למה לא כל האלבומים הם אודיופילים?

[rainbird]

שואל די בתמימות..

מה בעצם נדרש כדי שהאלבום יהיה אודיופילי? קרי, עם טווח דינמי רחב וללא קומפרסיה. האם זה טיב הציוד?
ואם הציוד הנדרש לא יקר באופן יחסי, למה רובם של האלבומים שיוצאים לשוק בין אם בסטרימינג, CD או תקליטים, לא אודיפילי בעצם?

 

[liranbh]

מה זה בכלל אלבום אודיופילי ?
הקלטה ב 192 לא תהפוך שום אלבום לאיכותי יותר
אלבום איכותי זה קודם כל הפקה טובה וציוד איכותי באולפן ואז 44 זה מעל ומעבר

 

[במבי]

יש אנשי מקצוע מוכשרים יותר ומוכשרים פחות. כמו בכל מקצוע. אנשי סאונד לא יוצאים מן הכלל.

 

[YOSSI24]

כניראה יש פחות דרישה להקלטות אודיופיליות, שהן אנליטיות מפורטות מאוד ושקופות, אך יש בהן פחות מלודיה והרמוניה שעושות את
הקסם בהקלטות טובות אחרות.

 

[AK1]

שואל די בתמימות..

מה בעצם נדרש כדי שהאלבום יהיה אודיופילי? קרי, עם טווח דינמי רחב וללא קומפרסיה. האם זה טיב הציוד?
ואם הציוד הנדרש לא יקר באופן יחסי, למה רובם של האלבומים שיוצאים לשוק בין אם בסטרימינג, CD או תקליטים, לא אודיפילי בעצם?

מי אמר שטווח דינמי ללא כיווץ זה מה שמגדיר אודיופילי? רחוק מזה, ולפעמים הפוך. כפי שהסברתי לדוג:

א. טווח דינמי גדול אינו מתאים להאזנה ביתית, כי:

• אם מכוונים את הווליום כך שהקטעים החזקים לא יקרעו את עור התוף, בכלל לא שומעים את הקטעים החלשים, הם נבלעים ברעש הסביבה
• אם מכוונים את הווליום כך שכן שומעים את הקטעים החלשים, הקטעים החזקים יקרעו את עור התוף

גם 70dB זה יותר מדי, עדיף לקמפרס עוד, מה גם ש"האוזן אוהבת" קימפרוס בזכות עצמו.

עוד משהו בקשר לטווח דינמי גדול מדי:

כאמור, אין ווליום יחיד שבו אפשר לשמוע את כל המוזיקה. בכל רגע יתכן שיבוא צליל מפוצץ וברגע אחר צליל שנבלע. מה שעושים במקרה הזה -- לא קיימת אפשרות אחרת -- הוא להנמיך את הווליום בצלילים החזקים, ולהגביר בחלשים.

אבל יש עם זה שלוש בעיות קשות:

1. אתה לא יודע מראש מתי להגביר/להנמיך, ואז אתה עושה זאת רק *אחרי* שפוצצו לך את האוזן או שהחסרת חלק מהמוזיקה
2. אתה לא יכול להאזין בנחת, כי אתה צריך להיות על המשמר עם הווליום
3. האבסורד הוא שאתה לא יכול לדייק, וברוב המקרים תקטין/תחליש יותר ממה שתיאורטית נדרש, כך שבסופו של דבר תאזין למוזיקה בטווח דינאמי יותר *קטן* מאשר אם ההקלטה הייתה מקומפרסת מראש לטווח דינאמי מתאים להאזנה ביתית

זה רק מדגים שאתה מדקלם קלישאות -- טווח דינאמי צריך להיות גדול ככל האפשר -- בלי להבין את המשמעות האמיתית/הפרקטית של זה.

בעצם יש כאן שלושה דברים נפרדים:

• הקלטה אודיופילית: זה תלוי בעיקר בציוד ובמצבו הפיזי, ביכולות של הטכנאים, ובאקסוטיקה. זה כולל למשל באיזה מיקרופונים וכמה להשתמש ואיך למקם אותם (ולפעמים איך למקם את הנגנים)
  
  
• מיקס אודיופילי: עד כמה טובה הכנת המאסטר מהקטעים שהוקלטו, מה שתלוי בעיקר בציוד ובמצבו הפיזי, ביכולות של הטכנאים, ובאקוסטיקה באולפן. את התלות באקוסטיקה ניתן להקטין ע"י שימוש ב-room correction להאזנה, לא לסיגנל המוקלט
  
  
• העברה/הדפסה אודיופילית: איכות ההעברה מהמאסטר למדיה שמגיעה לצרכן, תקליט, דיסק (CD, SACD, Blu-ray וכו'), קובץ, סטרימינג וכו'. גם זה תלוי בעיקר בציוד ובמצבו הפיזי, ביכולות של הטכנאים, ואולי גם באקוסטיקה באולפן. זה גם כולל את איכות החומרים שבהם משתמשים (ויניל)

אם אחד או יותר מהשלבים בדרך אינם מיטביים, התוצאה לא תהייה אודיופילית.
את ההקלטה לא ניתן לשפר, אבל אפשר להוציא מדיה חדשה שבה שופרו המיקס ו/או ההעברה/הדפסה.

