Vivaldi Audio
עוסק בתחום
- הודעות
- 380
- מעורבות
- 340
- נקודות
- 63
מבחינתי, תערוכת מינכן היא השתלמות מקצועית – נטו. אני נוסע כדי ללמוד, כדי להתעדכן, לשוחח עם יצרנים שונים – גם, או בעיקר, עם מי שאינני מייבא את המוצרים שלהם – להבין את הלך הרוחות הכללי, ולפעמים פשוט להסתכל מהצד על האנשים המעורבים בתחום: יצרנים, אנשי שיווק, דילרים, ואודיופילים.
וחשוב לי מאוד: אני נוסע גם כדי לבדוק אם המרחק על הגשר האלקטרו-מכני בין המוזיקאי אל המאזין התקצר אולי בצעד אחד בזמן האחרון.
לכן לא תמצאו כאן קריאות וואו, פששש, ולא תמונות מוצרים מרויירות, ובוודאי לא חיוכים למצלמה.
כל מה שאני רוצה הוא לשתף אתכם בהרהור או שניים שלי.
לפני כן, נחוץ להבהיר: האידיאל שלי – הן כאודיופיל והן כעוסק בתחום – הוא להגיע לאותו רגע דון-קיחוטי שבו אני מאבד לחלוטין את הביטחון האם מה שאני שומע הוא הקלטה או הופעה חיה בכלים אקוסטיים, לא מוגברים. רגע של אשליה מלאה ומושלמת.
אז לא, שום רגע כזה לא קרה לי בתערוכה. ואולי, מטבע הדברים, לא יקרה לעולם בגלל הפער האינהרנטי בין מקור לשחזור.
(ברור שאינני מתכוון כמובן לאותם רחשים קטנים כמו חריקת כיסא, נקישה בכוס וכיו"ב, העלולים בהחלט להקפיץ אותנו מהכיסא, בעיקר כשאנחנו מאזינים לבדנו, בחושך.)
האידיאל בדרג נמוך יותר הוא להגיע אל השעיית השיפוט. כלומר, נכון, מה שאני שומע כרגע איננו הדבר האמיתי, אבל הוא כל כך מקיף ומשכנע ושואב עד שכל התבונה והרגש שלי מוכנים להתמסר אליו בהתמסרות מלאה.
זה קרה לי בתערוכה פעמיים: פעם אחת בהתמסרות חלקית, עם מערכת שניתן לכנות אותה "קונבנציונלית", ופעם אחת בהתמסרות טוטלית, ועם מערכת בהחלט מפתיעה.
ההבהרה הזאת חשובה לי, מפני שהיא מסבירה את דרך הפעולה שלי כאודיופיל - וכעוסק בתחום.
תערוכה רצינית כזאת היא זמן מרוכז מאוד, לפחות מבחינתי, גם להטיל ספק בקריטריונים שלי, ובמה שנהגתי לפיו עד כה.
באופן כללי, רוב המערכות שהאזנתי להן נשמעו אודיופיליות כדבעי – מפורטות, צלולות, דינמיות וכיו"ב.
רוב המערכות גם היו בעלות טונליות שאגדיר כ"נעימה", פחות או יותר.
וכאן אני מגיע למטרת הפוסט הזה.
זו כאמור טונליות "נעימה", אבל האם היא גם שיקוף – אם לא מלא אז לפחות רב של המקור?
כן, אני מכיר את הטענה שאיננו יודעים מה המקור, ושהפסנתר הזה נשמע אחרת מהפסנתר ההוא. זה בהחלט נכון – אבל: אני טוען שכל אדם בעל שמיעה סבירה, אם ילך ברחוב וישמע מאחת המרפסות צלילי פסנתר או סקסופון, לא יהסס לרגע לקבוע האם הוא שומע צלילים מוקלטים או צלילים מכלים חיים, בין שמדובר מדגם כזה ובין שמדובר מדגם אחר. רוצה לומר, הפער בין הדגמים במציאות קטן לאין ערוך מהפער האינהרנטי בין הצליל החי לצליל המוקלט. או, בניסוח שונה, פסנתר איננו סינתיסייזר, ואושיק לוי הוא אושיק לוי, לא אריק לביא.
