קלאסית | שתי הקלטות שכדאי לשים לב אליהן

[Adiel]

1. Johann Sebastian Bach: sonatas and partitas - Gil Shaham

במוסיקה כזו, הליבה של המוסיקה כולה, לעולם לא ניתן להיות מסופקים עם גישה אחת ולכן על אף כמות הביצועים הגדולה
שיש ברשותי אני ממשיך לחפש פרשנויות אחרות, ובכלל, יש עניין מהותי בשמיעת ביצועים רבים לאותה יצירה.
גיל שחם, כנר שאני מאוד מעריך, מנגן את הסונטות והפרטיטות לכינור סולו של באך - ״התנ״ך של הכנרים״ - בצורה אחראית,
בוגרת, ללא שום מגבלה וביופי קסום. מדובר בכנר שכמעט תמיד אני מדביק לו את המשפט ״Keep it simple", אין לו הברקות
טכניות או ניצוץ בנגינה, אלא הוא מנגן פשוט בצורה מושלמת.
הכינור שלו, הסטרדיוואריוס מ-1699 המכונה ״Countess Polignac״ (בעברית: ״הרוזנת מפוליניאק״), הוא כמובן יצירת אמנות
בעל צליל קסום, הוא מוארך במקצת משאר הכינורות מה שהופך את הצליל שלו לנדיר. הצליל שלו עמוק ומלא, משדר אציליות,
תחת ידיו של שחם הוא מקבל את האיזון הטונאלי המושלם. ההאזנה כמובן מענגת במיוחד.


2. Giacomo Puccini: Tosca - Milanov/Bojerling/Warren, Leinsdorf

זוהי הקלטה מיוחדת במינה, מהתקופה שבה אולפני ההקלטות התחרו אחד בשני בהבאת ההקלטה האקסלוסיבית ביותר
לאותה יצירה (אופרה במקרה הנ״ל). כל חברה ניסתה למשוך אליה את מיטב האמנים.
ואז הגיעה הטוסקה הזאת, ב-1957, שבאופן כללי הפסידה לביצוע של EMI מ-1953 עם Callas/Di Stefano/Gobbi בניצוחו
של Victor De Sabata.
אולם, בפני עצמה, זוהי הקלטה משובחת וכפי שנאמר קודם, מיוחדת מאוד.
כיום לא ניתנת לנו ההזדמנות להיות עדים לחוויה כזו.
ביירלינג, זמר הטנור השוודי, מצוין! קולו מרהיב ביופיו והוא יותר ממתחרה ראוי לעליונות האיטלקית האופראית;
למעשה הוא הכוכב הראשי כאן. למילנוב יש קול יפהפה אך לא מספיק עמוק להעברת מכלול ההתרגשויות הדרמטיות של טוסקה (מספיקה השוואה חטופה בינה ובין קאלאס).


עדיאל

 

[נמר]

תודה. מעולה!

 

[M0TI]

אולי תכתוב כמה מילים על הביצועים של הסו"פ שיש לך בספריה.

 

[BooBoo]

קודם כל - תודה

לגבי Bach:
יש בשנים האחרונות "הצפה" של מבצעים טובים, שלמרבה ההפתעה לא מגיעים מן המזרח הרחוק,
ומקליטים עוד, ועוד, את שלל היצירות היותר והפחות מפורסמות של מלחינים יותר ופחות מפורסמים.

די אם אזכיר את
Faust, Jansen, Podger, Fischer, Hahn, Kopatchinskaja, Batiashvili (כולן כנריות אגב למי שלא מכיר)
ו...גיל שחם (שמייצג נאמנה את המיעוט הגברי )

אממה, כמות הפרשנויות באיזשהו מקום קצת לחזור על עצמה,
מכיוון שיש גבול כמה אפשר לתת פירוש אישי לתווים שכוללים גם הוראות נגינה (מהירות, חזק/חלש וכו')

אז לרוץ ולקנות עוד ביצוע רק בגלל שאיזה פוץ מ-Gramophone, שגם מקבל משכורת על זה, כתב עליו ביקורת משתפכת - זה נחמד אבל אפשר בהחלט להסתפק במה שיש. תלוי כמה יש...

ולגבי Tosca:
תודה על ההמלצה, אבל Callas, שבאמת באמת נשמעת כאילו עוד שניה האהוב שלה יוצא להורג, יש רק אחת

 

[M0TI]

בפרט שמדובר בקאלאס מ-1953.

 

[רונן ש]

1. Johann Sebastian Bach: sonatas and partitas - Gil Shaham


במוסיקה כזו, הליבה של המוסיקה כולה, לעולם לא ניתן להיות מסופקים עם גישה אחת ולכן על אף כמות הביצועים הגדולה
שיש ברשותי אני ממשיך לחפש פרשנויות אחרות, ובכלל, יש עניין מהותי בשמיעת ביצועים רבים לאותה יצירה.

עדיאל

אכן ליבה, מסכים. אתגר עצום לכנר לתת שם משהו אישי משלו, במוזיקת בארוק מדוייקת ומוקפדת כל כך.

חייב לשאול: אילו עוד ביצועים יש לך? יכול לתת כמה מילות השוואה, או מאפיינים יחודיים לכל מבצע, מתוך דעתך האישית?

לי יש שלמה מינץ, נתן מילשטיין, וארתור גרומיו.

 

[AK1]

ההקלטה של קאלאס (הראשונה, במונו מ-1953 בניצוח Victor de Sabata, לא השנייה בסטריאו מ-1964/5 בניצוח Georges Prêtre, שתיהן עם Tito Gobbi הגדול) נחשבת כ"קלאסית", וקיבלה את כל השבחים האפשריים.

אישית אני לא מתלהב ממנה כל כך, ולא רק בגלל הקלטת המונו המוגבלת, אלא כי אני מעדיף את השירה של Leontyne Price מ-1962 עם Karajan על פניה, את די-סטפאנו עצמו על גירסתו הצעירה יותר, ואת Giuseppe Taddei אפילו על פני Tito Gobbi המהולל. אפילו "שומר הכנסייה" (sagrestano) משעשע יותר אצל קאראיאן -- כולם הרבה יותר "משחקים" את התפקידים -- שלא לדבר על הפילהארמונית הוינאית בהקלטה מעולה.

התחלתי לכתוב על זה בהרחבה בעבר, והפסקתי עקב החמרה במצבה של אמי ז"ל.

