[ 
]
אני מעיין פה ושם בכל מיני פורומים שמוקדשים לכל מיני נושאים ולפעמים יש וויכוחים מאוד משעשעים וחסרי תוחלת, מאחר וכל אחד פשוט אומר את דעתו - ואין אפשרות לשום שורה תחתונה אמפירית : קורולה מול מגאן, ניקון מול קאנון, סמסונג מול נוקיה, תאילנד מול הודו - וכך כמעט עד אין סוף.
גם פה נראה שהחלק
הויכוחי של הדיון הוא עקר.
זה קצת כמו שתשבו בשבת בבית וכל אחד יכתוב פוסט על זה שהחמין של אשתו יצא היום הכי טעים, ואז יחל ויכוח החומוס, שעועית, גריסים, קישקע, בטטה כן-או-לא.
לכאורה היה עדיף שכל אחד יכתוב את דעתו מהפן החיובי - מה עושה לו טוב או מה הוא אוהב או מעדיף, ולא מה דפוק אצל האחר [ החל מסגנון מוזיקה וכלה ביהלום בקצה השפיץ ].
יש מספיק דברים דפוקים אצל כל אחד מאיתנו לפני שנחפש אצל דפיקויות אצל האחר.
למשל : גיליתי על עצמי בשנים האחרונות
שממש אין לי סבלנות ללכת להופעות*.
פתאום אני צריך לשבת עם עוד המון אנשים [ ומלא סיגריות** ] , לחכות בסבלנות למופיעים, לפעמים לסבול מסאונד מסרס או תקלות, להיחנק עם כל 'החומר החדש' שהאמן רוצה לנסות, לחנות, לנסוע, לחזור, אי אפשר לשתות או לעשן משהו [ לרוב ] ובכלל, הכל הופך מאוד מסורבל יחסית לכורסת הלייזי-בוי שלי [ מפתיע ] והצליל שממלא לי את הסלון בעוצמה שאני רוצה, בסדר שאני רוצה, בקצב שאני רוצה....ובטח שבהופעה של אהוד בנאי קשה להעביר ימינה לאום-כולתום או שמאלה למאסיב אטאק.
יש הופעות חריגות : למשל, אם הדייר-סטרייטס יבואו - אלך, אבל גם אז נראה לי שהם יהיו החימום-עבור-עצמם, לרגע שבו אוכל לשבת בשקט [ ברעש ] בבית, בראש טוב, ולהעביר את 'טוויסטינג-ביי-דה-פול' קדימה בלי שקנופלר יחפור לי אותו בראש ובלי שיפרצו לי לאוטו.
בעולם הצילום נוטים אנשים להתגאות בציוד שלהם, ולאורך השנים שמתי לב שיש מתאם מסויים בין דגש על עיסוק בציוד ובטכניקה לבין תוצר דל בשורה התחתונה, עד למצבים בהם אדם עוסק
רק בציוד ושדרוגו מבלי שיפיק צילום ראוי יחיד או מבלי שתהיה לו ראייה אומנותית, נאמר כך.
ומגאן זה אוטו ***.
* כשאשתי שמעה את זה היא שאלה אם זה השלב המיזנתרופי הבא שלי***
** אני מעשן בעצמי, מעט, לעולם לא בחלל סגור או בבית.
*** כן, אז מה