ובכן, בשיטוטיי בתערוכה מצאתי את עצמי מהרהר על כך שאין לי בעיה להתפשר על מידה סבירה של תכונות אודיופיליות כאלה ואחרות, אבל שיש לי בהחלט בעיה להתפשר על צליל "נעים" בלבד. זה צליל שבזמן האחרון יותר ויותר קשה לי להשלים אתו, ובוודאי ליהנות ממנו. אני מבקש צליל יותר מרובד, יותר מגוון, צבעוני, רוטט, יותר מייחד את הכלי ו/או הקול הספציפיים, ובמילים אחרות, צליל יותר חי, ופחות אלקטרוני.
אז מה הסיבה לצליל הזה, ואיך ניתן להיחלץ ממנו? מן הסתם, התשובה היא בוודאי משוואה רב-מערכתית או רב-כיוונית.
בהינתן חלל האזנה במימדים סבירים, המטופל מבחינה אקוסטית בצורה מאוזנת, עדיף פסיבית, ניתן לדעתי להוציא מהמשוואה את המקור – הדיונים השונים על דיגיטל מול אנלוג איבדו כבר מתוקפם בימינו. אפילו הסטרימינג, בעיקר מקובוז, נשמע נהדר בחלק מהסטרימרים העכשוויים.
אז נשארנו עם הגברה ורמקולים.
אתחיל מההגברה, ואתמקד לצורך ההרהור הכתוב הזה במה ששמעתי בתערוכה.
משתי הטופולוגיות המרכזיות – טרנזיסטורית (קלאס AB, קלאס A, וקלאס D) ושפופרתית (PP ו-SET) – לא שמעתי שום הגברה טרנזיסטורית, מכל סוג, שנשמעה עם יכולת להציג מניפת צבעים מלאה וטונליות משכנעת.
(הגברה כזאת חוברה בדרך כלל לרמקולים קופסתיים. אז האם הבעיה היא בהגברה? ברמקולים מסוג כזה? או בשילוב ביניהם?)
גם רוב הציוד השפופרתי ששמעתי לא שכנע מן הבחינה הזאת. בעיקר מגברי PP. רוב הציוד הזה נשמע סתם "חם" ומנופח, כלומר, מעוות בצורה בלתי נסבלת. אבל היו שתי הגברות היברידיות שנשמעו עם סאונד מבטיח, הייתה הגברת SET אחת שנשמעה נהדר, והגברת SET אחרת שהשאירה בצל את כל ההגברות ששמעתי – בתערוכה, ובכלל. נדמה שהאלקטרוניקה נעלמה שם לגמרי ונשאר רק מעיין צלול של מוזיקה.
(הגברה כזאת חוברה בחלק מן המקרים לרמקולים קופסתיים, כולל במקרה של שני המגברים ההיברידיים. בשאר המקרים היא חוברה להורנים.)
לגבי הרמקולים, כצפוי - רובם המכריע היו קופסתיים. מארזים מלבניים בדרך כלל, עם דרייברים דינמיים. והיו כמה הורנים, אומני, פלנריים, ואולי פספסתי משהו.
כידוע, כמעט כל הרמקולים הקופסתיים בעשרות השנים האחרונות דורשים המון כח – הרבה הרבה יותר כח ממה שרוב-רובם של היצרנים, הדילרים והמבקרים השונים מכריזים עליו. מה זה אומר המון כח? מגברים גדולים. מה זה אומר מגברים גדולים? המון כח ופחות אנינות טונלית.
בנוסף, רמקולים קופסתיים – גם הטובים ביותר בהם – נשמעים... קופסתיים, לפחות באוזני מי שרגיל בהקשבה למוזיקה אקוסטית חיה, כמו גם למי שמורגל בהקשבה לרמקולים בתצורות אחרות.
קופסתיות ונצילות נמוכה יחסית היא כנראה גם מתכון לאיטיות ולדינמיקה לא מזהירה במיוחד – כמעט כל הרמקולים הקופסתיים בתערוכה איששו את זה.
אם כן, נשאלת השאלה האם דרייברים לבדם בקופסאות בנויות כהלכה מסוגלים להעביר את מלוא המנעד הטונלי? אינני יודע. באמת.
בכל אופן, ולמרבה המזל, כמעט כל החברות הפסיקו עם השטות הזאת של דרייברים קרמיים, והמעט שעדיין משתמשות בהם הן בגדר הוכחה למה הקרמיקה יאה לכיור, לא למוזיקה.
יש כמובן עוד כל מיני חומרים, מתוחכמים יותר או פחות, שמהם בונים את הקונוסים של הדרייברים. אני מוצא שהמתוחכמים יותר מפיקים בצורה מרהיבה את התכונות האודיופיליות הרגילות. המון אודיופילים משוגעים על זה. אבל אינני בטוח שהחומרים האלה הם הפתרון למי שמבקש, כמוני, נכונות טונלית או לפחות מנעד טונלי רחב. הנייר אולי קצת פחות מהיר, מדויק ומפורט מהחומרים המתוחכמים האלה, אבל אין טעם להתעלם מהיכולת שלו לגעת ישירות בלב. יכולת שהיא שילוב של מוחשיות, רטט, צבעוניות, ואותו משהו חמקמק שניתן לכנות אולי "אנושיות".
אם כן, ועל סמך האמור, האם רמקולים קופסתיים, סופר נצילים, עם דרייברים מנייר, ובשילוב עם מגברי SET, הם הכיוון הנכון?
בואו נחזור שוב לתערוכה, ושוב לרמקולים. הפעם להורנים.
וכשאני אומר הורנים, ביחס לתערוכה, תשכחו מאותם עורבים צווחנים שחלק מכם מכירים. מדובר בדרך כלל ברמקולים גדולים ומורכבים, שהשופר או השופרות משמש/ים בהם לרוב להעביר את הצלילים הגבוהים ואת צלילי הביניים. ברוב המקרים הבס קופסתי ומוגבר, אבל לפעמים אפילו הבס מגיע כיחידה שופרית.
כמעט בכל המקרים מדובר ברמקולים נצילים מאוד, שכמעט כל מגבר SET מעוט-וואטים יכול לשלוט בהם היטב. מה זה אומר? דינמיקה פנטסטית, מהירות, מיידיות, ובהינתן מגבר SET משובח, גם טונליות נהדרת.
טוב, אז לא קשה להבין שאלה השילובים שהכי משכו את לבי בתערוכה.
ועכשיו, הגיע הזמן להיות ספציפי יותר ולנקוב בשמות.
דיברתי בשלב מסוים על מערכת מסוימת, שמבחינת השעיית השיפוט, הביאה אותי להתמסרות חלקית אליה.
המערכת הזאת הורכבה מרמקולים של Borresen מדגם M3, אלקטרוניקה של Aavik מסדרת 880, והכבילה העליונה של Ansuz – כלומר, שלושת המותגים המרכיבים את Audio Group Denmark.
זו למעשה מערכת אולטרה היי-אנד "קונבנציונלית": רמקולים קופסתיים, במקרה הזה הגברה קלאס D, ומחיר מרקיע שחקים, אם כי נמוך יותר מכמה מערכות אחרות בתערוכה.
ההקשבה למערכת הזאת היא די כמו נגיחה איומה בראש. הצלילות והשקט המופתי הם אחד לאחד עם אירוע מוזיקלי אקוסטי חי בחלל מצוין. פנטסטי! הפירוט? טווח התדרים? אין דבר כזה כאן. מה שיש הוא מרחב ענק והוליסטי לגמרי של מוזיקה. בדיוק כמו בחיים. מימיי לא שמעתי רמקולים קופסתיים שנעלמים כך! והמהירות של המערכת הזאת היא בליגה משל עצמה – רק להדק חגורות ולהתחיל לעוף.
במילים פשוטות, המערכת "הקונבנציונלית" הטובה ביותר ששמעתי מעודי. מבחינה טכנולוגית היא גם המעניינת ביותר, מפני שהיא חור הצצה לא קטן על מה שצופן העתיד לתחום שלנו.
הייתה לי איזו בעיה איתה, מעבר למחיר?
ברור! שתי בעיות.
קודם כל, המהירות הנפלאה: גם אם היא מהנה ביותר, היא איננה טבעית. אולי חובבי מוזיקה אלקטרונית יישפכו מהמהירות הזאת, אבל משהו בה לא נכון כשמחילים אותה על מוזיקה אקוסטית. בכל אופן, זו בעיה שהייתי יכול, כנראה, להסתגל אליה.
הבעיה השנייה הרבה יותר יסודית ועמוקה: נכון, הטונליות. גם כאן היא הייתה "נעימה". וזהו! אבל כאן זה הפריע לי במיוחד, ודווקא ביחס ליכולות יוצאות הדופן של הסט הזה, כמו גם בגלל העובדה שב-600,000 יורו בערך (מחיר של כ-13 מכוניות מרצדס חדשות מדגם C בגרמניה), אני לא מצפה לטונליות מורכבת יותר, אני דורש אותה!
שורה תחתונה: המערכת הזאת היא גלגל ענק בלונה פרק. כיף לא נורמלי! אבל מישהו מכם הסתובב פעם בגלגל כזה יותר מכמה דקות?
ועכשיו למערכת שהשעתה לחלוטין את שיפוטי, ושאבה אותי להתמסר אליה כמו סופי ברגעי התעלות שמיימית.
מוכנים? קדימה! לא, בעצם, אחורה.
הטכנולוגיה נעצרת מלכת. הזמן מסתובב על עקביו, וחוזר, הולך, שב, עד... לשנות ה-20 של... אופס... המאה ה-20.
קבלו את Western Electric 12B – רמקולים שופריים שעשו את הופעת הבכורה שלהם ב-1927 בסרט זמר הג'ז, אחד הסרטים המדברים הראשונים.
הרמקולים האלה, שנראים כמו כף של D-9, חוברו, עם כבלים בשקל, למגבר סטריאו של Silbatone מדגם P-103, עם שפופרות 205D מופלאות משנת הייצור הראשונה או השנייה שלהן, ועם שנאי כסף, וכיו"ב. המגבר חובר לקדם התואם של החברה. המקורות היו מחשב נייד שחובר לממיר של החברה, ופטיפון חביב שחובר לפונוסטייג' של החברה.
לא אבלבל לכם את המוח, אבל כששומעים מערכת כזאת, או נכון יותר, כששומעים את האשליה שמערכת אלקטרו-מכנית כזאת מסוגלת לייצר, זה בהכרח מעורר, בכל מי שהתחום הזה נוגע במידה כלשהי בליבו, סוג של בדק-בית פנימי יסודי, מין יום כיפורים מלא דפיקות על המצח בנוסח "איפה הייתי עד היום?". וכל זה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשופרות "ענתיקה" ובהגברה שפופרתית "מיושנת" וחלושה בת 8 וואט.
אני חושב איך לנסח את החוויה הזאת בלי להישמע כמו חוזר בתשובה שגילה את האור, וכל מה שהיה לפני כן הוא טעות אחת גדולה ובלה בלה בלה. טוב, אז אחזור לשיפוט. הוא נעלם לי לגמרי כבר מהרגע הראשון. הראש הארכי-ביקורתי שלי ניסה בשניות הראשונות למלמל משהו, אבל כף נעלמה אדירה (הכף של ה-D-9?) השתיקה אותו באבחה.
לא, כבר אמרתי, זה לא היה הדבר האמיתי. כנראה אין דבר כזה. אבל זה היה הדבר השלם ביותר, הנכון ביותר, היונק ביותר, ששמעתי מעודי. אם היו ממשיכים עוד רגע אחד אפילו להשמיע את אויסטרך והכינור שלו, לא הייתי יכול יותר לעצור בעצמי והייתי מייבב לי מול כל האנשים בחלל ההוא.
אין אלקטרוניקה, אין רמקולים, אין חלל, אין אנשים – רק נחשול של מוזיקה שאתה מבקש שלא תיגמר לעולם.
נ.ב.
