מילן קונדרה כתב מסה משובחת על נושא דומה שנקראת 'צוואות נבגדות'.
הנגיעה המוזיקלית שם למיטב זכרוני היא יותר בתעוזה של בראהמס ואילו
הנאמנות-למקור נוגעת לרומאנים ופרוזה, אבל זה מעניין עם ובלי קשר, מרחיב קצת את היריעה.
אך אני חושב שמלהפיק מסקנות אילו או אחרות לגבי תחום האולפנים או "מקור" מאחד מספריו ('צוואות נבגדות')
אני לא ניזון מספר זה או אחר אלא ממש מהמציאות ...(ממשמע אוזני) ומתוקף תפקידי המקצועי.
אדם הנמצא כל כולו בתחום המוסיקה והאולפנים, איש שלפעמים לא מספיק לקרוא ספרים , אך משתדל מאוד לשקוד ולהשקיע יותר בעשיה בתחום ההקלטות והמאסטרינג מין הסתם.....
אגב דעה זו או אחרת מאילו שהעלת פה יכולות מדיי פעם להטעות לא מעט אנשים, אינני חושב שכדאי לך להאחז בה.
[ תשובה ארוכה - לא חייבים לקרוא, אין חידושים ].
כשאמרתי שהספר נכתב על נושא
דומה, הכוונה היא - "לא אותו נושא" [ כאילו, נושא אחר ].
וכשכתבתי שהנאמנות למקור שנדונה בו
נוגעת יותר לרומאנים ופרוזה, הכוונה היא שזה לא מוזיקה .
רומאנים ופרוזה, לא מוזיקה [ כאילו, ספרות כתובה, לא צלילים ].
ואז הוספתי שזה מעניין גם
בלי קשר, לטובת העשרה, והכוונה היא שמי שבא לו
לחשוב על הנושא בצורה פילוסופית ולהרחיב את דעתו יכול למצוא עניין בספר [ כאילו,
"בלי קשר" ].
אז חשבתי שזה די ברור שאין פה "הפקת מסקנות לגבי תחום האולפנים" ( ?!) מהספר ההוא, שזו, הייתי אומר, מסקנה קצת שטחית לנוכח ההודעה שלי, אבל בכל מקרה אני מצטער שזה לא היה ברור מספיק ושהטעיתי אותך.
אני מקווה שההודעה הנכחית עם הדגשות ופריסה אחרת וההסברים - מובנת יותר.
במידה ועדיין נראה לך שאני לומד על מאסטרינג מפילוסוף צ'כי, אני פה כדי להסביר.
אני שמח מאוד בשבילך שאתה שוקד על עשייה בתחום המאסטרינג, זה נשמע מרתק !
אז הספר לא על אולפנים, אם זה לא היה ברור [ כאילו, הוא על נאמנות למקור, אבל לא בסאונד, אז אפשר ללמוד ממנו על הרעיון, אבל לא לכוון איתו אקולייזר ].
באשר לדיון על מהו "מקור", יש דיון טכני ויש דיון תיאורטי.
[ בהקשר זה הספר היה תיאורטי, כאילו ].
תיאורטית, אם פברוטי היה יושב אצלי בסלון עם הצטננות קלה ואתה היית בא עם דיסק שלו [ שעשו לו מאסטרינג מקרמיקה אפילו, הו הו הו ] הדיסק לא היה נשמע כמו המקור והמקור היה משתעשע מזה [ גם אני ].
"המקור" בהקשר זה נשמע אולי כמו
הגדרת זמן ולא מוצר : הזמן בו כל המבצעים ישבו באולפן וניגנו הוא
זמן-מקור לאותה הקלטה. הסאונד שהושג שם, הציוד שבו השתמשו - מהכלים ועד הכבלים, הגרון של הזמר [ קול מושפע לא רק מהצטננות אלא גם
מהשעה ביום, ומשתנה הרבה בין הבוקר לערב ]. מאחר וה'מקור' תלוי בכ"כ הרבה פרמטרים, אפילו 'זמן-המקור' משתנה תוך כדי.
כעת נשלב את התיאוריה בפרקטיקה : בטח היית פעם בחנות סטריאו.
ואם היית, בטח יצא לך להאזין לכמה רמקולים.
כעת דמיין מספר רמקולים רצפתיים עומדים אחד ליד השני ואתה מחליף בינהם דרך המרכזייה :
כל אחד מנגן את אותו דבר, אבל נשמע שונה לחלוטין.
ובפרוטרוט : תעביר מB&W לפוקאל לאאורום לאופרה לדבור לLV - כל אחד יישמע שונה מאוד מקודמו, נכון ?
אז מי נאמן למקור ?
קח לדוגמא את
" חמשת סוגי הרמקולים הרצפתיים הכי נמכרים בקרב אנשי סאונד ".
זאת תהיה סטטיסטיקה מעניינת.
אתה תמצא חמש פירמות שמייצרות חמישה מוצרים שנשמעים אחלה, אבל נותנים כל אחד
תמונת סאונד שונה לחלוטין, עם צורות וגוונים יחודיים לכל רמקול, באס-מיד-והיי שונים לגמרי.
אז מי מהם נאמן למקור ?
כאן פחות או יותר נעצר הכל לדעתי, וזה גם מקשר לנושא השירשור.
המאזין מחפש
רמקול שינגן לטעמו, ולא יהיה נאמן "למקור".
איזה מקור ?
הדיסק שמתנגן עבר אולפן, ושם קבעו איך הכי 'יפה' לו שישמע, איזה ערוץ להגביר ומתי, שילובים, דחיפות למינהן. אם לדעתי גם הזמר-המקור הוא לא מקור, אז בטח שהדיסק הוא לא מקור, ואין כזה דבר "מקור", וצריך להיות זהירים בנאמנויות בחיים, בטח כשמדברים על נאמנות למשהו אמורפי.
באשר לההערה האחרונה שלך, זה
חמוד מצידך ואני אקבל אותה כמחמאה,
המשך לשקוד חביבי !
עלה והצלח
יום נעים
)