1. החשבון הלינארי יחסי הזה שאתה עורך כאן, לא רלבנטי. אנשים באופן רגיל אינם שופטים את הוצאותים על פי הכנסתם. מי שמרוויח פי אלף ממך לא ימהר להוציא אלף שקלים באותה קלות בה אתה מוציא שקל.זה לא טיעונים בעד התמחור -- הטענה שלי שונה מהותית -- שבכלל לא לעניין לשפוט את זה לפי הקריטריונים של מי שאינו מסוגל להרשות לעצמו את זה. כל נקודת המוצא וההסתכלות היא אחרת.
אם למישהו יש הרבה יותר כסף מאשר לך -- לא ב-10% או 20% או 50% או פי 2, ולא בסדר גודל של פי 10(!), אלא בסדרי גודל יותר -- פי אלף (שלושה סדרי גודל!!) ויותר -- סביר להניח שעבורו $600,000 זה כמו עבורך $600, או $60 אם יש לו פי 10,000 מאשר לך, ולא בטוח שהיית עושה עניין גדול מלרכוש משהו שמבחינתך שקול ל-$60 או אפילו $600.
זה לא מוצר שבכלל מתומחר עבורך (עבורנו). הוא לא צריך להוכיח את עצמו באותה צורה ולפי אותם קריטריונים שאתה דורש מרמקול של $2000 או $20000 שאתה אולי כן יכול להרשות לעצמך, במאמץ כזה או אחר.
זה עולם אחר, שאולי קשה לך בכלל לקלוט אותו.
אחד ההבדלים, למשל, בין מכוניות לאודיו זה שבמכוניות, אפשר למדוד חלק מהדברים -- למשל מכונית שעושה 0-100 ב-3 שניות ומגיעה ל-500 קמ"ש לפני ההגבלה האלקטרונית ל-300, כנראה מהירה יותר ממכונית שעושה 0-100 ב-9 שניות ומגיעה ל220 קמ"ש כשכולה רועדת. באודיו, כבר מנקודה מאוד נמוכה, למדידות אין שום משמעות.
לכן קל אולי יותר לקבל כשמישהו מוציא סכומים מטורפים (בעינינו) על מכונית שבאופן ניתן-להדגמה "טובה" יותר (לפחות מהירה יותר) ממכונית שעולה עשירית או מאית, לעומת אודיו.
אבל גם מי שקונה מכוניות כאלה, לא בטוח שינצל את היכולות להגיע מ-0 ל-100 ב-3 או אפילו ב-10 שניות, ועוד פחות להגיע ל-150 קמ"ש -- הוא לא בהכרח צריך את האוטו בשביל התכונות שלו -- מספיקה הידיעה -- שהוא יודע ואחרים יודעים -- שהאוטו הזה "טוב" יותר ממה שאחרים, יכולים להשיג, ושהוא כן יכול להרשות לעצמו. אולי מדי פעם הוא גם ירשה לעצמו איזה רייס שנהג מוכשר ממנו יכול לעשות גם בהונדה סיביק בצורה יותר מוצלחת.
רוצה לשפוט אותו על יכולותיו הכספיות? או על זה שהוא רוצה ויכול להשוויץ בדברים שאתה לא? או לשפוט את החברה מג'יקו על זה שהיא מספקת לו צעצועים להשוויץ בהם (וגם בהזדמנות, להיות גם בטוח שהסחורה טובה)? לא מוצאים חן בעיניך המשחקים של העשירים?
חבל!
אבל לעמוד בצד ולגעגע שזה מופרז/מוגזם/פלצני וכו' -- זה רק לעשות צחוק מעצמך, לא מהם, לא מהמוכרים ולא מהקונים...
כן קנאה, לא קנאה, לא באמת משנה -- כל השיפוטולוגייה הזו פשוט לא לעניין וחסרת משמעות, לדעתי.
ואין כאן "פרופורצייה נכונה" -- בטח לא הפרופורצייה שלך, או של כל מי שייש לו בסדרי גודל פחות מאשר למי שמשתתפים במשחק.
וגם אלה שיכולים להשתתף במשחק יכולים לומר שזה מוגזם, אולי בגלל שהם לא נדיבים עם עצמם, או בגלל שייש להם עדיפויות אחרות -- אבל זה ממקום אחר.
לדעתי, מהמקום שלנו, לא לעניין לצפצף על זה.
עמיר
2. אין שום בעיה, לא מוסרית, גם לא חברתית, ודאי לא אישית בביקורת הזו על מנהגים "מופלצים" של עשירים מופלגים, כמעט להפך, היא נחוצה וחיונית לקיומה של חברה בריאה ובעיקר מוסרית וצודקת. אימוץ גישה מהסוג שאתה מציג היה מקיים עד היום חצר משעשעת בורסאיי עם אחד מיורשיו של לואי על הכיסא.
3. זכותם של אלו האחרונים כמובן שלא להתייחס לכל אותם ההמונים המצייצים ברגש על מושגים אויליים כמו צדק, חיסול פערים חברתיים קיצוניים וכיוצא בזה כל מיני ענינים שלתפישתך מקורם בקינאה. ואין חולק על זכותך לחשוב כך, גם אם אחרים סבורים שהגישה הזו ילדותית ופשטנית מעט.
4. למוצרים הללו זכות קיום כל עוד יהיה מי שיחשוב שהוא רוצה וגם יכול להעמיד אותם אצלו בסלון. כל עוד קיימים אוליגרכים ולאלו יהיה הצורך להוכיח לעצמם ולסביבה שהם כאלו, יהיה שוק לרמקולים כאלו שמעבר להיותם מייצגים נאמנים לכסף בערימות, הם גם מייצגים אנינות וטעם וזה מעולה. ואת זה, למרבה ההפתעה יכולים להבין אפילו פלבאים.
נערך לאחרונה ב: