אני לא חושב שייש או שאמור להיות ספק שהאיש "חיובי" -- וחביב -- וטוב לב -- ובעל ניסיון וידע בציוד ובמוסיקה -- לפחות לי אין שום ספק
בזה.
ה"עליהום" לא התפתח בגלל שליליות כלשהי ו/או משהו שקשור לאדם עצמו ולמה שאפשר ללמוד מהיכרות אישית איתו.
אבל ה"ילד" שהוזכר כאן פתאום הקפיץ לי תובנה, שנראית לי חשובה להבנת העניין, ולכן אני משתף אותה למרות המגמה להורדת פרופיל בנושא.
מכירים את התופעה אצל ילדים שכל הזמן דורשים את תשומת הלב של הסביבה עם "תראו איך שאני משחק" ו"תראו את הצעצועים שלי" ו"תראו איך שאני יודע לעשות את התעלולים האלה"?
ואם נותנים להם אישור או תשומת לב זו רק אינדיקצייה עבורם לעשות את זה יותר?
וכל דרישה להפסיק עם זה נתקלת בהתנגדות זועפת וב"דווקא" עוד יותר?
אז פתאום קלטתי: זה בדיוק זה!
זה יכול להיות מאוד חמוד -- אם אוהבים את זה -- וגם זה עד גבול מסויים.
מעבר לזה זה מתחיל להיות מעצבן עד מקומם.
כשזה הילדים שלך, אין לך ברירה.
כשזה הילדים של החברים שלך, אתה מצפה שהם ישימו לזה גבולות.
אבל כאן זה לא הילד של מישהו מסויים, אלא סביבה שאמורה להיות של בוגרים בלבד, והמנהל לא אמור להיות גננת.
כאן זה בלתי-הולם. לא מתאים.
אני לא הורה ולא גננת ואין לי ניסיון עם ילדים, אז אין לי רעיונות פרדוקטיביים מה עושים במקרים כאלה
עמיר
נ.ב., מי שרוצה ליצור איתו קשר ו/או לדבר איתו בגוף שני, יכול לעשות זאת גם בהודעות פרטיות. לא הכל חייב להתנהל בפורום.