אודיופיליה אמיתית היא התאמת הציוד לחלל ההאזנה ולא לחלל מדומיין.
מממ... לא. זה
יישום מעשי ונבון של אהבת סאונד טוב, אבל לא כל האודיופילים הם חכמים גדולים.
לזה בדיוק התחברתי. כי על זה הוא דיבר. לא חייבים זה נכון. אבל לטענתו האופציות לבחירה הולכות ומצטמצמות והתוכנות בחירת השירים משתלטות, דור חדש נוצר על סמך זה. אני נתתי את הדוגמא של רדיו ועורך מוזיקלי כדוגמא לאלטרנטיבה ישנה וטובה. אף אחד לא חייב כלום אגב.
אבל זה לא נכון, האופציות לבחירה לא מצטמצמות, אלא התרחבו באופן אסטרונומי.
מה שהוא עושה נקרא "אידיאליזציה של העבר". הרי לא כל אחד היה עושה תחקירים מעמיקים של עטיפות התקליטים ומגיע בעזרת זה לקפיצות קוואנטיות כל יום.
אנשים קנו לפי מה שהמוכר בחנות המליץ להם, בהתחלה סתם באוויר, ואחרי היכרות איתם לפי הטעם שלהם, או לפי המלצות של חברים -- זה
בדיוק כמו ההמלצות האלגוריתמיות של עכשיו, רק בקטן ומוגבל למה שיש בחנות ולהיקף ידיעותיהם של המוכר והחברים ומה שיש להם בבית -- או שהם קנו לפי עטיפות שמצאו חן בעיניהם, או משהו ששמעו במקרה בחנות, וכו'. אין שום הבדל עקרוני, רק הבדל מעשי, ומאוד לטובה.
אכן לא התחברתי עמיר להגיגיו לגבי המחיר המופרז של הברוקולי, וגם להגיג הלא קשור,שהוא צירף לגבי עלויות תשומות הבנייה. כן התחברתי להגיג שלו לגבי טעם באודיו ובמוסיקה שמתוכנת לפי קבצים מקומפרסים ואוזניות ניידים למינם. להגיג לגבי אנינות שמתפתחת על ידי האזנה למוסיקה בכלי האזנה מתאימים. לעובדה שכל בחור מחוצקן בן 18- 22 קונה פטיפון מחבר למגבר אנדרוגינוס במקרה הטוב ורמקולים בני 50 שנמצאו בטלים בבוידעם של הסבא, ואו במקרה השכיח יותר רמקולים מדפיים מחשביים תוצרת שרוליקאודיו וחושב ש " אין על הסאונד של וינייל...אין!" והוא חושב לתומו שמספיק תקליט וזהו. זה ולא אחרת.
שוב אידיאליזציות של העבר, ומאותה נקודת ראות צרה של אודיופיל. הרי הרוב המוחלט בהחלט של האנשים לא הלכו לכיוונים של היי-אנד, ובכלל לא שמעו על זה ועל האפשרויות המצומצמות שהיו אז. הרי "כולם" (כמעט) קנו פטיפון עלוב נפש, עם ראש קרמי ו-VTF שחורט בתקליטים, ומחט ספיר שהיתה נגמרת מהר ולא היו מחליפים אותה בזמן, חיברו למגבר מצ'וקמק עם 10% עיוות, כזה שבונים לבד או קונים בחנות כמו Radio Shack, וחיברו לרמקול מצ'וקמק ועלוב נפש שהיה אז, לרוב בכלל רק מונו, וחושב ש " אין על הסאונד של וינייל...אין!", כי הוא השווה את זה ל-shellac שהיה אפילו יותר גרוע מזה, כשבפועל היתה קיימת האופציה של טייפ סלילים, והחל מאמצע שנות ה-50 אפילו בסטריאו.
זה לא שהיה יותר טוב ויותר אפשרויות פעם. היה
עלוב פעם, למעט המיעוט של היי-אנד של אז. אלה עם האוזניות הפשוטות מהנייד עם הקבצים המקומפרסים המושמצים שומעים
הרבה יותר טוב ממה שהרוב המוחלט שמעו פעם. ובכלל ההשמצות של קומפרסיות ושל נירמול עוצמות כאילו הם הזוועה האיומה ביותר בעולם הן רק מנקודת המבט של אודיופילים. בפועל, למי שאינו אודיופיל, אלה שיפורים באיכות החיים -- לא צריך להגביר ולהנמיך כל הזמן, לא צריך להיות בפחד שמא הקטע הבא יפוצץ לך את האוזנים, עד כדי נזק לשמיעה, או שבכלל אל תשמע אותו, במיוחד כששומעים מוזיקה בכל מקום -- באוזניות או באוטו -- לא רק בישיבה סטאטית מול מערכת.
זה לא שכולם מטומטמים ורק האודיופילים יודעים מה זה טוב. במקרה הטוב, האודיופילים יודעים מה טוב
בשבילם, והרבה פעמים גם מבלבלים אותם עם שטויות מכל הסוגים ובכל הרמות, אבל הם לא יודעים, או יודעים ומזלזלים ומתנשאים, מה טוב עבור "כולם", וקומפרסיה ונירמול, למעט אם הם קיצוניים
מדי, הם דבר מצויין, וטוב שמיישמים אותם.
אנחנו מעדיפים בלי קומפרסיות ונירמול, אבל על כל אחד מאיתנו יש לא רק אלף, או עשרת אלפים, אלא בסדרי גודל יותר, אנשים שעבורם קומפרסיה ונירמול זה טוב. אפילו אני מעדיף קומפרסיה ברמה של התאמה להאזנה ביתית, ששום דבר לא ייבלע ברעש הסביבתי ושום דבר לא יפוצץ את האוזניים.
חובבי הוויניל מצטרפים להשמצות, אבל גם הם נהנים למרות הקומפרסיה ואולי אפילו בגללה -- אולי קומפרסיה עדינה היא אחד ההבדלים בין ויניל לדיגיטל שתורמים לאהבת הוויניל, וגם קומפרסיית הוויניל היא בדיוק בשיעור המתאים להאזנה ביתית.
בקיצור, אידיאליזציות של העבר הוורוד והשמצות של ההווה המשופר, מנקודת מבט מצומצמת של אודיופיל מתנשא עם צורת חשיבה קונספירטיביות והתנגדות לחברות גדולות.
