עניין של טעם, לא חסרים פה בפורום אנשים שמאד אוהבים ציוד וינטג' ואף עוסקים בשחזור ושיקום שלו. ספציפית לגבי הקלטות מאד ישנות, צא מנקודת הנחה שלפחות 80% מהן נועדו להיות מושמעות בציוד עם צליל התקופה.
דוגמא אחת רנדומלית היא ההקלטות שנועדו לשמיעה במונו:
https://en.wikipedia.org/wiki/Wall_of_Sound
תודה על ההבהרה!
ציוד עם צליל התקופה... אז מה שמשתמע מהנ"ל הוא:
1. בשביל להאזין להקלטות מוקדמות של לואי ארמסטרונג, צריך את זה:
(ולא חלילה העברה מאוחרת לדיגיטל כי אין DAC במכשיר הזה)
2. הקלטות טרום עידן הסטריאו באופן כללי, צריך לשמוע במכשור בסגנון הזה:
אם מונו, אז אמיתי "על מלא". (לחצן "MONO" במכשור מתקופה מאוחרת יותר, לא לעניין)
וכן הלאה.
לגבי הלינק ל"קיר הצליל" של ספקטור, זה לא מחדש לי כלום באופן אישי, אבל אני מאוד שמח שהבאת אותו
כי הלינק עונה במדוייק על הסיבה שפיל ספקטור באופן מוזר העדיף מיקס סופי במונו:
מגבלות התקופה בסטנדרט הציוד הקיים בשוק + העדפה "רומנטית" שלו להעדפת אופי הסאונד עליו הוא גדל.
דהיינו:
אובייקטיבית, בסוף שנות ה50, מערכות-סאונד זמינות היו יקרות המציאות, ורוב המאזינים נחשפו למוסיקה דרך שידורי הרדיו ומכונות ה Jukebox. הסטריאו כבר היה קיים באופן מסחרי, יקר עוד יותר, ורוב הקלטות/הפקות הסטריאו היו נחלת המוסיקה הקלאסית. סדרות Living Stereo של RCA, או Living Presence של Mercury, הקלטות Decca ו Columbia
כבר היו בשוק וסימנו את נתיב ההתקדמות של הסיגנאל הסטריאופוני, שעשור לאחר מכן הפך לנחלת הכלל.
(סתם כדוגמא, ב Abbey Road ו Let It Be, שני האלבומים האחרונים של הBeatles, הMONO נזנח סופית על ידם)
בשורה התחתונה, אפקט הסאונד (החדש ומהפכני לתקופתו) של ספקטור ב"קיר הצליל" תפש חזק במצעדי המכירות,
מסיבה שהיום נראית פרוזאית ואז הייתה חידוש - Compression. בפועל, הוא קימפרס (לעייפה...) את הסאונד באמצעים של שכפול הקולות ע"י ריבוי כלים, ושילב זליגת הרמוניות מערוצים שונים זה לזה, חיסור הטון הבסיסי בכלים מסוימים וכן הלאה, ובקיצור, אפקטים.
באדיבות ספקטור, העולם זכה לקבל את ה Loudness wars בהמשך הדרך. (תודה רבה באמת למר ספקטור...)
בסטנדרטים האפשריים כיום, וגם תוך התאמה לציוד התקופה,
(השמעה במערך MONO אמיתי - רמקול אחד/ מגבר אחד/ראש MONO)
הסאונד של ההקלטות שלו נשמע מיושן וחסר.
וזה לא מפתיע, מסיבה טכנית פשוטה, הוא כיוון לסאונד פחות מפורט, עם אלמנטים מרומזים שיוצרים תמונת צליל "אקוורלית/אימפרסיוניסטית" ולא בהכרח מדוייקת.
ופה אני מסכים, שבשביל לשמוע את כל מגבלות הצליל האלה אולי עדיף "Boombox" של התקופה.
אם רוצים לאחוז בעקרונות דוגמטיים של איך "ראוי" להאזין ביחס לשנת ההקלטה,
יש אך ורק דרך אחת "נכונה" לשמוע הקלטות MONO:
רמקול אחד בלבד וערוץ הגברה אחד בלבד. כל מה שמעבר לכך ייחשב מוקצה.
השאלה שעולה מהצמדות לתנאים אלה היא היכן נכון למקם את הרמקול?
(והאם חובה למקם את הפטיפון עם ראש הMONO בצימוד ישיר לרמקול או לא
)