עם זאת, לטעמי, בהקלטה המדוברת בשירשור, הטנור Jussi Björling מבצע את הארייה הגדולה (E lucevan le stelle -- "והכוכבים זרחו") של Cavaradossi (לא "קבר אדם דתי" אלא דמות באופרה, צייר) בצורה המרגשת ביותר ששמעתי עד היום, ואני מעדיף אותו שם על פני רבים וטובים, כולל Giuseppe di Stefano ששר את שאר האופרה יותר יפה מ-Björling, הן בהקלטה עם קאלאס ובין זו עם לאונטיין פרייס), פאבארוטי, דומינגו, קארראס ועוד.

עמיר

 

[AK1]

מכיוון שיש גבול כמה אפשר לתת פירוש אישי לתווים שכוללים גם הוראות נגינה (מהירות, חזק/חלש וכו')

דווקא אצל באך כמעט ואין הוראות ביצוע.

אין אצלו חזק/חלש בכלל, לפחות לא ביצירות האלה.

הוא לפעמים משמיט אפילו הוראות מהירות, ברמת לאט/מהר, שלא לדבר על סימני מטרונום, שעדיין לא הומצא בזמנו.

היצירות הספציפיות האלה הן מרובות פרקים, שאז שאלה איזה יחסי מהיריות לבחור.

בחלק מהמקרים הוא מחליף ציון מהירות בשם של ריקוד/מחול, כמו סיציליאנה, גאווט, וכאלה, שגם מהירותם פתוחה לפרשנות.

יש גם שאלות פתוחות בקשר לאספקטים נוספים, כמו איך לבצע קישוטים מסויימים, ואני לא זוכר אם ביצירות האלה יש חזרות, שאז שאלה האם החזרה אמורה להיות דומה למופע הראשון, ואם לא, מה ההבדלים (למשל תוספת קישוטים, הבלטה של קולות שונים וכו').

לא קשור לכאן, אבל מראה על ההתייחסות שלו לכלים: בחלק מיצירותיו (לא אלה לכינור סולו) הוא לא ציין אפילו באיזה כלי/ם לבצע (אמנות הפוגה, המנחה המוזיקאלית), ויש יצירות שלו ושל אחרים שהוא העביר מכלי לכלי חופשי, עם/בלי תוספות ושינויים, כמו למשל את הקונצ'רטו לארבעה כינורות של ויואלדי RV 580 (מס' 10 מתוך אופוס 3 הידוע בשם L'Estro Armonico) לקונצ'רטו לארבעה צ'מבלי BWV 1065.

כך שייש מקום לאינספור פרשנויות אישיות שונות זו מזו, מה גם שייש הבדל אם משתמשים בקשת בארוק (קמורה) או בקשת מודרנית (קעורה), ובמיתרי גיד או מיתרי מתכת, מה שמשפיע מאוד על הצליל ועל האפשרויות הטכניות, ומרחיב את האפשרויות אפילו יותר.

עמיר

נ.ב., גם ביצירות שייש בהן הוראות ביצוע מפורטות לעייפה, כמו אצל מאהלר, יש עדיין מקום לאינספור ביצועים שונים מאוד זה מזה.

 

[Adiel]

קודם כל - תודה

לגבי Bach:
יש בשנים האחרונות "הצפה" של מבצעים טובים, שלמרבה ההפתעה לא מגיעים מן המזרח הרחוק,
ומקליטים עוד, ועוד, את שלל היצירות היותר והפחות מפורסמות של מלחינים יותר ופחות מפורסמים.

די אם אזכיר את
Faust, Jansen, Podger, Fischer, Hahn, Kopatchinskaja, Batiashvili (כולן כנריות אגב למי שלא מכיר)
ו...גיל שחם (שמייצג נאמנה את המיעוט הגברי )

אממה, כמות הפרשנויות באיזשהו מקום קצת לחזור על עצמה,
מכיוון שיש גבול כמה אפשר לתת פירוש אישי לתווים שכוללים גם הוראות נגינה (מהירות, חזק/חלש וכו')

כן, יש הצפה (וטוב שכך, לא? זה עדיף על המקרה ההפוך), אולם רובם מה שנקרא ״יורדים בעריכה״, לא מגיעים הביתה.
לדוגמה, Kopatchinskaja היא בעיניי כנרת נוראית.

כנראה שיש לחדד את הנקודה -- העניין האמיתי הוא באיסוף ביצועים מעניינים, בדגש על השונות ביניהם.
האיסוף לשם האיסוף הוא לאו דווקא מעניין (אם כי יש אנשים שזה מספק אותם).

לי למשל יש את הביצועים הבאים: מילשטיין, שרינג, חפץ, פרלמן, מנוחין, האן, מינץ, גרומיו, קוגן, פאוסט, פודגר, פישר, ריצ׳י, קרמר, פליץ׳. והביצוע של שחם הוא שונה מכולם.

נכון, התווים הם אותם תווים אבל בל נשכח שהיצירה המדוברת היא, עבור כל כנר, אנציקלופדיה לכינור (בין היתר בהקשר של טכניקות). באך, שבעצמו היה מורה, חקר את גבולות/יכולות כלי הנגינה (והכינור בפרט), והיצירות המדוברות, פרי עטו, משקפות בצורה ברורה ביותר את העניין הזה.

כשמאזינים בקשב, וכאשר עושים זאת מספר פעמים וצוברים נסיון, ניתן להבחין בהבדלים בין הביצועים השונים.
היצירות הנ״ל טומנות בחובן כל כך הרבה וירטואוזיות וטכניקה המקנות אפשרויות רבות לפרשנות.
אני בטוח שזה לא מתאים לכל אחד, ושאפשר להסתפק אפילו בביצוע בודד.
אצלי המצב הוא אחר וההשוואה היא מימד אחר של חוויה מההאזנה.

אז לרוץ ולקנות עוד ביצוע רק בגלל שאיזה פוץ מ-Gramophone, שגם מקבל משכורת על זה, כתב עליו ביקורת משתפכת - זה נחמד אבל אפשר בהחלט להסתפק במה שיש. תלוי כמה יש...

כאמור, ניתן להסתפק גם בביצוע בודד.
העניין הוא מאוד פשוט - עד כמה ההשוואה מעניינת אותך?
אם יש עניין מועט ואתה רוצה גיוון, חמישה ביצועים יעשו את העבודה.
אם יש עניין רב, יש רצון וחשק לשמוע ביצועים נוספים.
במאהלר (אצלי) העניין הוא הרבה יותר ״גרוע״ מבחינת מס׳ ההקלטות לאותה יצירה.