טיפ שקיבלתי בתערוכה מאחד הבעלים של Audio Group Denmark:
לחובבי הסטרימינג, כשאתם שומרים את האלבומים או ה-Tracks שלכם, אל תשמרו אותם ב-My Favorites,
אלא ב-My Playlists. ההבדל באיכות השמע לטובת ה-My Playlists הוא מרשים!
וחשוב לי מאוד: אני נוסע גם כדי לבדוק אם המרחק על הגשר האלקטרו-מכני בין המוזיקאי אל המאזין התקצר אולי בצעד אחד בזמן האחרון.
לכן לא תמצאו כאן קריאות וואו, פששש, ולא תמונות מוצרים מרויירות, ובוודאי לא חיוכים למצלמה.
כל מה שאני רוצה הוא לשתף אתכם בהרהור או שניים שלי.
לפני כן, נחוץ להבהיר: האידיאל שלי – הן כאודיופיל והן כעוסק בתחום – הוא להגיע לאותו רגע דון-קיחוטי שבו אני מאבד לחלוטין את הביטחון האם מה שאני שומע הוא הקלטה או הופעה חיה בכלים אקוסטיים, לא מוגברים. רגע של אשליה מלאה ומושלמת.
אז לא, שום רגע כזה לא קרה לי בתערוכה. ואולי, מטבע הדברים, לא יקרה לעולם בגלל הפער האינהרנטי בין מקור לשחזור.
(ברור שאינני מתכוון כמובן לאותם רחשים קטנים כמו חריקת כיסא, נקישה בכוס וכיו"ב, העלולים בהחלט להקפיץ אותנו מהכיסא, בעיקר כשאנחנו מאזינים לבדנו, בחושך.)
האידיאל בדרג נמוך יותר הוא להגיע אל השעיית השיפוט. כלומר, נכון, מה שאני שומע כרגע איננו הדבר האמיתי, אבל הוא כל כך מקיף ומשכנע ושואב עד שכל התבונה והרגש שלי מוכנים להתמסר אליו בהתמסרות מלאה.
זה קרה לי בתערוכה פעמיים: פעם אחת בהתמסרות חלקית, עם מערכת שניתן לכנות אותה "קונבנציונלית", ופעם אחת בהתמסרות טוטלית, ועם מערכת בהחלט מפתיעה.
ההבהרה הזאת חשובה לי, מפני שהיא מסבירה את דרך הפעולה שלי כאודיופיל - וכעוסק בתחום.
תערוכה רצינית כזאת היא זמן מרוכז מאוד, לפחות מבחינתי, גם להטיל ספק בקריטריונים שלי, ובמה שנהגתי לפיו עד כה.
באופן כללי, רוב המערכות שהאזנתי להן נשמעו אודיופיליות כדבעי – מפורטות, צלולות, דינמיות וכיו"ב.
רוב המערכות גם היו בעלות טונליות שאגדיר כ"נעימה", פחות או יותר.
וכאן אני מגיע למטרת הפוסט הזה.
זו כאמור טונליות "נעימה", אבל האם היא גם שיקוף – אם לא מלא אז לפחות רב של המקור?
כן, אני מכיר את הטענה שאיננו יודעים מה המקור, ושהפסנתר הזה נשמע אחרת מהפסנתר ההוא. זה בהחלט נכון – אבל: אני טוען שכל אדם בעל שמיעה סבירה, אם ילך ברחוב וישמע מאחת המרפסות צלילי פסנתר או סקסופון, לא יהסס לרגע לקבוע האם הוא שומע צלילים מוקלטים או צלילים מכלים חיים, בין שמדובר מדגם כזה ובין שמדובר מדגם אחר. רוצה לומר, הפער בין הדגמים במציאות קטן לאין ערוך מהפער האינהרנטי בין הצליל החי לצליל המוקלט. או, בניסוח שונה, פסנתר איננו סינתיסייזר, ואושיק לוי הוא אושיק לוי, לא אריק לביא.
