[FONT="]שנטובה!
[/FONT]
[FONT="]אפשר אולי להבין על מדובר בקשר ל"דחיסה" של מערכות בייתייות: מצבים בהם המערכת "נחנקת" ומפסיקה להיות ליניארית, אבל אולי השימוש במילה "דחיסה", שמשמעותה המקובלת מסויימת ושונה הוא שמקשה על ההבנה.
[/FONT]
[FONT="]תהליך ההקלטה הרגיל (בשונה מהקלטות כמו [/FONT]Direct-to-Disc[FONT="] וכאלה) מתחיל בכך שמקליטים את המבצעים, אם בקטעים שלמים, ואם בקיטעונים לתיקון שגיאות. לצורך הדיון נקרא להם [/FONT]"session tapes"[FONT="], למרות שרק עד שלב מסויים הם היו טייפים (אנאלוגיים ואח"כ דיגיטאליים), וכיום הם פשוט קבצי מחשב.
[/FONT]
[FONT="]מאוסף הקטעים הארוכים והקצרים האלה מכינים את מה שנקרא לו [/FONT]master tape[FONT="] (אם כי, כאמור, אינו בהכרח טייפ). בהתחלה היו מכינים מאסטר כזה בתהליך של עריכה אנאלוגית -- העתקת ה-[/FONT]session tapes[FONT="] לטייפים אחרים (מה שגורם לאובדן איכות, כמובן), שאותם היו חותכים בסכין גילוח ומדביקים בסלוטייפ. הקלטות דיגיטאליות עורכים בעריכה דיגיטאלית, באמצעות מחשבים.
[/FONT]
[FONT="]הקלטה אנאלוגית אפשר להעביר לדיגיטאלית בשתי צורות בסיסיות: העברת המאסטר האנאלוגי ישירות למאסטר דיגיטאלי (מה שנקרא [/FONT]AAD[FONT="]), או העברה בנפרד של כל אחד מה-[/FONT]session tapes[FONT="] לדיגיטאלי, ואז עריכה דיגיטאלית ([/FONT]ADD[FONT="]) למאסטר הדיגיטאלי. בד"כ הצורה השנייה נותנת תוצאות טובות יותר, כי מדלגים על אבדן האיכות שבהעתקות שהיו בעריכה האנאלוגית. את ההעברה מאנאלוגי לדיגיטאלי עצמה ניתן לבצע ב-[/FONT]PCM[FONT="] ברזולוציות שונות, או ממש בטכנולוגיות שונות, כמו [/FONT]DSD[FONT="].
[/FONT]
[FONT="]לפעמים גם התוכן משתנה עקב עריכת [/FONT]ADD[FONT="], כיוון שלפעמים בוחרים קטעים מתוך [/FONT]session tapes[FONT="] אחרים לצורך העריכה. זה יכול להסביר, למשל, הבדלים בין הרימאסטר החדש של הביטלס ל[רי]מאסטרים קודמים, לא רק בסאונד אלא גם בתוכן המוסיקאלי.
[/FONT]
[FONT="]אפשר להשתמש באותו מאסטר בדיוק, בין אם מקורו אנאלוגי ובין אם מקורו דיגיטאלי, הן להפקת תקליטי ויניל והן להפקת דיסקים בכל הפורמאטים הדיגיטאליים, החל ב-[/FONT]CD[FONT="], וכולל [/FONT]hi-rez[FONT="] כמו [/FONT]SACD[FONT="], [/FONT]DXD[FONT="] ו-[/FONT]DVD-Audio[FONT="] בכל הרזולוציות. ההבדל הוא בתהליכים שמעבירים את המאסטר אחרי הכנתו.
[/FONT]
[FONT="]דובר כאן על ההבדלים בטווח הדינאמי בין [/FONT]LP[FONT="] לדיסקים, אבל לא על גודל הפער. הטווח הדינאמי של [/FONT]LP[FONT="], מצליל החלש ביותר שניתן להבחין בו מתוך רעשי החיכוך ורעשי המנוע (המוגברים אלפי מונים) ועד לצליל החזק ביותר, שהמחט אינה מסוגלת לעקוב אחריו בגלל גודל האמפליטודה, הוא כ-[/FONT]55 dB[FONT="]. הטווח הדינאמי של [/FONT]CD[FONT="] הוא כ-[/FONT]96 dB[FONT="], ושל [/FONT]SACD[FONT="] כ-[/FONT]120 dB[FONT="]. בל נשכח ש-[/FONT]dB[FONT="] הוא סקאלה לוגאריתמית, שבה כל תוספת של 3 היא הכפלה בעוצמה, כלומר[/FONT] [FONT="] ההבדל בין ה-[/FONT]55 dB[FONT="] של [/FONT]LP [FONT="] ל-[/FONT]96 dB[FONT="] של [/FONT]CD [FONT="] הוא [/FONT]41 dB[FONT="], כלומר פי 2 בחזקת 13 ומשהו, פי כ-13,000 (!)
[/FONT]
[FONT="]הטווח הדינאמי של תזמורת סימפונית גדולה הוא כ-[/FONT]90 dB[FONT="], כלומר, ל-[/FONT]LP[FONT="] אין סיכוי להתקרב בכלל לטווח דינאמי "אמיתי", ונדרשת קומפרסייה רצינית ביותר. לעומת זאת, בניגוד לנאמר, חברות לא מעטות, ובמיוחד האודיופיליות, אינן מבצעות שום קומפרסייה שהיא בהקלטות הדיגיטאליות ובדיסקים שלהן, וכותבות זאת במפורש ([/FONT]BIS[FONT="], [/FONT]Telarc[FONT="] ועוד).
[/FONT]
[FONT="]לא שקומפרסייה היא נטו דבר רע: לשמיעה ביתית, ובוודאי ברכב, מתאים יותר טווח דינאמי מוקטן, המאפשר לשמוע גם את הקטעים החזקים וגם את החלשים בלי לשנות את הווליום כל הזמן. כמוכן, הקומפרסייה היא אחד המרכיבים העיקריים בצליל המושמן והממולא שאוהבי הוויניל כל כך מכורים לו.
[/FONT]
[FONT="]דרך אגב, המספרים כמו [/FONT]55 dB[FONT="] ו-[/FONT]30 kHz[FONT="] שהוזכרו כאן רלוואנטיים רק לתחילת הצד של כל תקליט. המספרים יורדים דראסטית ככל שמתקרבים למרכז התקליט. מעבר לזה, גם אם תקליט מסוגל להגיע ל-[/FONT]30 kHz[FONT="] ומישהו שומע את ההשפעה של זה, הרי מכשירי ההקלטה והסרטים המגנטיים שעליהם הוקלטה המוסיקה שבה דובר, מסוף שנות ה-50, לא הגיעו לשם, אלא אולי ל-[/FONT]15K[FONT="], והתדר המאקסימאלי הייה יורד ככל שעוצמת הסיגנאל עלתה...
[/FONT]
[FONT="]ולגבי "מבחן האוזן", "מה נשמע טוב יותר", "יתרון מוחץ לתקליט", "כמעט תמיד התקליט עדיף" וכיו"ב -- הכל כאן שאלה של טעם, וייש בעלי העדפות שונות לחלוטין.
[/FONT]
[FONT="]תהיו בריאים וחזקים ושנטובה![/FONT]
[FONT="]עמיר
[/FONT]