ובכדי לסבר את האוזן, אדבר על יצירה אחרת של באך, המתאוס פסיון בהקשר של אורך היצירה.
היא מחולקת ל-68 חלקים, דבר המאפשר למנצח לבחור במהירות איטית בחלקים מסויימים ובמהירות מהירה יותר בחלקים אחרים, ובסופו של דבר האורך הכולל יהיה דומה.

אלה הזמנים של חלק מהביצועים:

זמן (דקות) מנצח
Klemperer 223.97
Munchinger 196.72
Richter 196.47
Herreweghe 170.87
Jos van Veldhoven 165.42
Suzuki 163.87
Harnoncourt 162.25
McCreesh 161.53
Cleobury 161.03
Jacobs 160.08
Bruggen 160
Gardiner 157.38
Rilling 143.33

הזמנים לכשעצמם הם לא הדבר החשוב כאן. אני רק רושם אותם לצורך הדגמה של השוני הקונספטואלי בגישות ולהראות איזה הבדל יכול להיווצר בנוגע לאופי היצירה, הסגנון שלה, ומה המשמעות של היצירה כיום לעומת מה שהיא הייתה לאלה שבעבר.
וכשאתה מוריד 40-50 דקות לכאן או מוסיף 30 לשם, זה לא הבדל שולי.

ולסיכום, לאחר האזנה להמון ביצועים, אין כזה דבר מתיאוס פסיון מושלם. כל הגרסאות שונות, והסופרן הפאנטסטית ב-א׳ מתאזנת עם המקהלה המופלאה ב-ב׳ או האוונגליסט המושלם ב-ג׳.

ולגבי Tosca:
תודה על ההמלצה, אבל Callas, שבאמת באמת נשמעת כאילו עוד שניה האהוב שלה יוצא להורג, יש רק אחת

צודק.

ההקלטה של קאלאס (הראשונה, במונו מ-1953 בניצוח Victor de Sabata, לא השנייה בסטריאו מ-1964/5 בניצוח Georges Prêtre, שתיהן עם Tito Gobbi הגדול) נחשבת כ"קלאסית", וקיבלה את כל השבחים האפשריים.

אישית אני לא מתלהב ממנה כל כך, ולא רק בגלל הקלטת המונו המוגבלת, אלא כי אני מעדיף את השירה של Leontyne Price מ-1962 עם Karajan על פניה, את די-סטפאנו עצמו על גירסתו הצעירה יותר, ואת Giuseppe Taddei אפילו על פני Tito Gobbi המהולל. אפילו "שומר הכנסייה" (sagrestano) משעשע יותר אצל קאראיאן -- כולם הרבה יותר "משחקים" את התפקידים -- שלא לדבר על הפילהארמונית הוינאית בהקלטה מעולה.

התחלתי לכתוב על זה בהרחבה בעבר, והפסקתי עקב החמרה במצבה של אמי ז"ל.

עם זאת, לטעמי, בהקלטה המדוברת בשירשור, הטנור Jussi Björling מבצע את הארייה הגדולה (E lucevan le stelle -- "והכוכבים זרחו") של Cavaradossi (לא "קבר אדם דתי" אלא דמות באופרה, צייר) בצורה המרגשת ביותר ששמעתי עד היום, ואני מעדיף אותו שם על פני רבים וטובים, כולל Giuseppe di Stefano ששר את שאר האופרה יותר יפה מ-Björling, הן בהקלטה עם קאלאס ובין זו עם לאונטיין פרייס), פאבארוטי, דומינגו, קארראס ועוד.

עמיר

עמיר,
אכן הביצוע של ביירלינג לארייה המדוברת הוא מרגש ביותר ואצלי הוא בין מס׳ 2 ל-3 (יחד עם קרוזו המהמם), מקום ראשון זה פאברוטי שהשירה הזו תפורה עליו. אגב, המון מבצעים את הארייה הזו בצורה מחפירה ולא מרגשת ודרמטית.

 

[AK1]

לדוגמה, Kopatchinskaja היא בעיניי כנרת נוראית.

יש לה ביצוע ממש מצויין לקונצ'רטו של בטהובן, עם לא פחות מאשר Herreweghe, כך שאפילו אם היא לא מזהירה בבאך (לא זוכר ששמעתי), כנרת נוראית היא בטח לא.

עמיר,
אכן הביצוע של ביירלינג לארייה המדוברת הוא מרגש ביותר ואצלי הוא בין מס׳ 2 ל-3 (יחד עם קרוזו המהמם), מקום ראשון זה פאברוטי שהשירה הזו תפורה עליו. אגב, המון מבצעים את הארייה הזו בצורה מחפירה ולא מרגשת ודרמטית.

פאבארוטי "תפור" על הרבה אריות ונמרים, והקול שלו לטעמי כמעט תמיד עדיף על כולם, אולי כולל אפילו מה שאפשר לשמוע מההקלטות העתיקות של קארוזו, אבל לטעמי הבנייה שלו את הארייה הזו הרבה פחות טובה.

איזו נחרצות!
עמיר

 

[Adiel]

יש לה ביצוע ממש מצויין לקונצ'רטו של בטהובן, עם לא פחות מאשר Herreweghe, כך שאפילו אם היא לא מזהירה בבאך (לא זוכר ששמעתי), כנרת נוראית היא בטח לא.

מכיר. בין היתר בגללו אני סבור שהיא כנרת נוראית.
לפני ששמעתי אותו, ציפיתי מהדיסק הזה להרבה יותר, וכששמעתי את הביצוע לא נהניתי כלל - ממש לא הטעם שלי.
אפילו הרוואחה, שאני מחבב את הפדנטיות, הדייקנות, הגישה והבגרות שלו כמעט בכל קונסטלציה אחרת, הדהים אותי בפשטות הניצוח, הילדותיות ויצירת מרחב הבעה מוסיקלי חסר תוכן. מדובר בדיסק שהוא, בעיניי, שערורייה.

פאבארוטי "תפור" על הרבה אריות ונמרים, והקול שלו לטעמי כמעט תמיד עדיף על כולם, אולי כולל אפילו מה שאפשר לשמוע מההקלטות העתיקות של קארוזו, אבל לטעמי הבנייה שלו את הארייה הזו הרבה פחות טובה.

מעניין לשמוע מה הן הנקודות שמפריעות לך בביצוע שלו.

