בגלל זה גם הוספתי שצריך חדר ייעודי.
פעם שמעתי קונצרט של זמרת אופרה בסלון עם פסנתר... טוב זה לא היה.
לא ראיתי שכתבת שצריך חדר ייעודי, רק "חדר עם אקוסטיקה טובה", שזה ממש לא אותו דבר, ובכל מקרה זה לא קשור להיות החדר ייעודי או לא.
זה יכול להיות קשור להיותו מבודד אקוסטית, ועקב כך שקט יותר, מה שמאפשר עוד כמה dB לטווח הדינמי שהמאזין יכול להכיל בנוחות בלי להזדקק ל‑gain riding.
הטווח הדינמי של קונצרט אקוסטי חי יכול להגיע ואולי לעלות על 80 דיבי, כך שאפילו אם נמצאים בחדר שקט, שרמת הרעש הסביבתי בו היא 30dB SPL, הקטעים החזקים של הקלטת קונצרט כזה, ללא כיווץ, שמושמעת כך שהקטעים השקטים לא נבלעים ברעש הסביבתי ,יגיעו ל‑110dB SPL, מה שעלול לגרום נזק לשמיעה, ושעבור רוב האנשים זה הרבה מעל מה שהם מוכנים לסבול, שלא לדבר על ליהנות, והם בפירוש יזדקקו ל‑gain riding. לא כייף.
אישית, לא סובל את זה. המעבר לדיגיטל, שהחליף ווניל וקסטות היה בשבילי הקלה מבורכת של להפסיק לעסוק בהיס וקראק ושאר הפיכס. ניקוי רעשים כזה, קסטה באיכות טובה יותר, הדפסה יותר טובה של הווניל... ניג'וז. תן לי שקט כל יום כל היום.
עובדה היא שיש כאלה שמתים על זה וכאלה שלא סובלים את זה. אין אמת אבסולוטית שמתאימה לכולם. לא תמיד גם קל או בכלל אפשר להעריך מה בדיוק נותן לאדם נתון את התחושה המסוימת לשמע הקלטה נתונה. רוב השומעים לא יכולים לדעת האם/כמה קימפרוס נעשה, האם נוספו הרמוניות זוגיות, מה השפעת ה-swoosh עליהם ביחס לתחושת הנוכחות, וכיו"ב. אולי בעלי מקצוע מפתחים את היכולות לזהות דברים כאלה, אבל לא תמיד יש להם דרך לוודא שמה שהם חושבים הוא אכן נכון (וגם לא תמיד הם רוצים לדעת אם זה נכון, שלא יתברר שהם טעו).
אני מבדיל בין כמה לאימאג'. האימאג' לדעתי בהופעות חיות מאוד לא ברור. בטח לא כמו כזה שנוצר במיקס.
חשבתי שפירטתי אותם בנפרד, לא?
במה מתייחסת לתחושה הכללית של רוחב ועומק, ויש הכוללים גובה, של הפרזנטציה.
אימג'ינג (לא אימאג') מתייחס למיקום של מקורות קול בתוך הבמה הווירטואלית.
האימג'ינג בהופעה חיה אקוסטית אכן אינו pinpointed כמו בהקלטות. לפעמים קשה בכלל לדעת מהיכן הצליל מגיע, במיוחד כשהכלי המנגן מוסתר ע"י נגנים אחרים.
אני לא מתייחס רק למיקס, כי כאמור יש הקלטות ללא מיקס, או עם מיקס פשוט של מיקרופון אמצעי, וגם בהן המיקום pinpointed.
לי יש תחושה שהקימפרוס מגדיל את תשומת הלב לבאס העליון, מה שמגביר את תחושת הקיצביות, אבל אולי זה משתנה ממאזין למאזין. אני מאזין של קצב, פחות של רזולוציה. אודיופילים רבים אוהבים הקלטות מינימליסטיות רבות פירוט. אני מוצא אותן משעממות מוסיקלית, גם אם מעניינות טכנית (לשתי דקות...).
אני לא יודע בדיוק על כל מה שהקימפרוס משפיע -- בשביל זה צריך להשוות את אותה הקלטה עם ובלי קימפרוס volume‑matched במדויק ככל שאפשר (כי אי אפשר לגמרי במדויק: עבור אותה עוצמה בפיקים, המקומפרס יישמע חזק יותר), תוך שניות, ו-double‑blind. יש לי הרגשה שלא עשית את זה, ואני עצמי בטח שלא.
מה שאני כן יודע שקימפרוס "עדין" מגדיל את חוויית הנוכחות.
זה שאתה ממוקד בצורה מודעת יותר לקצב מאשר לרזולוציה לא אומר שהקצב הוא מה שנותן לך תחושת נוכחות.
מעבר לזה, ואתה מבודד לחלוטין את עניין הרזולוציה והפרטים, ובסוג מסוים של הקלטות מינימליסטיות, כשלטענתי הם רק חלק מהעניין:
נראה לי שזה קשור יותר דווקא לרזולוציה -- לפרטים -- אבל לא רק, אלא גם תחושת נפח, עומק, במה, אימאג'ינג וכיו"ב
