קלאסית | שתי הקלטות שכדאי לשים לב אליהן


AK1

חבר משקיען
הודעות
11,906
מעורבות
2,930
נקודות
113
ביקורת מוכרת על אלה שבונים אוספי דיסקים גדולים היא שאף אחד לא יכול לשמוע את כל הדיסקים האלה.

מספר סיבות שיכולות להביא חובב מוסיקה לאסוף כל כך הרבה:

הנחה מקדימה (ושגויה): ככל שהאוסף גדל כך תוחלת מספר הפעמים שהחובב יקשיב לדיסק מסויים יורדת.
עם זאת, התוחלת היא לא דרך טובה למדידה איך אנחנו מקשיבים למוסיקה כפי שיוסבר להלן.

1. איסוף לצורך האיסוף הוא יעד בפני עצמו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה אנתרופולוגית.
יש כאלה שזה פשוט כיף להם, ויש כאלה שמאחורי ה״כיף״ יש גם את הטבע הפתולוגי, הנוירוטי והכפייתי של התמכרות.
לכל אחד יש איזושהי התמכרות, וחלק פשוט אסירי תודה שאצלם זה קיים עם מוסיקה.

2. מכירה חוזרת של הדיסקים הקיימים נוטה להיות לא משתלמת; מצד אחד, המחירים הנמוכים שמקבלים על דיסקים ביד שנייה ומצד שני ״עלויות האחזקה״ אינן יקרות.

3. אנחנו מקשיבים למוסיקה באופן מחזורי ולא לינארי. אנחנו לא ״צורכים״ מוסיקה בקו ישר מ-A עד Z.
ולכן, בדבר ההנחה המקדימה, תוחלת מספר הפעמים שנקשיב לדיסק מפספסת את הנקודה.
אנחנו מתחברים למוסיקה במישורים רבים, מכאן שאנחנו יכולים להקשיב לדיסק 30 פעמים בשלב מסוים, ואז לא להקשיב לו בכלל במשך עשור, ואז עוד עשר פעמים. על כן יש ערך בשמירת הדיסקים גם אם אנחנו לא מנגנים אותם כעת.

4. רשתות חברתיות, פורומים, פרסומות, חברים - כל אלה (ועוד) מגבירים את דחף האיסוף שלנו ונותנים לכך לגיטימציה.

5. עבור רוב האנשים, יש העדפה בולטת לקניית ציוד Hi-Fi יקר, דבר שלוקח שנים על גבי שנים של תכנון ומשמעת בהקשר של מחויבויות כספיות, ובהשוואה לכך, רכישת דיסקים על בסיס שבועי - דבר שהוא בסיכון נמוך ונראה בלתי מזיק, זה דבר קטן, קל לעשותו והוא מביא אותנו להנאה ברגע (או שאפשר לאכול המון שוקולד :)) - נתפס לעיתים כעניין זניח.
ובנוסף, היום קל מאוד להיחשף להמון מוסיקה בעזרתם של Box-Sets כאלה ואחרים.

6. יש שאוספים דיסקים כדי להגיע למעין שלמות. למשל כשחובב אוהב/מעריץ איזשהו אמן, הוא רוצה לאסוף את כל ההקלטות של האמן הזה. אם חובב אוהב איזשהו מלחין, הוא רוצה לשמוע את כל מה שהלחין. מתמטיקה פשוטה תראה מדוע לעיתים יש צריך לבנות ספריה כה גדולה.

7. המשמעות של המילה ״הקלטה״ היא היכולת לשחזר משהו שקרה בעבר.
אנחנו עושים אותו דבר כשקונים מסרטה ומצלמים את המשפחה, ימי הולדת, טבע וחיות, נופים וכו׳.
כמובן שלא נבזבז את הזמן לראות את ההסרטות הללו שוב ושוב ושוב, אבל אנחנו עושים את זה כשאנחנו חושבים שזה עשוי להפיק הנאה בזמן כלשהו. אותו דבר לגבי דיסקים, לעיתים הם סתם שוכבים שם, אבל אנחנו רוצים אותם קרוב ליד למקרה שנרצה להפיק מהם הנאה.