איזו נחרצות!
עמיר

אין צורך בסימן הלצה ״עצוב״ ויש להפנים שבעניינים של טעם ודעה - א. נוקטים בגישה נחרצת. ב. מקבלים את טעמו/דעתו של האחר (בין אם הדבר מתנגש עם טעמך/דעתך שלך ובין אם הדבר מתלכד עימם).
בכל אופן, אם כולנו היינו זהים העולם היה הרבה יותר משעמם, המגוון הוא שיוצר עניין - גם בהקשרים של שיח וגם בהקשרים אחרים.

 

[AK1]

מכיר. בין היתר בגללו אני סבור שהיא כנרת נוראית.

לפני ששמעתי אותו, ציפיתי מהדיסק הזה להרבה יותר, וכששמעתי את הביצוע לא נהניתי כלל - ממש לא הטעם שלי.

אפילו הרוואחה, שאני מחבב את הפדנטיות, הדייקנות, הגישה והבגרות שלו כמעט בכל קונסטלציה אחרת, הדהים אותי בפשטות הניצוח, הילדותיות ויצירת מרחב הבעה מוסיקלי חסר תוכן. מדובר בדיסק שהוא, בעיניי, שערורייה.

מעניין לשמוע מה הן הנקודות שמפריעות לך בביצוע שלו.

אין צורך בסימן הלצה ״עצוב״ ויש להפנים שבעניינים של טעם ודעה - א. נוקטים בגישה נחרצת. ב. מקבלים את טעמו/דעתו של האחר (בין אם הדבר מתנגש עם טעמך/דעתך שלך ובין אם הדבר מתלכד עימם).

בכל אופן, אם כולנו היינו זהים העולם היה הרבה יותר משעמם, המגוון הוא שיוצר עניין - גם בהקשרים של שיח וגם בהקשרים אחרים.

מילא אם היית מתבטא בצורה כזו, כולל "נוראית", "שערורייה", "יש להפנים ש" וכיו"ב, אם היית בגיל טיפש-עשרה, אבל דומני שלפחות שנות העשרה שלך חלפו כבר.

אם כנרת, שכל חטאה הוא שלא מילאה את ציפיותיו של מאסטרו עדיאל, זוכה להערכה של "נוראית", ושיתוף הפעולה שלה עם מנצח מהמובילים בתחום הוא "שערוריה", באיזה ביטויים אפשר בכלל יהייה להשתמש במצבים שהם "באמת" שערורייתיים, כמו זיוף מתמיד, צליל מיילל/מייבב/מצרצר, אי יכולת לנגן קטעים קשים והאטות קיצוניות בכל מצב שמתקרבים לקטעים כאלה, כניסות לא בזמן, איבוד מתמיד של הסינכרון עם נגנים אחרים, היתקעויות ואבדן זיכרון כל הזמן, וכד'?

גם נגינה "מושטחת"-כבייכול -- וזה לא מה שייש לנו כאן, אבל אפילו -- נגינת התווים "כפי שהם"-כבייכול, אפילו ללא חלוקה לפראזות, ללא "בנייה" של מוטיבים, נושאים, פסקאות, חטיבות, פרקים ו/או יצירה שלמה, היא בעצם פרשנות(!) לגיטימית, רחוקה מלהיות שערורייה, ואינה בחזקת "נוראית" -- יש כאלה שמעדיפים את זה כך, גם אם אתה אישית לא מכיר כאלה (אני כבר נתקלתי בתופעה).

הדבר הייחיד שאני יכול איכשהו לקשר למילה "שערורייה" בהקשר לביצוע קומפטנטי הוא עשיית דברים בניגוד מוחלט למקובל, כמו למשל שינוי מהותי בתווים (גובה, מקצב), תוספות בלתי כתובות, כמו, למשל, אילתורים (אבל כש-Robert Levin עשה שאת בקונצ'רטי של מוצארט עם Hogwood, זה נשמע ממש משכנע), ובכלל שימוש קיצוני באמצעי הבעה למיניהם, החל במהירות, דרך סטאקאטו/לגאטו, רובאטו, הדגשת קולות פנימיים וכד'. ואכן, כשגלן גולד עשה זאת, בזמנו זו הייתה שערורייה, אם כי כיום זה האמצע של המיינסטרים.

הביצוע של Kopatchinskaja האמורה עם Herreweghe רחוק מקיצוניות כלשהי, אבל ממש אינו פשוט/פשטני. אם אינך קולט את המיוחדות והדברים האישיים והמיוחדים שם, זו בעייה שלך, ו/או שהביצוע הוא מהסוג של art that conceals art, שאינו מושך תשומת לב לאמצעים שבהם מושג הביטוי האישי.

מה שכתבת על "פשטות הניצוח" נופל כבר בהתחלה, ב-0:22, בהטעמה המיוחדת של המוטיב של ארבעה צלילים קצרים ואחד ארוך, הפותח את היצירה בטימפאני ומלווה את כל הפרק הראשון. כבר לפני המקום הזה וגם אחריו, בניית/פירוק המתח, האיזון בין כלי התזמורת, שכולל למשל את האפשרות לחצוצרות להתבטא בתוך המירקם בלי להשתלט עליו, כמו ב-1:41 והלאה, וב-2:41, ואספקטים נוספים, עשויים לעילא.

הכנרת מנגנת את היצירה הזו, המוצפת לעייפה באינספור ביצועים עד כדי שחיקה, בצורה רעננה, אישית ומלאת דמיון, אבל ללא מנייריזם, בצליל ("תקופתי") יפה מאוד, ללא שום קשיים טכניים ששמיעים לי, בשילוב ובאיון מצויינים עם התזמורת.

בניגוד אליך, אני לא מוצא עניין בעצם ריבוי הדיעות/טעמים לכשעצמו -- עצם קיום ריבוי כזה הוא טריוויאלי -- אלא רק בדיעות שייש מאחריהן איזשהו עומק, ללא התלהמות קיצונית, ללא דירוגים החרוטים בסלע, שעלולים להתהפך בן רגע ביום אחר או במערכת אחרת, אלא אם תקועים עליהם בצורה דוגמאטית.

בקיצור, אין לי מושג -- ולאור צורת כתיבתך המתנשאת והפסקנית גם לא עניין -- מה היו "ציפיותיך" שהיא "נכשלה" בלעמוד בהן, בלי שיידעה על קיומן ועל קיומך בכלל.

 

[Adiel]

מילא אם היית מתבטא בצורה כזו, כולל "נוראית", "שערורייה", "יש להפנים ש" וכיו"ב, אם היית בגיל טיפש-עשרה, אבל דומני שלפחות שנות העשרה שלך חלפו כבר.