ובכן, בשיטוטיי בתערוכה מצאתי את עצמי מהרהר על כך שאין לי בעיה להתפשר על מידה סבירה של תכונות אודיופיליות כאלה ואחרות, אבל שיש לי בהחלט בעיה להתפשר על צליל "נעים" בלבד. זה צליל שבזמן האחרון יותר ויותר קשה לי להשלים אתו, ובוודאי ליהנות ממנו. אני מבקש צליל יותר מרובד, יותר מגוון, צבעוני, רוטט, יותר מייחד את הכלי ו/או הקול הספציפיים, ובמילים אחרות, צליל יותר חי, ופחות אלקטרוני.
אז מה הסיבה לצליל הזה, ואיך ניתן להיחלץ ממנו? מן הסתם, התשובה היא בוודאי משוואה רב-מערכתית או רב-כיוונית.
בהינתן חלל האזנה במימדים סבירים, המטופל מבחינה אקוסטית בצורה מאוזנת, עדיף פסיבית, ניתן לדעתי להוציא מהמשוואה את המקור – הדיונים השונים על דיגיטל מול אנלוג איבדו כבר מתוקפם בימינו. אפילו הסטרימינג, בעיקר מקובוז, נשמע נהדר בחלק מהסטרימרים העכשוויים.
אז נשארנו עם הגברה ורמקולים.
אתחיל מההגברה, ואתמקד לצורך ההרהור הכתוב הזה במה ששמעתי בתערוכה.
משתי הטופולוגיות המרכזיות – טרנזיסטורית (קלאס AB, קלאס A, וקלאס D) ושפופרתית (PP ו-SET) – לא שמעתי שום הגברה טרנזיסטורית, מכל סוג, שנשמעה עם יכולת להציג מניפת צבעים מלאה וטונליות משכנעת.
(הגברה כזאת חוברה בדרך כלל לרמקולים קופסתיים. אז האם הבעיה היא בהגברה? ברמקולים מסוג כזה? או בשילוב ביניהם?)
גם רוב הציוד השפופרתי ששמעתי לא שכנע מן הבחינה הזאת. בעיקר מגברי PP. רוב הציוד הזה נשמע סתם "חם" ומנופח, כלומר, מעוות בצורה בלתי נסבלת. אבל היו שתי הגברות היברידיות שנשמעו עם סאונד מבטיח, הייתה הגברת SET אחת שנשמעה נהדר, והגברת SET אחרת שהשאירה בצל את כל ההגברות ששמעתי – בתערוכה, ובכלל. נדמה שהאלקטרוניקה נעלמה שם לגמרי ונשאר רק מעיין צלול של מוזיקה.
(הגברה כזאת חוברה בחלק מן המקרים לרמקולים קופסתיים, כולל במקרה של שני המגברים ההיברידיים. בשאר המקרים היא חוברה להורנים.)
לגבי הרמקולים, כצפוי - רובם המכריע היו קופסתיים. מארזים מלבניים בדרך כלל, עם דרייברים דינמיים. והיו כמה הורנים, אומני, פלנריים, ואולי פספסתי משהו.
כידוע, כמעט כל הרמקולים הקופסתיים בעשרות השנים האחרונות דורשים המון כח – הרבה הרבה יותר כח ממה שרוב-רובם של היצרנים, הדילרים והמבקרים השונים מכריזים עליו. מה זה אומר המון כח? מגברים גדולים. מה זה אומר מגברים גדולים? המון כח ופחות אנינות טונלית.
בנוסף, רמקולים קופסתיים – גם הטובים ביותר בהם – נשמעים... קופסתיים, לפחות באוזני מי שרגיל בהקשבה למוזיקה אקוסטית חיה, כמו גם למי שמורגל בהקשבה לרמקולים בתצורות אחרות.
קופסתיות ונצילות נמוכה יחסית היא כנראה גם מתכון לאיטיות ולדינמיקה לא מזהירה במיוחד – כמעט כל הרמקולים הקופסתיים בתערוכה איששו את זה.
אם כן, נשאלת השאלה האם דרייברים לבדם בקופסאות בנויות כהלכה מסוגלים להעביר את מלוא המנעד הטונלי? אינני יודע. באמת.
בכל אופן, ולמרבה המזל, כמעט כל החברות הפסיקו עם השטות הזאת של דרייברים קרמיים, והמעט שעדיין משתמשות בהם הן בגדר הוכחה למה הקרמיקה יאה לכיור, לא למוזיקה.