8. הפורום הזה (וכמובן שלא רק הוא) מפוצל ל-2 סוגי אוכלוסיות.
האחת כוללת ״גורוים״ של Hi-Fi שאין להם הרבה הקלטות, והם תמיד מאזינים לאותם דברים (מועטים). זה קורה כאשר מוסיקה היא לא מוסיקה אלא כלי להשוואה בין ציודים. ואז הם יושבים בבית ומאזינים לעוד כבל ועוד כבל ועוד ספייק וכו׳.
הקבוצה השנייה כוללת אנשים אוהבי מוסיקה והיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם.

החסרונות היחידים לאוסף דיסקים גדול הם:
א. מקום.
ב. לדעת מה יש ברשותך ואיפה לחפש משהו כשאתה רוצה אותו.

*כל מערכות הקיטלוג שנתקלתי בהן לא נותנות מענה מספק לאלבומים שהם אוספים.


נ.ב.
עמיר, טרם הספקתי להגיב בנושא פאברוטי-ביירלינג.
וכמובן שאני מצטרף ל-נ.ב. של BooBoo.
זה משעשע, והרוב די נכון :) :בעד:

זה מבוגג: שמיעה חוזרת מרובה אחרי עשור נכללת במושג התוחלת :)

ויותר ברצינות :)

1. אמנם יש כאן מבחינתי אספקט התמכרותי בולט, אבל למשה, אני לא כל כך מעוניין באיסוף.
הייתי מסתפק במספר קטן של ביצועים/הקלטות/הדפסות שאני מעדיף לכל יצירה, אבל כמות העבודה בסינון ובהחלטות כאלה היא א-ד-י-ר-ה ולא מעשית לעצלן כמוני.

כשרכשתי את הפטיפון, עדיין חשבתי לקנות רק מה שלא יצא בדיסקים, או שהרימאסטר לדיסק לא מספיק טוב, וברגע שאגלה מה נשמע טוב יותר, הדיסק או התקליט, אמכור את הפחות טוב.

2. איפה אני ואיפה מכירות... דורש להכין רשימות, או, גרוע מזה, listing ב-eBay, שכולל צילום ו-grading ותיאור, ואחר כך אריזה וללכת לדואר לשלוח ולטפל בהתכתבויות והחזרות ושאילתות -- סיפור מהחלק האחורי של הגוף.

3. אחרי שגיליתי איזה ביצועים אני מעדיף ליצירה, אני לא באמת צריך את הביצועים הנוספים, למעט במקרה שעושים השוואת ביצועים של היצירה בערבי המוזיקה של אמיר מנדל (בעבר רפי לביא), והסיכוי שאשנה את טעמי בקשר לביצוע בעיקבות השוואה כזו הוא קטן אך קיים.

4. יש גם Gramophone וערבי השוואות וחיפושים ב-eBay.

5. נכון.

6. אני לא מה-completists האלה. אני לא צריך את כל היצירות הנידחות של מוצארט ובטהובן, קונטראדאנסים ודיברטימנטי לאינספור, כדי להרגיש בנוח, ואין כמעט אמנים שאני מנסה להשיג את כל הקלטותיהם.

7. לא מדבר אלי.

8. אכן.

לחסרונות אוסף גדול יש להוסיף ברדק + אבק.

בינתיים, שיטת הקיטלוג שלי, עם פתקי הפניות, מספקת את צרכי.

עמיר
 

BooBoo

אוהב את התחום
הודעות
227
מעורבות
74
נקודות
28
בתור אספן רציני בעבר (1,500 דיסקים קלאסיים זה פחות מחצי מהכמות שהייתה לי בסה"כ)
אני מכיר היטב את כל הסיבות לאספנות, ומזדהה כמעט עם כולן אחת לאחת.

העניין הוא שמאז שאני לא קונה דיסקים ולא רואה אותם על המדף אלא רק במחשב
אני מוצא את עצמי לא מעט פעמים לא מנסה לשמוע כל מיני ביצועים חדשים/מעניינים אלא
חוזר לא מעט פעמים לאותם ביצועים שאני הכי אוהב, תוך הזנחה של השאר.

ובמוזיקה שאינה קלאסית, אני נוטה יותר לשמוע אומנים ואלבומים שאני אוהב יותר מכאלו שאני
אוהב פחות.
למה זה קורה? קשה לי להסביר.

אני מניח שבזמן המועט שיש לי בשבוע באמת להינות ממוזיקה אני מעדיף לשמוע
משהו טוב/מוכר/אהוב מאשר "לבזבז" אותו על הקלטות/אומנים/אלבומים פחות מעניינים.

ייתכן שזה שאני לא רואה את הדיסקים עם "העיניים" על המדף גורם לי פחות לדחף לשמוע אותם,
וכך גם אלמנט ה"לא נעים" נזנח ונעלם (אלמנט ה"לא נעים" = שילמתי על זה כסף, לא חבל לא לשמוע? שיתייבש על המדף?)
 

nkorah

חבר משקיען
הודעות
530
מעורבות
75
נקודות
28
עכשיו אני נבוך :מאזין:
גם לי יש כ- 1500 תקליטים קלאסיים, ועוד כ- 200 דיסקים. מספר הכפילויות די משמעותי (וכשאני מגלה אותן אני בד"כ כלל שמח למסור תקליטים לחברים :מלאך:).
אני חייב לומר שאין כמעט שום מתודה לדרך שבה אני מקשיב, או רוכש תקליטים. רוב התקליטים הגיעו אלי כאוספים. את רובם קיבלתי, וחלקם רכשתי.

אני מאוד נהנה להאזין לאוסף חדש ולגלות את טעמו של מי שאסף אותו. קבלתי בזמנו אוסף של כ- 300 תקליטים מדירה שחברה שכרה בת"א. האוסף היה בדירה כשהיא נכנסה ובעל הדירה אמר לה שהתקליטים של סבא שלו, שנפטר, ושתוציא אותם לרחוב. פשוט כאב לי הלב - היה ברור שהתקליטים נרכשו באהבה, חלקם בארץ, חלקם בחו"ל חלקם משומשים, לאורך עשרות שנים, עם "טעם" והעדפות ברורות. לא תמיד מצב התקליטים היה מצויין, אבל תמיד נהנתי.

לגבי האזנה - בד"כ אני שומע משהו שלא הכרתי, שמפתיע אותי לטובה, ואז אני יוצא ל"מסע" אחרי דברים דומים - אותו קומפוזיטור, מבצע, מנצח, להם לא שמתי לב קודם. האוסף מספיק גדול שתמיד יש בו "הפתעות" עבורי.

וכן- קטלוג הוא בעיה - כמה שאני מנסה - אני לא באמת יודע מה יש לי על המדף. היצירות ה"גדולות" בד"כ תסודרות דיין (אם כי אל תשאלו אותי כמה ביצועים יש לי לקונצ'רטו של ברוך, לדוגמא - זו תמיד היצירה "השניה" מבחינתי, והתקליטים לא עומדים יחד על המדף). הבעיה היא עם יצירות "קטנות" ואוספים, שכשמגיעים אליהם - באמת שאין לי מושג מה יש בתקליטיה ואיפה לחפש יצירה/ביצוע מסויימים...

(ורד)
 

AK1

חבר משקיען
הודעות
11,906
מעורבות
2,930
נקודות
113
אל תשאלו אותי כמה ביצועים יש לי לקונצ'רטו של ברוך
כמה ביצועים יש לך לקונצ'רטו של ברוך? :)

עכשיו אני נבוך
למה מה קרה? :מבולבל:

עמיר
 

נערך לאחרונה ב:

Adiel

אוהב את התחום
הודעות
178
מעורבות
52
נקודות
28
רגע רגע רגע, בוא נעשה סדר. אנחנו מדברים על הבדלי פרשנויות בין הטובים ביותר שייש.
לא שאחד טוב והשני גרוע. שניהם מצויינים ממש, ואני אישית מעדיף את ביירלינג בגלל שהוא בונה את הארייה הרבה יותר בהדרגה.
אכן שניהם באמת מעולים, כל אחד בדרכו. מבחינה טכנית לשניהם אין שום בעיה להתמודד עם האריה הזו.

אני מניח שאנחנו מדברים על ההקלטה של פבארוטי עם ניקולא רֶשִינְיוֹ (Rescigno) מ-1978, ועל הקטע מהרגע שהטנורים מתחילים לשיר (לאחר ההקדמה של הקלארינט סולו), שיתוזמן כ-0:00 ועד הרגע שהם מפסיקים.
כן וכן.

פאבארוטי מתחיל כבר בהתחלה לשיר פורטה (f), וממשיך בעלייה כשבערך מ-1:44 עד הסוף (2:21) הוא כבר בפורטיסימו (ff).

ביירלינג מתחיל הרבה יותר חלש (משהו כמו מצו-פיאנו, mp), בנוסטאלגייה, כמשתמע מהטקסט, ומתמיד בו עם עלייות וירידות קטנות. מתחיל crescendo בקו ארוך רק ב-1:49, ומגיע ל-ff רק לקראת הסוף ב-2:07, וגם אז יורד ועולה שוב, עם דימינואנדו בצליל האחרון ושוב עלייה, סיום ב-2:52. כלומר הוא נמצא בתחום החזק רק חלק קטן בהרבה מהזמן, והדינאמיקה ואופי הקול מותאמים לטקסט בצורה הדוקה והבעתית יותר, לטעמי, כשאצל פאבארוטי אני מרגיש/מפרש את השירה כיותר show-off.

חוצמזה, הקלטת ה-RCA Living Stereo המוקדמת של ביירלינג מ-1957, מפורטת ועשירה יותר, ומאפשרת למשל לבאס-קלארינט להשמע צלול ואפל יותר (מ-0:17 עד 1:04) מאשר בהקלטת ה-Decca של פאבארוטי, למרות ש-Kenneth Wilkinson האגדי הייה בצוות ההקלטה.

וכל זה רק בחזקת טעם אישי. לא פחות ולא יותר.

עמיר
בהקשר של הבדלי פרשנויות:

האריה הזו היא קטע דרמטי וטראגי ואמורים לשיר אותה עם קול עצוב, אפל ומלנכולי - ואת כל זה יש לביירלינג, כולל המשחק של עליות וירידות בטון, ולכן אני מאוד נהנה מהביצוע שלו. אף על פי כן, איכשהו, אני עדיין מעדיף את פאברוטי. נכון, הוא "עליז" יותר, show-off, קול תמים ונפוח -- boomy sound -- אבל הוא מאוד מרגש אותי.

ייתכן שמדובר באיזשהו הרגל אישי שלי לקול שלו, שכמעט כל דבר נשמע לי איתו הכי טבעי ונכון (כולל האריה המדוברת).
פאברוטי הוא מהיר, נמרץ וצבעוני בקטע שאמור להיות מדוייק, איטי ואפל. אולם, העוצמה שהוא משדר, כמעט רק בזכות הקול המיוחד שלו, היא אדירה וזה מה שהביא אותי לכתוב שהתפקיד תפור עליו.

מן הצד השני יש את ביירלינג, עם הקול היפה, הקטן והערמומי שלו, עם הדיוק והלוגיקה, עם המחשבה על כל הבהרה והאיטיות - כל אלה מוסיפים לאווירה. אבל את הקול של פאברוטי אין לו, נקודה.

לגבי ההקלטה אני מסכים.
 

AK1

חבר משקיען
הודעות
11,906
מעורבות
2,930
נקודות
113
בהקשר של הבדלי פרשנויות:

האריה הזו היא קטע דרמטי וטראגי ואמורים לשיר אותה עם קול עצוב, אפל ומלנכולי - ואת כל זה יש לביירלינג, כולל המשחק של עליות וירידות בטון, ולכן אני מאוד נהנה מהביצוע שלו. אף על פי כן, איכשהו, אני עדיין מעדיף את פאברוטי. נכון, הוא "עליז" יותר, show-off, קול תמים ונפוח -- boomy sound -- אבל הוא מאוד מרגש אותי.

ייתכן שמדובר באיזשהו הרגל אישי שלי לקול שלו, שכמעט כל דבר נשמע לי איתו הכי טבעי ונכון (כולל האריה המדוברת).
פאברוטי הוא מהיר, נמרץ וצבעוני בקטע שאמור להיות מדוייק, איטי ואפל. אולם, העוצמה שהוא משדר, כמעט רק בזכות הקול המיוחד שלו, היא אדירה וזה מה שהביא אותי לכתוב שהתפקיד תפור עליו.