אם כנרת, שכל חטאה הוא שלא מילאה את ציפיותיו של מאסטרו עדיאל, זוכה להערכה של "נוראית", ושיתוף הפעולה שלה עם מנצח מהמובילים בתחום הוא "שערוריה", באיזה ביטויים אפשר בכלל יהייה להשתמש במצבים שהם "באמת" שערורייתיים, כמו זיוף מתמיד, צליל מיילל/מייבב/מצרצר, אי יכולת לנגן קטעים קשים והאטות קיצוניות בכל מצב שמתקרבים לקטעים כאלה, כניסות לא בזמן, איבוד מתמיד של הסינכרון עם נגנים אחרים, היתקעויות ואבדן זיכרון כל הזמן, וכד'?

גם נגינה "מושטחת"-כבייכול -- וזה לא מה שייש לנו כאן, אבל אפילו -- נגינת התווים "כפי שהם"-כבייכול, אפילו ללא חלוקה לפראזות, ללא "בנייה" של מוטיבים, נושאים, פסקאות, חטיבות, פרקים ו/או יצירה שלמה, היא בעצם פרשנות(!) לגיטימית, רחוקה מלהיות שערורייה, ואינה בחזקת "נוראית" -- יש כאלה שמעדיפים את זה כך, גם אם אתה אישית לא מכיר כאלה (אני כבר נתקלתי בתופעה).

הדבר הייחיד שאני יכול איכשהו לקשר למילה "שערורייה" בהקשר לביצוע קומפטנטי הוא עשיית דברים בניגוד מוחלט למקובל, כמו למשל שינוי מהותי בתווים (גובה, מקצב), תוספות בלתי כתובות, כמו, למשל, אילתורים (אבל כש-Robert Levin עשה שאת בקונצ'רטי של מוצארט עם Hogwood, זה נשמע ממש משכנע), ובכלל שימוש קיצוני באמצעי הבעה למיניהם, החל במהירות, דרך סטאקאטו/לגאטו, רובאטו, הדגשת קולות פנימיים וכד'. ואכן, כשגלן גולד עשה זאת, בזמנו זו הייתה שערורייה, אם כי כיום זה האמצע של המיינסטרים.

הביצוע של Kopatchinskaja האמורה עם Herreweghe רחוק מקיצוניות כלשהי, אבל ממש אינו פשוט/פשטני. אם אינך קולט את המיוחדות והדברים האישיים והמיוחדים שם, זו בעייה שלך, ו/או שהביצוע הוא מהסוג של art that conceals art, שאינו מושך תשומת לב לאמצעים שבהם מושג הביטוי האישי.

מה שכתבת על "פשטות הניצוח" נופל כבר בהתחלה, ב-0:22, בהטעמה המיוחדת של המוטיב של ארבעה צלילים קצרים ואחד ארוך, הפותח את היצירה בטימפאני ומלווה את כל הפרק הראשון. כבר לפני המקום הזה וגם אחריו, בניית/פירוק המתח, האיזון בין כלי התזמורת, שכולל למשל את האפשרות לחצוצרות להתבטא בתוך המירקם בלי להשתלט עליו, כמו ב-1:41 והלאה, וב-2:41, ואספקטים נוספים, עשויים לעילא.

הכנרת מנגנת את היצירה הזו, המוצפת לעייפה באינספור ביצועים עד כדי שחיקה, בצורה רעננה, אישית ומלאת דמיון, אבל ללא מנייריזם, בצליל ("תקופתי") יפה מאוד, ללא שום קשיים טכניים ששמיעים לי, בשילוב ובאיון מצויינים עם התזמורת.

בניגוד אליך, אני לא מוצא עניין בעצם ריבוי הדיעות/טעמים לכשעצמו -- עצם קיום ריבוי כזה הוא טריוויאלי -- אלא רק בדיעות שייש מאחריהן איזשהו עומק, ללא התלהמות קיצונית, ללא דירוגים החרוטים בסלע, שעלולים להתהפך בן רגע ביום אחר או במערכת אחרת, אלא אם תקועים עליהם בצורה דוגמאטית.

בקיצור, אין לי מושג -- ולאור צורת כתיבתך המתנשאת והפסקנית גם לא עניין -- מה היו "ציפיותיך" שהיא "נכשלה" בלעמוד בהן, בלי שיידעה על קיומן ועל קיומך בכלל.

אתה צודק, השתמשתי במילים קיצוניות מדי, אסתפק ב-״לא לטעמי״.

---

כעת אבקש לחזור לנושא אחר [לא Kopatchinskaja (או איך שלא מבטאים זאת)].

נסה להסביר מהם המאפיינים המוסיקליים שחסרים לך אצל פאברוטי (״...הבנייה שלו את הארייה הזו הרבה פחות טובה״).

 

[BooBoo]

עדיאל,

בנושא מספר ביצועים שונים לאותה יצירה, לכל אחד יש "שיטה" אחרת, וכולן כולל כולן "לגיטימיות" כמובן.

ה"שיטה" שלי, ברוב המקרים, היא באמת לרכוש עד 5 ביצועים "נחשבים" לכל יצירה "נחשבת" ולקבוע מתוך 5 אלו את הביצוע האהוב עלי עבור כל יצירה.
לאחר שיש לי ביצוע מועדף ליצירה, אני בודק האם ה"קנדידט" לרכישה הוא שונה מהותית (ואז האם השוני הזה מוצא חן בעיניי) או לא.
אם הוא לא שונה מהותית אני בודק פרמטרים אחרים (איכות הסאונד למשל) וע"ס פרמטרים אלו מחליט אם שווה להוציא על זה כסף או לא.

בשיטה הזאת הגעתי במשך השנים ליותר מ-1,500 אלבומים קלאסיים, כך שאין צורך להעביר לי
שיעורי עזר על האזנה בקשב, ניסיון והבחנה בהבדלים.

מה שכן מצאתי הוא שבלא מעט פעמים, לאחר שמצאתי את הביצוע האהוב עלי ליצירה וחוץ ממנה יש לי כמה ביצועים "נחשבים" נוספים, לרכוש ביצועים חדשים עבורה זה די מיותר, אם לא מאוד מיותר.
אלא אם כן כאמור יש "פרשנות" מעניינת וחדשה (לדוגמא גלן גולד לעומת ריכטר ב"פסנתר המושווה") או אם מדובר בהקלטה עם סאונד מעולה וביצוע לא רע.

וזה נכון לא רק למוזיקה קלאסית אלא בכלל -
כשה-Flaming Lips עושים אלבום קאברים משוגע ומגניב לגמרי ל-Sgt. Pepper של הביטלס
ול-DSOTM של Pink Floyd - זה מעניין.
כש-Whitesnake עושים אלבום קאברים ל-Deep Purple (יצא לא מזמן) זה קצת פחות מעניין.

 

[AK1]

אתה צודק, השתמשתי במילים קיצוניות מדי, אסתפק ב-״לא לטעמי״.

מצויין. עזבנו.

נסה להסביר מהם המאפיינים המוסיקליים שחסרים לך אצל פאברוטי (״...הבנייה שלו את הארייה הזו הרבה פחות טובה״).

רגע רגע רגע, בוא נעשה סדר. אנחנו מדברים על הבדלי פרשנויות בין הטובים ביותר שייש.
לא שאחד טוב והשני גרוע. שניהם מצויינים ממש, ואני אישית מעדיף את ביירלינג בגלל שהוא בונה את הארייה הרבה יותר בהדרגה.

אני מניח שאנחנו מדברים על ההקלטה של פבארוטי עם ניקולא רֶשִינְיוֹ (Rescigno) מ-1978, ועל הקטע מהרגע שהטנורים מתחילים לשיר (לאחר ההקדמה של הקלארינט סולו), שיתוזמן כ-0:00 ועד הרגע שהם מפסיקים.

פאבארוטי מתחיל כבר בהתחלה לשיר פורטה (f), וממשיך בעלייה כשבערך מ-1:44 עד הסוף (2:21) הוא כבר בפורטיסימו (ff).

ביירלינג מתחיל הרבה יותר חלש (משהו כמו מצו-פיאנו, mp), בנוסטאלגייה, כמשתמע מהטקסט, ומתמיד בו עם עלייות וירידות קטנות. מתחיל crescendo בקו ארוך רק ב-1:49, ומגיע ל-ff רק לקראת הסוף ב-2:07, וגם אז יורד ועולה שוב, עם דימינואנדו בצליל האחרון ושוב עלייה, סיום ב-2:52. כלומר הוא נמצא בתחום החזק רק חלק קטן בהרבה מהזמן, והדינאמיקה ואופי הקול מותאמים לטקסט בצורה הדוקה והבעתית יותר, לטעמי, כשאצל פאבארוטי אני מרגיש/מפרש את השירה כיותר show-off.

חוצמזה, הקלטת ה-RCA Living Stereo המוקדמת של ביירלינג מ-1957, מפורטת ועשירה יותר, ומאפשרת למשל לבאס-קלארינט להשמע צלול ואפל יותר (מ-0:17 עד 1:04) מאשר בהקלטת ה-Decca של פאבארוטי, למרות ש-Kenneth Wilkinson האגדי הייה בצוות ההקלטה.

וכל זה רק בחזקת טעם אישי. לא פחות ולא יותר.

עמיר

 

[Adiel]

עדיאל,

בנושא מספר ביצועים שונים לאותה יצירה, לכל אחד יש "שיטה" אחרת, וכולן כולל כולן "לגיטימיות" כמובן.

ה"שיטה" שלי, ברוב המקרים, היא באמת לרכוש עד 5 ביצועים "נחשבים" לכל יצירה "נחשבת" ולקבוע מתוך 5 אלו את הביצוע האהוב עלי עבור כל יצירה.
לאחר שיש לי ביצוע מועדף ליצירה, אני בודק האם ה"קנדידט" לרכישה הוא שונה מהותית (ואז האם השוני הזה מוצא חן בעיניי) או לא.
אם הוא לא שונה מהותית אני בודק פרמטרים אחרים (איכות הסאונד למשל) וע"ס פרמטרים אלו מחליט אם שווה להוציא על זה כסף או לא.

בשיטה הזאת הגעתי במשך השנים ליותר מ-1,500 אלבומים קלאסיים, כך שאין צורך להעביר לי
שיעורי עזר על האזנה בקשב, ניסיון והבחנה בהבדלים.

מה שכן מצאתי הוא שבלא מעט פעמים, לאחר שמצאתי את הביצוע האהוב עלי ליצירה וחוץ ממנה יש לי כמה ביצועים "נחשבים" נוספים, לרכוש ביצועים חדשים עבורה זה די מיותר, אם לא מאוד מיותר.
אלא אם כן כאמור יש "פרשנות" מעניינת וחדשה (לדוגמא גלן גולד לעומת ריכטר ב"פסנתר המושווה") או אם מדובר בהקלטה עם סאונד מעולה וביצוע לא רע.

וזה נכון לא רק למוזיקה קלאסית אלא בכלל -
כשה-Flaming Lips עושים אלבום קאברים משוגע ומגניב לגמרי ל-Sgt. Pepper של הביטלס
ול-DSOTM של Pink Floyd - זה מעניין.
כש-Whitesnake עושים אלבום קאברים ל-Deep Purple (יצא לא מזמן) זה קצת פחות מעניין.

מסכים, בהחלט נדרש שיקול דעת בנוגע לאיסוף מספר ביצועים שונים ליצירה מסויימת.

מה שניסיתי לומר -- ואולי לא כל-כך היה ברור מדבריי -- הוא שיש יצירות שאני אובססיבי לגביהן ברמה כזו שגם אחרי 50 ביצועים שונים אני נרגש כילד שנכנס לחנות צעצועים כאשר אני שומע שיצא ביצוע חדש ועוד יותר כאשר אני מנגן אותו במערכת.
כלומר, אני מסכים עם השיקולים המנחים שלך בהחלטה האם לרכוש דיסק מסויים, אך יש יצירות בהן, מה לעשות, אני ״לא נרגע״.

1500 אלבומים קלאסיים זה מספר מכובד מאוד ואני סבור שיש לך לא מעט ״חזרות״ בספרייה ושלעיתים אתה מקשיב ל-א׳ ולעיתים ל-ב׳ וזה טבעי לגוון (אלא אם כן, למשל, אתה לא יכול לשמוע אף אחד אחר בבאך חוץ מגולד), ואכן 5 ביצועים שונים לאותה יצירה זה מספר סביר ומכובד.

 

[AK1]

1500 אלבומים קלאסיים זה מספר מכובד מאוד

לפי איך שהתבטאת בעבר, הייתי בטוח שייש לך יותר מזה רק במאהלר...

ה"שיטה" שלי, ברוב המקרים, היא באמת לרכוש עד 5 ביצועים "נחשבים" לכל יצירה "נחשבת" ולקבוע מתוך 5 אלו את הביצוע האהוב עלי עבור כל יצירה.
לאחר שיש לי ביצוע מועדף ליצירה, אני בודק האם ה"קנדידט" לרכישה הוא שונה מהותית (ואז האם השוני הזה מוצא חן בעיניי) או לא.
אם הוא לא שונה מהותית אני בודק פרמטרים אחרים (איכות הסאונד למשל) וע"ס פרמטרים אלו מחליט אם שווה להוציא על זה כסף או לא.

