כל שיחה טובה מתחילה, נדמה לי, בהבהרת ההגדרות. ובמקרה הנוכחי, מהו אודיו טוב או מהי מערכת טובה.
נראה שיש שתי גישות מרכזיות קוטביות לשאלה הזאת, עם כמובן הרבה גישות ביניים.
גישה מרכזית אחת היא: מערכת טובה היא כזו שיוצרת אצלי - ואצל מאזינים אחרים! - את השעיית השיפוט. כלומר, הפער בינה לבין מה שמוכר מהחיים מצומצם ביותר אם בכלל.
גישה מרכזית אחרת היא: עזוב אותי ממה ששומעים בחיים, אני רוצה ליקוקים באוזניים.
אחת התגובות שאני יכול לחשוב עליהן ביחס לבעלי הגישה הראשונה היא: מה מוכר לכם מהחיים?
מהיכרות שלי עם אודיופילים ולקוחות רבים, מתברר למרבה הפלא שחלק לא מבוטל מהם נחשף מעט מאוד לכלים חיים (לא מוגברים!), ובוודאי לכלים חיים לא מרכזיים, כגון אבוב, בסון, ויולה, קלרינט בס וכיו"ב. חלקם אפילו לא שמעו מימיהם בקונצרט חי סימפוניה, רביעייה קמרית, הרכב ג'ז, הרכב מוזיקה אתנית (שוב, לא מוגבר!) ועוד. ואני מדבר על אודיופילים ששומעים בעיקר מוזיקה אקוסטית.
להערכתי, אודיופילים כאלה, אם השעיית השיפוט היא המטרה שלהם, לא יצליחו להגיע אליה, אלא אם כן, כינור נשמע להם ויולה, וחצוצרה - טרומבון, ולהפך.
בגישה השנייה נמצאים לא מעט אודיופילים, בעיקר בעלי ציוד שפופרתי ואנלוגי נמוך עד בינוני באיכותו.
אלה אנשי כוסית הוויסקי ב-12 בלילה, ואל תבלבל להם את המוח עם המציאות.
כולנו יודעים שמנעד הקול של נקבה נע בדרך כלל בין סופרן לאלטו, ושל גבר בין טנור לבס.
במערכות בגישה השנייה הזמרות נשמעות במנעד המשוייך לרוב למין הזכרי ועם ראש בגודל של חדר.
נדמה לי שמודעות עצמית ויכולת להתבונן על עצמנו מהצד, מוטב בשעשוע קל, עשויה להועיל לדיון.
