יופי של פוסט!
נתחיל בכך שמדובר באחת הסימפוניות הגדנדיוזיות ביותר שיש למלחין [אחת מהמפורסמות ביותר שלו עוד בימי חייו]. עומס הכלים שם מטורף, 40 כלי נשיפה, סקציית כלי קשת אדירה, יש נבל, יש אורגן, יש מקהלה, טרוף!
בוא נגיד שייחסית לשמינית זה עוד בקטנה
ולא לשכוח שייש גם וואחד סקציית כלי נקישה, כולל 7(!) טימפאני ושני תופי באס -- רק אלה כבר מספיקים כדי לכסות את כל המיתרים וכלי הנשיפה מעץ בלי בעייה.
חלק ראשון
החלק נפתח בסקציית הקשתים, איך המערכת מעבירה את ה-'טרמולו' הזה? חי מספיק? הייתי רוצה לראות איך המערכת מתמודדת עם עומס הכלים כאן, ישנם קרשנדו'ס שיגרמו לבטן שלנו לעוף. האם המערכת מסוגלת להפריד את הכלים? האם הרמקול לא 'קורס' כאשר כל כך הרבה כלים דוחפים ביחד ? [שימו לב, בערך 2 וחצי דקות מפתיחת החלק לשיא שמגיעה התזמורת], זה בקלות יכול להשמע כמו ערבוב חזק של קולות בלי צורה
פרמטר חשוב נוסף הוא הדינמיות. בפרק הראשון ישנם פרצי אנרגיה אדירים, לעומת הרבה חלקים רכים [הכל יחסי
]
מה שיכול לגרום לרמקולים שלנו לוותר, או שלא.
דווקא בפתיחה "עומס" הכלים די קטן יחסית -- רק מיתרים, ומתווספים בסון וקונטרבסון, ורק בהדרגה כלים נוספים, וגם אז רחוקים מכל החגיגה -- אם לציין רק את הרעשנים הגדולים, אז רק 6 מ-10 הקרנות, רק 4 מ-10 החצוצרות, רק שני טימפאני, תוף באס אחד, בלי אורגאן, ובטח בלי המקהלה.
לא שזה לא מרשים לכשעצמו, אבל אם מדברים על קריסה כבר כאן, אז המערכת בבעייה...
אז, על מנת לבדוק, מספיק לנו ביצוע אחד ולמרות שיש לי בראש המון ואת כולם אני מאוד אוהב, הנה אחד מהם:
בספטמבר 1963 הקליטו את הפילהרמונית ניו יורק בניצוחו של המאסטרו ברנשטיין באחד הביצועים הטובים שיש ליצירה זו.
ברימסטר מכובד זה, מביא לנו ברנשטיין את מאהלר בצורה רוחנית יותר [עניין של הרגשה אישית], פחות טכניקה, יותר מעבר לעולם אחר דרך התווים, המאסטרו כאן מתחבר כולו ליצירה ונהיה חלק ממנה, הוא והתזמורת כחלק אחד.
אז כאן אנחנו מגיעים למחלוקת:
לא אתווכח על
הביצוע, לא על טוב/רע, לא על רוחניות, לא על טכניקה, לא על מעבר לעולם אחר ולא על חיבור ליצירה -- כל אלה עניין לטעם ולתחושות אישיות ופרשנות של הפרשנות
גם לא אתווכח על הבחירה
ביצירה כמאפשרת לבדוק הרבה אספקטים של מערכת אודיו בחלקיה השונים.
אני כן חולק על הבחירה
בהקלטה הספציפית, שלדעתי אינה מצטיינת ברמה הטכנית (של הקלטה, לא של נגינה). לכינורות יש נטייה להיות דקים וחריפים משהו, האימפאקט שלה מאוד מוגבל, התמונה הכלית קצת מעורפלת, חסרים הרבה פרטים ששומעים בהקלטות אחרות... כך שלדעתי האישית, ההקלטה הזו, כהקלטה, אינה מתאימה לשמש כאמת מידה לבדיקה.
שמעתי אותה ביותר ב-remaster אחד, וזה שברשותי כעת הוא SACD יפאני בסטריאו תלת-ערוצי (גם סנטר):
אם עוברים להקלטה מודרנית יותר כמו למשל Ivan Fischer ב-SACD של Channel Classics, אנחנו כבר בליגה אחרת של הקלטה:
ואישית, אני מעדיף גם את הביצוע.
יש עוד לא מעט הקלטות מצטיינות כהקלטות, ולא אחרונה ביניהן היא זו של Gilbert Kaplan, איש עסקים, לא מוזיקאי, שפיתח אובססייה ליצירה הזו וניצח עליה:
שם יש גם תוף באס ראוי לשמו
והביצוע מצויין בהחלט.
יש הנשבעים בזקנו של קלמפרר, אם כי ה-remaster בסידרת Great Recordings of the Century אינו מצטיין, וייש תומכים נלהבים גם לגירסה של זובין מהטה עם הפילהארמונית של וינה.
אישית, הביצוע האהוב עלי ביותר, גם כהקלטה -- לא "טבעית" / "ריאליסטית" אלא "energized" -- הוא בהקלטה האנאלוגית מ-1966 של Georg Solti עם London Symphony (לא המאוחרת יותר, הדיגיטאלית, עם Chicago Symphony):
כאן כבר התווים הראשונים הם "פיצוץ" של אנרגייה, והביצוע כולו נפלא.
כך זה נשמע באיכות YouTube
עמיר