בהקלטות הדיגיטליות משתמשים בפלאגים ש״מחממים״ את הצליל. נגן התקליטורים או המחשב מקבל את התוכן ככזה.
הבעיה היא לא בקובץ ולא בהקלטה. הבעיה היא באופן הניגון שלו. פטיפון ונגן תקליטורים לא מתחרים אחד בשני משום שלאנלוג יתרון מונה אחד מהותי - פחות המרות (במיוחד אם הכי אנלוגי מלכתחילה).
כל המרה, מעבר וירטואלי או פיזי לוקח איתו משהו מהצליל. צמצם את ההמרות ותתקרב למקסימום.
נראה לי שייש כאן בילבול בין כמה דברים:
ראשית, בהקלטה דיגיטאלית יש בדיוק המרה אחת מאנאלוגי לדיגיטאלי, שיכולה להיות אחרי מיקס אנאלוגי בין כמה מיקרופונים או כולם, או, כפי ש-Deutsche Grammophon התחילו לעשות בסידרת 4D שלהם, כל מיקרופון מחובר לכבל קצר יחסית וישר ל-ADC, והמיקס מתבצע כבר בדומיין הדיגיטאלי.
בנגן/DAC הביתי יש יש בדיוק המרה אחת מדיגיטאלי לאנאלוגי, אלא אם מחברים דברים כמו Room Correction או פרוססורים אחרים כלשהם ליציאה
האנאלוגית של הנגן/DAC, שאז מבוצעות עוד שתי המרות.
כל המרה כזו מבוצעת ע"י chip, שכל מה שייש מסביבו נועד לספק את הסביבה האופטימאלית לעבודת הצ'יפ מצד אחד, ולטיפול בסיגנאל האנאלוגי מהצד השני.
זהו.
ייתכן שאתה מתכוון שייש כאלה שבהקלטה דיגיטאלית מעבירים את הסיגנאל מסלול ייסורים ארוך של הרבה שלבים, אבל:
- לא כולם עושים את זה
- השלבים האלה אינם כוללים המרות (אלא אם מישהו ממש מטומטם מוסיף המרות מיותרות בדרך)
- מהרגע שהסיגנאל האנאלוגי הפך לדיגיטאלי בעת ההקלטה, לא משנה דרך כמה מכשירים הוא עובר בדרך -- יכולים להיות אפילו מאות! -- אם לא רוצים בכוונה לשנות את הביטים, אף אחד מהביטים אינו משתנה.
לחשוב שמעבר בתוך מכשירים וכבלים נוספים בהכרח משנה/מקלקל את הסיגנאל הדיגיטאלי זו הפעלת צורת חשיבה "אנאלוגית" בעניין שהוא שונה מהותית מאנאלוג.
למעשה, זה אחד מהרבה יתרונות טכנולוגיים שייש לדיגיטאל -- לא כל פיפס בדרך משפיע, אלא רק אם מתכוונים לכך, וייש גם אפשרויות להבחין ואפילו לתקן שינויים לא מכוונים
- עוד יתרון טכנולוגי אדיר שייש לדיגיטאל הוא שכל העיבודים המכוונים שרוצים להפעיל על הצליל, כמו dynamic range compression, reverb, echo, הדגשות באס/גבוהים ובכלל EQ, כל מיני ייפיופים, וכו', אפשר לעשות בצורת חישובים מתימאטיים על זרם הביטים. בניגוד לעיבודים האנאלוגיים המקבילים זה לא מכניס רעשים, הפרשי פאזות בין תדירויות, ורעות חולות אחרות שייש באנאלוג.
- עוד ייתרון טכנולוגי אדיר שייש לדיגיטאל על אנאלוג הוא שמעט הצדדים המיכאניים שלו אינם חייבים להיות מדוייקים. למשל באנאלוג, צריך לוודא שמהירות המעבר של הסרט המגנטי לייד הראש של ההקלטה/השמעה של הטייפ תהייה מדוייקת וקבועה לחלוטין, למרות כל מיני בעיות כמו מתיחה והרפייה של הסרט. כנ"ל גם המהירות של מכשיר החריטה, והמהירות של הפלאטה שמסובבת את התקליט. בדיגיטאל אין את החארטות האלה, ומה שמסתובב, למשל הדיסק בעת נגינתו, יכול להיות עם מנוע מעפן בלי מחשבה על דיוק. הנס הזה מתחולל כך: הביטים שנקראים מהדיסק נדחפים במהירות משתנה ולאו דווקא מדוייקת מצד אחד לזיכרון גדול די הצורך (buffer), ונקראים מהצד השני בקצב קבוע שנקבע ע"י שעון בדיוק אטומי. אם ה-buffer מתמלא מהר מדי, מאיטים את מהירות הסיבוב, ואם לאט מדי, מגבירים את מהירות הסיבוב, לא משנה אם בבת אחת או בהדרגה.
- בעצם כל הטיפול האנאלוגי בצליל הוא נחות מבחינה טכנולוגית לאין שיעור מבטכנולוגיות הדיגיטאליות, עד כדי כך שזה נס טכנולוגי שבאמצעים מיכאניים "פרימיטיביים" ואנאלוגיים מגיעים לצליל שבכלל דומה למקור.
- אבל כל זה לא אומר שהתוצאה הדיגיטאלית "טובה" יותר. כפי שאמר מישהו כאן, "יש את הטכנולוגייה וייש את מה שעושים איתה"
- ובכ-3 השנים האחרונות התחלתי להרשות לעצמי ליהנות מהצליל של ויניל, למרות שבעצם בהרבה מקרים היתרונות-לכאורה שלו הם חסרונות מבחינה טכנולוגית -- את כל התיאורים היפים של ויניל ניתן (ואולי אפילו נכון) לתאר במילים שונות מהמקובל, כמו למשל צליל "מלא"==>מנופח, הולוגראפיה==>ארטיפקט של התהליך, כשאין במציאות תופעה מקבילה, במה מעבר לרמקולים==> ניפוח הבמה מעבר למיפתח המקורי שבדרך כלל קטן מ-60 מעלות, וכו' וכו'
ולכל האמור לעיל אפשר (ואולי צריך) להוסיף גם כל מיני בעיות פרקטיות שייש עם ויניל (מעבר לפיצפוצים והצורך לנקות וכאלה), אבל זה בהזדמנות אחרת.
ולמרות הכל, אחוז גבוה מהשקעתי במדייה בזמן האחרון היא בתקליטים (ובדמי המשלוח המוגדלים).
עמיר