זה מעניין להקשיב, אבל הוא קצת קופץ מנושא לנושא, ולא תמיד אני מבין או מסכים איתו.
בהתחלה הוא מביא את עניין הצפרדע במים שמתחממים והיא נהנית בהתחלה, סובלת בסוף ולא יכולה לצאת, כי היא כבר מבושלת, אבל מה בדיוק מקביל לזה?
אחר כך הוא אומר שחנויות אינדיווידואליות נעלמות ויש רשתות ענקיות, והצריכה מוכתבת ע"י אלגוריתמים, מה שנכון במידה זו או אחרת, אם כי האלגוריתמים בונים על ומושפעים מתגובות של צרכנים.
אבל יותר מהותי הוא העניין שהוא מספר איך הוא התחיל מתקליטים, וכשמצא חן בעיניו משהו, הוא התחיל לחקור, לפי הלייבל והמבצעים וכו', מה עוד הוא רוצה לשמוע, ולטענתו, סטרימינג לא מאפשר את הקפיצה הקוואנטית מדבר למה שיפשרו לו התקליטים והחנויות הישנות. זה אולי נכון אם ורק אם הוא הולך רק לפי ההמלצות שהאתר מציע לו באופן אלגוריתמי. אבל אם הוא לא מגביל את עצמו רק לזה, זה פשוט לא נכון, אלא ההיפך הוא הנכון. בחנויות פיזיות, הוא היה מוגבל לתקליטים הפיזיים שהיו בחנות או הגיעו אליה בהמשך, באופן אקראי או אפילו לפי הזמנתו המפורשת, אבל זה תהליך איטי ו*מאוד* מוגבל. בסטרימינג הוא יכול מיידית לקפוץ לאיזה כיוון שהוא רוצה בכל רגע, ולהגיע למקומות רחוקים בהרבה. אולי מה שחסר לו זה מה שכתוב על האריזה של תקליטים ודיסקים, מה שקיים בחלק מהאלבומים בחלק מאתרי הסטרימינג, אבל דברים מסוג זה הוא יכול לאתר בעזרת Discogs (איזה עוד הקלטות יש עם אותם מבצעים) וכמובן גוגל, ויקיפדיה, אמאזון ועוד,
הרבה מעבר למה שכתוב במקרה על עטיפת תקליט זה או אחר.
אחר כך הוא משווה בין טעם טוב ורע באוכל לטעם טוב ורע במוזיקה וסאונד, ומדבר על זה שמג'אנק פוד אפשר למות. אבל בעצם נמוזיקה וסאונד שמישהו מחשיב כגרועים, אף אחד לא מת, או אפילו חלה בגללה. למאכלים יש מדדים מוחלטים לה מועיל ומה (בהתחשב באלרגיות, גנטיקה ועוד),,ובמוזיקה אין – זו *רק* שאלה של טעם. אם נניח שלטעמו של הדובר ראפ זו מוזיקת זבל, כמעט לא מוזיקה, שבה רק מדברים על רקע רעש, ורביעיות מאוחרות של בטהובן הן שיא המוזיקה, אז יש לציין שברוב המקרים, מי שמאזין למוזיקת ראפ הרבה יותר חי ומתנועע ורוקד מאשר מישהו שקבור לו במעקב עם הפרטיטורה בהאזנה סטאטית לרביעייה של בטהובן.
אחר כך הוא מדבר על זה שבעידן הוויניל אפשר היה לבחור את הסאונד ע"י בחירת רכיבים, והתאמות לז'אנר וכד',למשל ע"י החלפת ראש לפי סוג המוזיקה, כמו שאניני יין לא שותים בכוס פלסטיק אלא בוחרים את סוג הכוס בהתאם לסוג היין. לא נראה לי שיש התאמה בין המשל לנמשל, כי רוב המאזינים לא עשו התאמות כאלה, וחיפשו את הציוד המיטבי שיכלו להשיג, ואיתו ניגנו הכל.
אחר כך הוא משמיץ את איכות הסאונד של ספוטיפיי כאילו מדובר רק ברזולוציה הנמוכה ביותר של mp3, כשלמעשה אפשר לקנפג בין 24 ל-320 kbit/s. אמנם mp3 @ 320 זו לא איכות CD אפילו, אבל ממש לא נוראית.
אחר כך הוא משווה בין איכות אוכל לאיכות סאונד וקושר קשר ישיר בין זה לבין מידת ההנאה. אז זה לא כזה ליניארי. מי שאוהב אוכל "פשוט", לא תמיד צריך את המרכיבים הטובים ביותר כדי שהיה טעים. מספיקים רכיבים סבירים, רק שיהיו טריים. מעבר לזה, רכיבים טובים *מאפשרים*, אבל לא *מבטיחים* איכות טובה. וחשוב יותר, מידת ההנאה אינה פונקציה פשוטה של איכות הסאונד. לאודיופילים איכות הסאונד חשובה יותר מאשר לממוצע, אבל מי שידו אינה משגת את הרכיבים הטובים ביותר, מסתפק ברכיבים טובים אך "סבירים" – טובים למחירם אבל לא מצטיינים בהשוואה למה שאפשרי כשאין מגבלות.
הוא מדבר על דחיסת טווח דינאמי כעל חסרון נטו, בעוד שלפעמים זה דווקא טוב יותר עבור האזנה ביתית, ובטח עבור סביבה רועשת, ובחלק מסוגי המוזיקה מראש הטווח הדינאמי לא גדול וזה לא כזה משנה אם דוחסים או לא, אלא אם *ממש* מגזימים.
כל צורת המחשבה שלו היא מנקודת מבט אודיופילית, כאילו כל העולם מאזינים בישיבה סטאטית בנקודה המתוקה מול מערכות אודיו ושכולם אמורים להית מפוקסים על צריכת המיטב. זה לא המצב שם בחוץ, שבו רוב האנשים מאזינים באזניות לא משהו, עדיף אלחוטיות, בכל מקום, כולל בסביבות רועשות, ו/או באוטו, וההבדלים באיכות בין mp3 ל-24/192 בכלל לא שמיעים, ודחיסה ממש חיונית וחיובית, וכו', אבל הוא מתייחס אל זה כאל משהו רע ופסול וזבל.
הוא אומר שטעם הוא מה שמגן על הצרכן בבחירות שלו, בבריאות הנפשית והפיזית, כאילו שצרכן המוזיקה זקוק ל"הגנה" מפני מה ש*הוא* מחשיב כזבל, ומדבר על כך שהפלטפורמות והאלגוריתמים אינם מחוברים לגוף כלשהו, אלא הם מהווים קלטים ברמת העדר, עבור מנטליות של עדר, ואם המאזין לא מודע לכך בבחירות שלו, הוא נהיה קורבן של זה. ואם כן מודעים, אפשר להתחיל לעשות בחירות טובות ומועילות יותר מאשר להיות מנוהלים ע"י טעם המונע ע"י אלגוריתמים.
אולי יש בזה גרעין כלשהו של אמת, אבל זו לא *ה*אמת על מוזיקה ואודיו, אלא נקודת מבט *מאוד* מתנשאת ואליטיסטית, מה שמאוד מדבר לאודיופילים, שמעדיפים להסתכל על עצמם כעל העילית לעומת פשוטי העם שהם קורבן של בורותם, הטעם הגרוע שלהם, ושל אלגוריתמים של החברות הגדולות והרעות.