מן הצד השני יש את ביירלינג, עם הקול היפה, הקטן והערמומי שלו, עם הדיוק והלוגיקה, עם המחשבה על כל הבהרה והאיטיות - כל אלה מוסיפים לאווירה. אבל את הקול של פאברוטי אין לו, נקודה.

לגבי ההקלטה אני מסכים.
בעצם מה שאתה אומר זה בעצם:
  • אמורים לשיר את הקטע הזה באופי מסויים
  • פאבארוטי לא עושה את זה אלא להיפך, אבל הקול שלו מרגש אותך
  • ביירלינג כן עושה את זה בכל הרמות, אבל זו ערמומיות וקול קטן
ראשית, אין שום דרך ספציפית שבה "אמורים" לשיר את זה. יש טקסט יבש ותווים יבשים על נייר -- איזה תדר לשיר עם אילו הברות כמה זמן -- וצריך לבנות מהם סיפור שכובש את הדמיון והלב. ביירלינג עושה את זה big time, ופאבארוטי הולך לכיוון של לכבוש את לב המאזין אליו אישית ולגודל קולו, בלי הרבה קשר ספציפי לסיפור הנתון.

ונכון שלביירלינג אין את הקול שייש לפאבארוטי -- לאף אחד אין -- אבל יש לו קול נפלא, כולל יכולת לשיר חזק ומלא, שההקלטה ממקמת אותו בפרופורצייה הרבה יותר ריאלית מאשר ה-highlighting של פאבארוטי.

אם ללכת לפי גודל ואיכות הקול בלבד, אז פאבארוטי, בסיוע אקטיבי של Decca, שהקליטו אותו מקרוב ועם המון נוכחות ועוצמה, אוכל לארוחת בוקר את כל מתחריו, כמעט בכל הקטעים שהוא שר.

אבל שירה אמנותית אינה מסתיימת בקול, עם כל חשיבותו.

בותה מידה אפשר הייה לומר שהזמרת ג'ואן סאתרלנד (Joan Sutherland), שהוקלטה בצורה דומה לפאבארוטי ע"י אותה חברה, אוכלת את כל מתחרותיה לארוחת בוקר -- בטח את קאלאס, שקולה הייה קטן יותר, הרבה פחות יפה, ולפעמים אפילו מכוער בכוונה, ולעתים עם זיופים וצרחות, קושי להגיע לצלילים גבוהים, ובעיות כאלה ואחרות -- ואכן יש הטוענים כך.

אפשר גם לומר על כל האמצעים האמנותיים שקאלאס השתמשה בהם: הדגשות, דינאמיקות, שינויי גוון זעירים, רובאטואים, ועוד ועוד, כ"תיחמונים" ערמומיים, עם דיוק והלוגיקה, עם המחשבה על כל הבהרה וכו', שבאים להסתיר את זה שייש לה קול קטן ובעייתי.

אפשר, אבל דומני שבשירה יש הרבה יותר רבדים שאשר רק קול, מרגש ככל שיהייה.

יש מקומות שבהם גם פאבארוטי מביא עומקים גדולים בהרבה מאשר כאן, במיוחד כשהוא שר אצל מנצחים גדולים כמו קאראיאן או שולטי, שיודעים לאמן אותו לשים לב לעוד רבדים, אבל כשייש מנצח ברמה של ניקולא רֶשִינְיוֹ האמור, עומדת לרשותו רק המוזיקאליות הטבעית שלו, ללא מימדי עומק נוספים, ובלי שייהייה מי שירסן את נטייתו הטבעית והמוצדקת להשוויץ.

לכן, למרות העדיפות הברורה של פאבארוטי באיכות ובגודל הקול, לפחות כפי שהוא מובא לאזנינו ע"י ההקלטות, אני מעדיף את ביירלינג, בהרבה.

עמיר
 
נערך לאחרונה ב:

למעלה
תצוגת צבעים באתר (* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox) תצוגה רגילה מותאם לעיוורי צבעים מותאם לכבדי ראייה
+ 100% -
סגור