כמוכן התוצאה תלויה כמובן במצב הפיזי של המדיה, באיכות ציוד ההשמעה, מצבו הפיזי ומיקומו בחדר, ובאקוסטיקה.

האיכות של אף אחד מהשלבים אינה טריוויאלית, וכדי להגיע לרמה אודיופילית יש להגיע לרמה גבוהה מאוד של כל פרט בדרך, מה שלא קורה הרבה, ולכן רק מיעוט התוצאות הן אודיופיליות.

 

[אהרון66554]

הקלטה אודיופילית זו גישה, בדיוק כמו מערכת, מה הופך מערכת לאודיופילית?
יש לייבלים כאלה של הקלטות אודיופיליות, מה שאתה רואה שם זה הקפדה על הכל, וככל שתפשל יותר אחורה, ככה לא תוכל לתקן קדימה, כמו במערכת.

זה מתחיל מחלל טוב, כלי נגינה שנשמע טוב! , מיקרופונים טובים , כבלים (כן כבלים!) קדם מגברים טובים, ממירי ADC טובים אם מדובר בדיגיטל (הרוב) ויש לייבלים שהלכו עוד קדימה והמחשב שלהם גם מושקע עם ספק ליניארי וכרטיסי PCI מיוחדים כדוגמת JCAT.
מכאן כמובן זה הטכנאים , מיקום המיקרופונים וטכניקה (יש כל מיני גישות).
עכשיו, אם עד פה הכל קרה בצורה טובה, צריך רק לא לקלקל את בהמשך, ופה גם יש גישות שונות למיקס ולמאסטר אודיופילי מאשר "קונבציונלי"
על הקלטות אודיופיליות, בהרבה מקרים יש פחות (יש כאלה בכלל בלי) "פרוסס" (פחות מעובדות) וזה נשמע מעולה על מערכת אודיופילית, אבל על מערכת פשוטה כמו שיש לרוב העולם (רמקולים של מחשב לדוגמא) זה כנראה ישמע פחות טוב.
ווליום- עולם שלם, אבל בקצרה, הקלטות אודיופיליות לא משתתפות ב"loudness war" ולייבלים טובים משחררים הקלטות עם מאסטר חלש ונושם, ששוב, יוצא על מערכת של אודיופיל יותר טוב (לדעתי, גם על מערכות פשוטות, פשוט צריך להגביר עוד טיפה).
ועדיין, אחרי כל מה שהזכרתי, יש הקלטות שהם לא אודיופיליות ונשמעות מעולה! ויש כאלה אודיופיליות שאין בהם חיים והן אנמיות.
כמובן, שבסוף זו מוזיקה, ולכן איכות הנגנים, העיבוד וההפקה ישפיעו גם הן על איך זה נשמע בסוף, אי אפשר להפריד את זה לחלוטין.

 

[AK1]

יש החושבים שהקלטות "אודיופיליות" הן כאלה שנעשו עם עיקר/כל הפוקוס על הסאונד, והמוזיקה/ביצוע שם פחות חשובים, בהרבה מקרים עם אומנים שלא מהשורה הראשונה, ומגיעות בעיקר מלייבלים שמתמחים בזה.

זה ממש לא המצב!!

יש אינספור הקלטות מסחריות רגילות לגמרי, שאיכותן אודיופילית מכל הבחינות של איכות סאונד, לכל היותר אולי בלי העטיפה וה"הילה" האודיופילית. בחלק מהמקרים אפשר אולי לשפר במשהו את איכות ההדפסה והוויניל, אבל גם בלי זה הן בולטות מעבר לשאר. יש לא מעט הקלטות של Decca, EMI, Philips, RCA ועוד שאיכותן יוצאת דופן, בטח יחסית להוצאות אחרות של אותן חברות, אבל לפעמים גם יחסית להקלטות של חברות מתמחות.

יש חברות שמוציאות הדפסות "אודיופיליות" של הקלטות כאלה, אבל מדובר בהקלטה ומיקס "רגילים" לכאורה.

 

[michael123]

שואל די בתמימות..

מה בעצם נדרש כדי שהאלבום יהיה אודיופילי? קרי, עם טווח דינמי רחב וללא קומפרסיה. האם זה טיב הציוד?
ואם הציוד הנדרש לא יקר באופן יחסי, למה רובם של האלבומים שיוצאים לשוק בין אם בסטרימינג, CD או תקליטים, לא אודיפילי בעצם?

לדעתי טיב הציוד וקהל היעד, סה"כ מטרה היא למכור ולהתאים לטעמו של הצרכן. לא מבין למה אלבום רוק צריך לצאת עם DR6, אצלי זה לרוב נשמע רע..