יש כמובן עוד כל מיני חומרים, מתוחכמים יותר או פחות, שמהם בונים את הקונוסים של הדרייברים. אני מוצא שהמתוחכמים יותר מפיקים בצורה מרהיבה את התכונות האודיופיליות הרגילות. המון אודיופילים משוגעים על זה. אבל אינני בטוח שהחומרים האלה הם הפתרון למי שמבקש, כמוני, נכונות טונלית או לפחות מנעד טונלי רחב. הנייר אולי קצת פחות מהיר, מדויק ומפורט מהחומרים המתוחכמים האלה, אבל אין טעם להתעלם מהיכולת שלו לגעת ישירות בלב. יכולת שהיא שילוב של מוחשיות, רטט, צבעוניות, ואותו משהו חמקמק שניתן לכנות אולי "אנושיות".
אם כן, ועל סמך האמור, האם רמקולים קופסתיים, סופר נצילים, עם דרייברים מנייר, ובשילוב עם מגברי SET, הם הכיוון הנכון?
בואו נחזור שוב לתערוכה, ושוב לרמקולים. הפעם להורנים.
וכשאני אומר הורנים, ביחס לתערוכה, תשכחו מאותם עורבים צווחנים שחלק מכם מכירים. מדובר בדרך כלל ברמקולים גדולים ומורכבים, שהשופר או השופרות משמש/ים בהם לרוב להעביר את הצלילים הגבוהים ואת צלילי הביניים. ברוב המקרים הבס קופסתי ומוגבר, אבל לפעמים אפילו הבס מגיע כיחידה שופרית.
כמעט בכל המקרים מדובר ברמקולים נצילים מאוד, שכמעט כל מגבר SET מעוט-וואטים יכול לשלוט בהם היטב. מה זה אומר? דינמיקה פנטסטית, מהירות, מיידיות, ובהינתן מגבר SET משובח, גם טונליות נהדרת.
טוב, אז לא קשה להבין שאלה השילובים שהכי משכו את לבי בתערוכה.
ועכשיו, הגיע הזמן להיות ספציפי יותר ולנקוב בשמות.
דיברתי בשלב מסוים על מערכת מסוימת, שמבחינת השעיית השיפוט, הביאה אותי להתמסרות חלקית אליה.
המערכת הזאת הורכבה מרמקולים של Borresen מדגם M3, אלקטרוניקה של Aavik מסדרת 880, והכבילה העליונה של Ansuz – כלומר, שלושת המותגים המרכיבים את Audio Group Denmark.
זו למעשה מערכת אולטרה היי-אנד "קונבנציונלית": רמקולים קופסתיים, במקרה הזה הגברה קלאס D, ומחיר מרקיע שחקים, אם כי נמוך יותר מכמה מערכות אחרות בתערוכה.
ההקשבה למערכת הזאת היא די כמו נגיחה איומה בראש. הצלילות והשקט המופתי הם אחד לאחד עם אירוע מוזיקלי אקוסטי חי בחלל מצוין. פנטסטי! הפירוט? טווח התדרים? אין דבר כזה כאן. מה שיש הוא מרחב ענק והוליסטי לגמרי של מוזיקה. בדיוק כמו בחיים. מימיי לא שמעתי רמקולים קופסתיים שנעלמים כך! והמהירות של המערכת הזאת היא בליגה משל עצמה – רק להדק חגורות ולהתחיל לעוף.
במילים פשוטות, המערכת "הקונבנציונלית" הטובה ביותר ששמעתי מעודי. מבחינה טכנולוגית היא גם המעניינת ביותר, מפני שהיא חור הצצה לא קטן על מה שצופן העתיד לתחום שלנו.
הייתה לי איזו בעיה איתה, מעבר למחיר?
ברור! שתי בעיות.
קודם כל, המהירות הנפלאה: גם אם היא מהנה ביותר, היא איננה טבעית. אולי חובבי מוזיקה אלקטרונית יישפכו מהמהירות הזאת, אבל משהו בה לא נכון כשמחילים אותה על מוזיקה אקוסטית. בכל אופן, זו בעיה שהייתי יכול, כנראה, להסתגל אליה.