בשיטה הזאת הגעתי במשך השנים ליותר מ-1,500 אלבומים קלאסיים, כך שאין צורך להעביר לי
שיעורי עזר על האזנה בקשב, ניסיון והבחנה בהבדלים.

מה שכן מצאתי הוא שבלא מעט פעמים, לאחר שמצאתי את הביצוע האהוב עלי ליצירה וחוץ ממנה יש לי כמה ביצועים "נחשבים" נוספים, לרכוש ביצועים חדשים עבורה זה די מיותר, אם לא מאוד מיותר.
אלא אם כן כאמור יש "פרשנות" מעניינת וחדשה (לדוגמא גלן גולד לעומת ריכטר ב"פסנתר המושווה") או אם מדובר בהקלטה עם סאונד מעולה וביצוע לא רע.

די ברור לי שהשיטה שלי לרכישות אינה ממוקדת על יעילות -- יש לי יותר מפי 4 כמספר הזה דיסקים, וכנראה כבר יותר מזה תקליטי ויניל מהשנים האחרונות, לאחר שרכשתי פטיפון.

עם זאת, אני לא יודע איך ליישם אלגוריתם דומה לשלך, מהסיבה הפשוטה שלא מצאתי דרך לבדוק מראש "קנדידטים" לרכישה מעבר לדוגמיות קצרות ובלתי מייצגות באתרים השונים, לרוב ב-mp3 ולא ברמה שמאפשרת לבחון את הסאונד.

אני מניח שהבעייה פחות אקוטית אם גלן גולד ב"פסנתר המושווה" -- הקלטות נפוצות מאוד, שנעשו בין 1962 ל-1971 -- נחשב פרשנות מעניינת וחדשה (כמה זה? בין 53 ל-44 שנה בלבד?) -- אולי יש חברים שאפשר לקחת מהם את הדיסקים בהשאלה ולבדוק בנחת את הביצוע וההקלטה -- אבל אפילו זה לא תופס כשיוצא רימאסטר חדש (למשל ההקלטות האמורות ב-SACD יפאני, שקניתי לאחרונה -- באמת שיפור ניכר, כולל באיכות ההימהום של גולד).

אבל מה עושים כשרוצים לשקול יצירה/ביצוע/רימאסטר חדש באמת -- כזה שכרגע יצא או עתיד לצאת עוד כמה ימים? או יצירה/ביצוע/רימאסטר שאין לחברים בעלי התקליטיות הגדולות, ושהם לא מתכוונים לקנות?

כך שגם אם קובעים מספר שרירותי כלשהו (כמו 5) -- ללא תלת במידת אהבת היצירה ו/או "חשיבותה" -- לא ברור לי איך ניתן ליישם את השיטה האמורה.

אשמח ללמוד

עמיר

נ.ב., מאז גולד וריכטר יצאו כמה וכמה הקלטות מעניינות ושונות מהן וזו מזו של הפסנתר המושווה, כשאולי ראויות לאיזכור מיוחד לפחות Olli Mustonen, שהתחיל להקליט את הספר הראשון ב-RCA וסיים אותו (רק את הראשון) ב-Ondine, בשני המקרים בשילוב עם פרלודים ופוגות של שוסטאקוביץ'. הפרשנות מרתקת, במיוחד בחלקים שב-Ondine, ו-Angela Hewitt (הקליטה פעמיים, השנייה עדיפה לטעמי). כמוכן יש הנשבעים בזקנם של אשכנאזי, שיף ועוד.

 

[BooBoo]

עמיר,

ה"שיטה" והמספר (5) זה רק באופן כללי, וגם זה רק עבור היצירות שיש להן המון ביצועים.
יש הרבה מאוד יוצאים מהכלל.

את המאות הראשונות של אוסף הדיסקים הקלאסיים שלי קניתי ב"תו השמיני" בירושלים (אצל אילן), ב"צליל" בקניון רמת-אביב (אצל דוד זצ"ל) וב"דיסק סנטר" בדיזנגוף סנטר בעיקר ע"ס המלצות הצוות על הקלטות הנחשבות "קאנוניות" ולא על הקלטות חדשות.
(ע"ס ההנחה שהקלטה הנחשבת "קאנונית" לא מבוססת על טעם אישי של הממליץ, שיכול להיות שונה לגמרי מזה שלי, אלא על בסיס רחב מאוד)

לאחר שהגעתי ל-Base Line המשכתי להרחיב את האוסף בהקלטות חדשות, או לפחות לא כאלו הנחשבות "קאנוניות",
אבל את זה עשיתי כמעט תמיד ע"ס האזנה פיזית בחנות עם אוזניות וע"ס ההאזנה החלטתי אם לרכוש או לא.
בנוסף כבר הכרתי פחות או יותר את הטעם של הממליצים ולפיכך הרשיתי לעצמי גם לקנות הקלטות "על עיוור"
רק ע"ס המלצות.

לאחר מכן התחלתי לקנות "על עיוור" גם מאתרים ייעודים באינטרנט, אבל לא בכמויות גדולות.

מאז שמכרתי את רוב הדיסקים שלי אני כבר לא קונה דיסקים חדשים וגם לא קבצים, אלא מסתפק במה שיש
(ויש המון. ייקח לי שני גלגולי חיים לשמוע הכול)

ייתכן מאוד שבשיטה הנ"ל אני מפסיד ביצועים חדשים פנטסטיים, אבל בשביל זה יש לי אותך (ואחרים)
שתוכלו להמליץ על הקלטות שבאמת יהיה עוול לפספס

נ.ב.
אני לא חושב שיש לי משהו ללמד אותך בנושא מוזיקה קלאסית.
ההיפך הוא הנכון. אין לי ספק שלי יש עוד לא מעט מה ללמוד ממך ומאחרים.

 

[AK1]

אני כבר לא קונה דיסקים חדשים וגם לא קבצים, אלא מסתפק במה שיש
(ויש המון. ייקח לי שני גלגולי חיים לשמוע הכול)

זה כנראה הכיוון הכי הגיוני שייש!

לפעמים אני נזכר, בגעגוע מסויים, בתקופה שהייו לי רק כמה עשרות תקליטים, שהייתי "חורש" כל אחד מהם עד לשחיקה, מכיר כל פיפס, מזהה כל יצירה בצ'יק וכו'.

כיום אני כל הזמן בעומס: לשמוע את כל מה שקניתי, להחליט מה נשאר בתקליטייה/דיסקייה ומה בחזקת "מועמד למכירה" (אבל אני לא עושה כלום כדי למכור), רק מיעוט זוכה לשמיעה חוזרת ולהיכרות מעט יותר עמוקה, והזיהוי כבר איטי יותר, אם בכלל (גם הגיל, הגיל). יש מאות תקליטים/דיסקים כאלה בהמתנה.

הרבה מהקניות שלי הן שיפור הדפסות/הוצאות/מאסטרים וכיו"ב של דיסקים/תקליטים שממילא אני לא מגיע אליהם, אם כי זו הזדמנות להקשיב להם שוב, ולו רק בהשוואה קצרה לגירסה הקודמת, וייש עשרות כאלה בהמתנה.

וייש גם כמה מאות טובות של דיסקים שמחכים ל"קיטלוג" -- לא ממוחשב, אלא, בדיסקים שמכילים יצירות של יותר ממלחין אחד, אני ממקם אותם לפי אחד מלחינים, ובכל מקום שבו הייתה אמורה הייתה להיות יצירה של אחד המלחינים האחרים, אני מוסיף פתק שמצביע על המלחין שנבחר. הרבה עבודה ואני עצלן.

ולמרות שכל זה ברור לי, הייד שלי מאוד קלה על כפתורי ההזמנה...

עמיר

 

[Adiel]

ביקורת מוכרת על אלה שבונים אוספי דיסקים גדולים היא שאף אחד לא יכול לשמוע את כל הדיסקים האלה.

מספר סיבות שיכולות להביא חובב מוסיקה לאסוף כל כך הרבה:

הנחה מקדימה (ושגויה): ככל שהאוסף גדל כך תוחלת מספר הפעמים שהחובב יקשיב לדיסק מסויים יורדת.
עם זאת, התוחלת היא לא דרך טובה למדידה איך אנחנו מקשיבים למוסיקה כפי שיוסבר להלן.

1. איסוף לצורך האיסוף הוא יעד בפני עצמו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה אנתרופולוגית.
יש כאלה שזה פשוט כיף להם, ויש כאלה שמאחורי ה״כיף״ יש גם את הטבע הפתולוגי, הנוירוטי והכפייתי של התמכרות.
לכל אחד יש איזושהי התמכרות, וחלק פשוט אסירי תודה שאצלם זה קיים עם מוסיקה.

2. מכירה חוזרת של הדיסקים הקיימים נוטה להיות לא משתלמת; מצד אחד, המחירים הנמוכים שמקבלים על דיסקים ביד שנייה ומצד שני ״עלויות האחזקה״ אינן יקרות.

3. אנחנו מקשיבים למוסיקה באופן מחזורי ולא לינארי. אנחנו לא ״צורכים״ מוסיקה בקו ישר מ-A עד Z.
ולכן, בדבר ההנחה המקדימה, תוחלת מספר הפעמים שנקשיב לדיסק מפספסת את הנקודה.
אנחנו מתחברים למוסיקה במישורים רבים, מכאן שאנחנו יכולים להקשיב לדיסק 30 פעמים בשלב מסוים, ואז לא להקשיב לו בכלל במשך עשור, ואז עוד עשר פעמים. על כן יש ערך בשמירת הדיסקים גם אם אנחנו לא מנגנים אותם כעת.

4. רשתות חברתיות, פורומים, פרסומות, חברים - כל אלה (ועוד) מגבירים את דחף האיסוף שלנו ונותנים לכך לגיטימציה.

5. עבור רוב האנשים, יש העדפה בולטת לקניית ציוד Hi-Fi יקר, דבר שלוקח שנים על גבי שנים של תכנון ומשמעת בהקשר של מחויבויות כספיות, ובהשוואה לכך, רכישת דיסקים על בסיס שבועי - דבר שהוא בסיכון נמוך ונראה בלתי מזיק, זה דבר קטן, קל לעשותו והוא מביא אותנו להנאה ברגע (או שאפשר לאכול המון שוקולד ) - נתפס לעיתים כעניין זניח.
ובנוסף, היום קל מאוד להיחשף להמון מוסיקה בעזרתם של Box-Sets כאלה ואחרים.

6. יש שאוספים דיסקים כדי להגיע למעין שלמות. למשל כשחובב אוהב/מעריץ איזשהו אמן, הוא רוצה לאסוף את כל ההקלטות של האמן הזה. אם חובב אוהב איזשהו מלחין, הוא רוצה לשמוע את כל מה שהלחין. מתמטיקה פשוטה תראה מדוע לעיתים יש צריך לבנות ספריה כה גדולה.

7. המשמעות של המילה ״הקלטה״ היא היכולת לשחזר משהו שקרה בעבר.
אנחנו עושים אותו דבר כשקונים מסרטה ומצלמים את המשפחה, ימי הולדת, טבע וחיות, נופים וכו׳.
כמובן שלא נבזבז את הזמן לראות את ההסרטות הללו שוב ושוב ושוב, אבל אנחנו עושים את זה כשאנחנו חושבים שזה עשוי להפיק הנאה בזמן כלשהו. אותו דבר לגבי דיסקים, לעיתים הם סתם שוכבים שם, אבל אנחנו רוצים אותם קרוב ליד למקרה שנרצה להפיק מהם הנאה.

8. הפורום הזה (וכמובן שלא רק הוא) מפוצל ל-2 סוגי אוכלוסיות.
האחת כוללת ״גורוים״ של Hi-Fi שאין להם הרבה הקלטות, והם תמיד מאזינים לאותם דברים (מועטים). זה קורה כאשר מוסיקה היא לא מוסיקה אלא כלי להשוואה בין ציודים. ואז הם יושבים בבית ומאזינים לעוד כבל ועוד כבל ועוד ספייק וכו׳.
הקבוצה השנייה כוללת אנשים אוהבי מוסיקה והיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם.

החסרונות היחידים לאוסף דיסקים גדול הם:
א. מקום.
ב. לדעת מה יש ברשותך ואיפה לחפש משהו כשאתה רוצה אותו.

*כל מערכות הקיטלוג שנתקלתי בהן לא נותנות מענה מספק לאלבומים שהם אוספים.


נ.ב.
עמיר, טרם הספקתי להגיב בנושא פאברוטי-ביירלינג.
וכמובן שאני מצטרף ל-נ.ב. של BooBoo.