כך התיקונים נהיים יותר זניחים, המוזיקה בפוטנציאל תהיה איכותית יותר. הרכיב DAC שמייצג המרה מדיגיטלי לאנאלוגי, אחראי על שחזור הגל בצורה האוטנטית ביותר. כתלות באיכות הממיר DAC עצמו וכן דרך הקובץ עצמו וגם הכונן הקשיח שמחזיק בקובץ. כל אילו משפיעים על התצוגה הסופית והאות האנאלוגית שנקבל בכניסה למערכת השמע שלנו. בימינו קבצים המוגדרים כאיכותיים עובדים ב-24 ביט, 192 קילוהרץ ומעלה. לצורך ההמחשה, דיסקים רגילים שרוכשים בכל חנות הינם בעלי קצב דגימה של 44.1 קילו הרץ.
אז מהי ומאיפה מגיעה תחושת ה"חמימות" אשר משויכת לצליל אנאלוגי?
כחלק מנושא התיקונים שעובר הגל לטובת הפיכתו לאנאלוגי, הבאס הוא התחום היותר בעייתי. תקליטים משחזרים את התדרים הנמוכים טוב יותר ממה ששחזור דיגיטלי (קונבנציונלי) יכול, מה שמוסיף עוד משקל ל"חמימות" של הצליל האנלוגי. בנוסף, בקבצים דיגיטליים לרוב, מתקיים תהליך משמעותי של דחיסה לסיגנלים (גם בקבצים איכותיים), מה שגורם לחלקים קטנים מהגל להיעלם. קיימות היום נוסחאות מאוד מורכבות אשר “מטפלות” בחוסר המידע (חוסר ביטים) במגוון דרכים. אבל חשוב לזכור שתיקון שואף להגיע למצב שלפני, שתמיד יהיה נכון יותר.
אז מה טוב בדיגיטלי בכלל?
הטווח של הגל/תדר הדגימה הפוטנציאלי בדיגיטלי הוא משמעותית גדול יותר מהטווח האנלוגי. קבצים דיגיטליים כיום מגיעים לדגימה בתדר 192 קילו הרץ ואפילו בתדרי דגימה גבוהים בהרבה! קיימות פונקציות תיקון והשלמה שהופכות קבצים עם מנעד צר למנעד רחב מאוד וכנראה טוב יותר ממה שהיה נשמע כמו שהוא, אפילו באנלוגי. לכן איזון טונאלי ומנעדים רחבים יותר יכולים להישמע טוב יותר בקבצים דיגיטליים. קבצים אלו ייהנו מהמון רזולוציה, במה רחבה ופירוט הרבה יותר מתקליטים. בנוסף ובאופן מעט שטחי, יתרון נוסף ובולט של המוזיקה הדיגיטלית זו שיטת האחסון שלה, כמות הקטעים שניתן לשמור היא עצומה ביחס לגודל המדיה, מכאן גם הניידות ושלא נדבר על עמידות. תקליטים הרי מזוהים עם רעש החשמל הסטטי, שריטות וקפיצות. הויניל נשחק עם הזמן בניגוד למקור דיגיטלי שברוב מוחלט של המקרים יודע לשמור על עצמו לאורך שנים רבות. כמובן זמינות, למוזיקה אנלוגית ניתן להאזין רק במקום מסודר עם פטיפון ומערכת, לעומת מוזיקה דיגיטלית שניתן להאזין בכל מקום ובכל זמן.
לסיכום
הדבר החשוב ביותר ולשמחתנו גם קיים קונצנזוס שכל קהילת האודיופילים מסכימה לגביו - אם המערכת שלכם לא טובה אז לא משנה מה מקור המוזיקה שלכם, כי הצליל יהיה לא טוב. לשני מקורות המדיה יש יתרונות/חסרונות. כמו בכל תחום שמעורב בו רגש, שמיעה שונה בין אנשים שונים וכמובן העדפות מוסיקליות שונות – אנשים ימשיכו להתווכח על זה, גם אחרי שיומצא מקור המדיה הבא ואפילו הרבה אחריו. כל עוד יש בעולם שלנו מוזיקה, המוח האנושי ימשיך להיות בעל מגוון טעמים וימשיך להמציא דרכים חדשות ליהנות ממוזיקה משובחת. הכי חשוב שתיהנו ממוסיקה שעושה לכם טוב!
אתה מסכים או לא?
תודה רבה לפיוז סטריאו.