AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,906
- מעורבות
- 2,930
- נקודות
- 113
"רגש", כמו "יופי", הוא משהו שנמצא בעיני המתבונן/מאזין.רק באינטרנט אפשר לנהל שיחה בהפרשים של חצי שנה
כמה הערות.
אני ממש לא מתכוון למאה 18.
המוסיקה של התקופה הקלסית היא כל דבר חוץ ממוסיקת רקע. זה שבתקופה ההיא נורמת ההאזנה
היתה שונה לגמרי זה דבר אחר לגמרי. זה לא השפיע כהוא זה על כוונת המלחינים ועל עומק המוסיקה.
הסמפוניות של היידן הן ברובן יצירות גדולות והמאוחרות יצירות מופת (מכיר למשל את ההקלטות החיות
של שנדור ווג באורפאוס?)
הרומנטים לא היו הראשונים שניסו לכתוב מוסיקה שפונה לרגש. הם היו אולי הראשונים שניסו להאכיל את
המאזינים ברגש עם כפית. רגש היה במוסיקה מאז ומתמיד. אצל מונטוורדי יש לטעמי יותר רגש מכל
הרומנטים ביחד. אבל זה באמת עניין של טעם.
מוסיקת הברוק דורשת ריכוז והאזנה גדולים לא פחות יחסית לתקופה הרומנטית. בדרך כלל לטעמי הרבה
יותר. המתיאוס פסיון של באך, אולי היצירה המוסיקלית הגדולה בכל הזמנים, יכולה לגרום לך לבכות;
הן אם אתה מאמין בישו המשיח והן אם לא. כל מה שאתה צריך לעשות זה להאזין לה פעם אחת מהתחלה
ועד הסוף ולעקוב אחרי הטקסט (ביצוע מומלץ לבכי - הראשון של הרווחה).
כל זה מחוץ לדיון שניסיתי לעורר במקור.
מוזיקה היא מטבעה משהו ש"פונה" לרגש -- או, לייתר דיוק -- סוגים שונים של רגש מופעלים ע"י מוזיקה בעוצמות שונות אצל מאזינים שונים, כתלות באינספור משתנים נוספים, כמו למשל הביצוע, הכלים, מצב הרוח וההשראה של הנגנים ושל המאזין, מה הוא אכל קודם ועם מי הוא רב ומה מצב חיי האהבה שלו וכאבי הבטן שלו, האולם/חדר, תנאי ההשמעה, הטקסטהמושר, הבעות/משחק של המבצעים וכו' וכו', כאשר אדישות מוחלטת היא גם אפשרות, כמו גם חשק לרקוד או להרביץ למישהו.
אחד מסוגי הרגשות שמוזיקה מעוררת היא גם ההתייחסות אליה באופן כללי. יש כאלה שאוהבים מוזיקה סוערת ומוזיקה שקטה משעממת אותם, ולהיפך וכו', ואז הם יתארו את המוזיקה במילים טעונות-רגשית בצורה שונה עד הפוכה זה מזה.
משפט כמו "אצל מונטוורדי יש לטעמי יותר רגש מכל הרומנטים ביחד" יש לפרש כ"מוטוורדי מעורר בי יותר רגש מאשר כל הרומנטיקנים למיניהם", והרבה אחרים טוענים שמונטוורדי יבש, חדגוני, איטי ומשעמם, ושהטקסטים שהוא מחבר להם מוזיקה יכולים להתאים לשירים מזרחיים של היום, עם ואריאציות על מוטיבים כמו "תני לי למות", "איזו רשעית את שאת לא נותנת לי" וכיו"ב. כיום גם מבצעים את מונטוורדי בצורה מאוד "אנינה" ומופנמת שמניחים שזה מה שמאפיין את המלחין, אבל לא בטוח שבזמנו לא נהגו לשיר אותם בצורה נוטפת פאתוס.
יש אנשים שמוזיקה מסויימת מעוררת בהם רגשות חזקים "מדי" ו/או מסוגים שאינם מעוניינים לחוות, מה שעלול לגרום להם לשנאה, או להרגשה שהמוזיקה היא "מניפולטיבית" (ע"ע "מאכילים בכפית").
אבל כל הטיעונים והתיאורים האלה אינם בהכרח/בכלל במוזיקה עצמה, אלה בצורה שבה המאזין מקבל אותה ו/או מתייחס אליה. עבור אחדים מנטוורדי זו מוזיקה חסרת לב ו/או מניפולטיבית ו/או מעוררת שיעמום, ואחרים ממש מרותקים ממנה וחווים עוצמות אדירות, כמו שעבור רבים ה"מתיאוס פאסיון" של באך היא יצירת מופת מהגדולות ביותר, ועבור אחרים זו סדרה אינסופית של קישקושים בגרמנית, עם מוטיב חוזר של Jesus spracht (ישו אמר) וקטעי שירה שחוזרים על עצמם, וכל העסק ארוך ומייגע לאין סוף.
וייש מוזיקה מודרנית מכל מיני סוגים, החל בכזו שצירופי הצלילים בה נגזרים מכל מיני אילוצים "מאתימאטיים", וכלה בכזו שבה הנגנים נדרשים לאלתר כל מיני קישקושים, וייש כאלה שנהנים מזה וכאלה שסובלים מזה.
וכל אחד מדבר על המוזיקה שהוא אוהב במונחים "חיוביים" ועל המוזיקה שהוא שונא במונחים "שליליים", ועל אותו קטע באותו ביצוע יהייו כאלה שיגידו "איזה כייף של מהירות וקלילות" ואחרים שיגידו "לאן הם רצים? מה בוער? כל המוזיקה הולכת לאיבוד במהירות הזו".
בקיצור, הכל יחסי, בוודאי בכל סוגי האמנויות בכלל ובמוזיקה בפרט.
עמיר
