על מנת להבין למה התכוונתי - וחשבתי שזה די ברור - צריך להבין את האבסורד של המערכת הפוליטית כיום: רוב הציבור שמממן את החרדים, השטחים ובכלל את תקציב המדינה כולו, מפולג בין הרבה מאוד מפלגות. החרדים לעומת זאת יודעים להתאחד ויודעים להגיע לקלפי ביום הבחירות. הם מבינים כמה חשוב לקיום שלהם כקבוצה נפרדת שנתמכת עלי ידי המדינה.
מי צריך את כל הערב רב הזה של מפלגות בישראל?
למשל - האם באמת יש כאלה הבדלים תהומיים בין העבודה לקדימה לליכוד, בנושאי הליבה? כולנו יודעים שלא ממש. יש בקצוות של הליכוד חברי כנסת כמעט סוציאליסטים, ויש בקצוות של העבודה חברי כנסת קפיטליסטיים סופר ימנים מבחינה כלכלית. בסוגיות הביטחוניות-מדיניות יש בשלושת המפלגות האלה סופר מרקט גדול של עמדות - החל מ"אף שעל" וכלה חזרה מלאה לגבולות 67. מישהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין מופז או לבני לבין צמרת הליכוד בסוגיות כלכליות או מדיניות? כולם נמצאים באותה סביבה רעיונית, ההבדלים הם רק בסגנון ובאישיות של כל אחד. בשביל זה לא צריך שלוש מפלגות. אז למה אנחנו צריכים להתפצל בין כל כך הרבה מפלגות – מה שמפצל את הכוח שלנו ומונע מכל ראש ממשלה, לקיים קואליציה בלי החרדים?
רוצה לומר – אם הציבור המרכזי (עדיין) בישראל יחליט שהוא לא מצביע יותר לכל כך הרבה מפלגות, ובמקום זאת ידרוש דרישה אחת מרכזית – שינוי שיטת הבחירות, לשיטה שתאפשר כאן קיום של שתיים-שלוש ארבע מלגות לכל היותר, אולי נתחיל לראות אור בקצה המנהרה. למשל, העלאת אחוז החסימה בצורה דראסטית מה שיגרום לחיסול וצמצום מאסיבי של כל המפלגות הקטנות, ויביא לכך שתהיינה שתי מפלגות מרכזיות גדולות (עם קצוות אידיאולוגיים בכל אחת) מפלגה אחת חרדית - דתית ומפלגה אחת ערבית. מספיק והותר. במצב כזה כל ראש ממשלה יוכל:
1. להקים קואליציה יציבה יותר שתוכל למשול ולא תהייה חשופה לאינספור לחצים על בסיס יומי (לחצים לגיטמיים תמיד יהיו וטוב שכך. זו דמוקרטיה. אבל לא יהיו איומים על כל צעד ושעל בפירוק הקואליציה. אם ייבחר ראש ממשלה ימני, שיחזיק את השטחים ויימנע ממשא ומתן וכולנו נישא בתוצאות. לפחות תהייה מדיניות ברורה ולא זיג זג כל שני וחמישי. אם יהיה ראש ממשלה מתון יותר, שיעשה הסדר מדיני ויוותר על השטחים או חלקם, ושוב, כולנו נישא בתוצאה. אבל לפחות תהייה מה שקוראים "משילות" – יכולת של הממשל למשול ולקבל החלטות בלי להיות נתון לחששות של פרוק הקואליציה והליכה לבחירות כל שנתיים-שלוש.
2. לשנות בצורה קיצונית את סדרי העדיפויות במדינה. שינוי השיטה יעקר את מרבית הכוח של החרדים. פתאום נראה שהם יכולים לשבת למו"מ ולקבל על עצמם תנאים של שירות בצבא או שירות לאומי של חלק גדול הרבה יותר של הצעירים שלהם, וחשוב מכך – יציאה לעבודה של מרביתם, כי התמיכות הנדיבות יפסקו. כשהם יצאו לעבודה המשק יגדל, וכך גם הכנסות המדינה, כי כל אחד מהם יצטרף למעגל משלמי המיסים. ככה נוכל להוריד את מחיר הדלק,המע"מ ומיסים נוספים ועדיין יהיה הרבה יותר תקציב לרווחה, לחינוך, לבריאות, של כולנו.
איך עושים את זה? במקום לקטר, עושים מעשה.
כמו שיצאנו (אני לפחות הייתי שם) להפגנות המחאה בקיץ, נצא להפגנות מחאה בנושא אחד ויחידי –שינוי שיטת הבחירות. מי שלא מתחייב לשנות את השיטה, הרוב היצרני, המתון, החילוני-מסורתי במדינה לא מצביע לו.
לגבי הסוגיה ה"ביטחונית" שבאחזקת השטחים, אני חושב שזו אגדה שכבר מזמן התנפצה אבל זה דיון אחר. אני מאמין שהסכנות שלנו מבית הרבה יותר חמורות מהסכנות מבחוץ. האיומים משכם, ג'נין, ורמאללה בטלים בשישים אל מול האיום של פיצול ופילוג החברה הישראלית, יצירת מעמד חדש – הולך וגדל – של עניים בישראל, וירידה הולכת וגדלה במוטיבציה של מעמד הביניים שהולך לצבא ולמילואים, משלם המון מיסים, מחזיק את המדינה ומקבל שירותי חינוך, בריאות, רווחה ברמה מתדרדרת. אם נטפל בזה נהייה חזקים יותר לטפל גם בסוגיה הפלסטינאית. תמיד נשענו על האיכות ולא על הכמות. על הכוח הפנימי שלנו ועל הערכים שלנו, ולא על שטחי אדמה גדולים יותר ושליטה על עם אחר שהולך וגדל בעצמו.
הבעיה שלנו זה ש"האיכות" הזו יורדת, כי החברה שלנו מתפוררת מבחינת הלכידות שלה. בארבעים ומשהו השנים האחרונות לא הצלחנו לטפל לא בזה ולא בזה, וזו הבעיה הגדולה שלנו בעצם.