הבעיה השנייה הרבה יותר יסודית ועמוקה: נכון, הטונליות. גם כאן היא הייתה "נעימה". וזהו! אבל כאן זה הפריע לי במיוחד, ודווקא ביחס ליכולות יוצאות הדופן של הסט הזה, כמו גם בגלל העובדה שב-600,000 יורו בערך (מחיר של כ-13 מכוניות מרצדס חדשות מדגם C בגרמניה), אני לא מצפה לטונליות מורכבת יותר, אני דורש אותה!
שורה תחתונה: המערכת הזאת היא גלגל ענק בלונה פרק. כיף לא נורמלי! אבל מישהו מכם הסתובב פעם בגלגל כזה יותר מכמה דקות?
ועכשיו למערכת שהשעתה לחלוטין את שיפוטי, ושאבה אותי להתמסר אליה כמו סופי ברגעי התעלות שמיימית.
מוכנים? קדימה! לא, בעצם, אחורה.
הטכנולוגיה נעצרת מלכת. הזמן מסתובב על עקביו, וחוזר, הולך, שב, עד... לשנות ה-20 של... אופס... המאה ה-20.
קבלו את Western Electric 12B – רמקולים שופריים שעשו את הופעת הבכורה שלהם ב-1927 בסרט זמר הג'ז, אחד הסרטים המדברים הראשונים.
הרמקולים האלה, שנראים כמו כף של D-9, חוברו, עם כבלים בשקל, למגבר סטריאו של Silbatone מדגם P-103, עם שפופרות 205D מופלאות משנת הייצור הראשונה או השנייה שלהן, ועם שנאי כסף, וכיו"ב. המגבר חובר לקדם התואם של החברה. המקורות היו מחשב נייד שחובר לממיר של החברה, ופטיפון חביב שחובר לפונוסטייג' של החברה.
לא אבלבל לכם את המוח, אבל כששומעים מערכת כזאת, או נכון יותר, כששומעים את האשליה שמערכת אלקטרו-מכנית כזאת מסוגלת לייצר, זה בהכרח מעורר, בכל מי שהתחום הזה נוגע במידה כלשהי בליבו, סוג של בדק-בית פנימי יסודי, מין יום כיפורים מלא דפיקות על המצח בנוסח "איפה הייתי עד היום?". וכל זה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשופרות "ענתיקה" ובהגברה שפופרתית "מיושנת" וחלושה בת 8 וואט.
אני חושב איך לנסח את החוויה הזאת בלי להישמע כמו חוזר בתשובה שגילה את האור, וכל מה שהיה לפני כן הוא טעות אחת גדולה ובלה בלה בלה. טוב, אז אחזור לשיפוט. הוא נעלם לי לגמרי כבר מהרגע הראשון. הראש הארכי-ביקורתי שלי ניסה בשניות הראשונות למלמל משהו, אבל כף נעלמה אדירה (הכף של ה-D-9?) השתיקה אותו באבחה.
לא, כבר אמרתי, זה לא היה הדבר האמיתי. כנראה אין דבר כזה. אבל זה היה הדבר השלם ביותר, הנכון ביותר, היונק ביותר, ששמעתי מעודי. אם היו ממשיכים עוד רגע אחד אפילו להשמיע את אויסטרך והכינור שלו, לא הייתי יכול יותר לעצור בעצמי והייתי מייבב לי מול כל האנשים בחלל ההוא.
אין אלקטרוניקה, אין רמקולים, אין חלל, אין אנשים – רק נחשול של מוזיקה שאתה מבקש שלא תיגמר לעולם.
נ.ב.
טיפ שקיבלתי בתערוכה מאחד הבעלים של Audio Group Denmark:
לחובבי הסטרימינג, כשאתם שומרים את האלבומים או ה-Tracks שלכם, אל תשמרו אותם ב-My Favorites,
אלא ב-My Playlists. ההבדל באיכות השמע לטובת ה-My Playlists הוא מרשים!
Vivaldi Audio
vivaldiaudio.co.il
נערך לאחרונה ב: