הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי

[Adiel]

​

במאי 1877 החל צ'ייקובסקי את מלאכת הכתיבה של הסימפוניה הגדולה ביותר שלו בעת הזו.
בפברואר 1878 (כשנה לאחר תחילת הכתיבה) ניצח עליה ניקולאי רובינשטיין ב"חברה המוזיקלית הרוסית" במוסקבה.
זוהי הסימפוניה הרביעית שלו אשר פותחת את סדרת 3 הסימפוניות המאוחרות.

​

האזכור הראשון לסימפוניה נמצא במכתביו של צ'ייקובסקי לנדז'דה פון מק (אשת עסקים רוסיה שניהלה עימו קשר
ידידות בנושאים אמנותיים, ובנוסף הייתה פטרוניתו אשר התרשמה מהמוזיקה שהלחין).
מדובר במוזיקה עצובה, אך לא במובן היבש. יש להבין שמקור העצב מגיע מרגש עמוק של ייאוש;
הייאוש הוא תחושה של חוסר אפשרות לשנות את המצבים החשובים במציאות שמהווים עיקר בחייו של אדם,
ובעקבותיו מגיעות תחושות של עצב, אכזבה ודיכאון. בהקשר של צ'ייקובסקי הייאוש ואובדן התקווה הם רגשות
המלוות אותו כל חייו.
לסימפוניה הרביעית שמות רבים עליהם נמנים "הסימפוניה הרוסית ביותר", "סימפוניית הגורל", "סימפוניית האימה",
"הסימפוניה הדרמטית ביותר", כל אלו (ועוד) הם תיאורים מדויקים, במידת האפשר, של המוזיקה הזו.


הפרק הראשון נפתח בחצוצרות צורמניות, "זהו הביטוי לגורל, הכוח הפאטאלי, שמונע את השגת האושר...
הוא חזק מאיתנו ואין להכניעו"
כך כתב צ'ייקובסקי באחד ממכתביו לנדז'דה. הפרק כולו אינו ממשיך להתפתח
אלא עוסק באותו נושא, אפל ומר שמודגש בכל רגע, בכל כלי ובכל מלודיה.
צ'ייקובסקי היה מתזמר מעולה שידע לשלב כלים על גווניהם השונים וליצור דרמה מוזיקלית נפלאה.
יש כאן קו באס נפלא ודומיננטי המשלב בין הצ'לים והקונטרבאסים. הכלים הנוספים כמו בוכים מעצב,
הטובה והטרומבונים מוסיפים קו מוזיקלי חדש – "עולה" עוד ועוד.
בפרק קטעים מרעידי אולמות אך גם קטעים חרישיים, על כולם יש להניח את הדעת ולהאזין בקשב רב,
יש כאן אמירה טראגית טהורה והיא מתחזקת בשמיעת המכלול. זהו הפרק המורכב ביותר ביצירה ויש
לשמוע אותו מספר פעמים (רב) על מנת לגלות את העושר התזמורתי העצום שחבוי בו.


לאחר הפרק הראשון, הכביר, מגיע הפרק השני. כותב צ'ייקובסקי: "הפרק השני מבטא ייאוש אחר לגמרי.
זו המלנכוליה שמגיחה בערב, כשאתה יושב לבדך בבית, לאחר יום מעייף בעבודה. אתה לוקח ספר אך הוא נופל מידך.
מציפים אותך המון זיכרונות. זה כל כך עצוב שהעבר חלף, ואתה משתוקק לחזור לילדות. אתה מתחרט על העבר
ובו זמנית מבקש לא להתחיל את חייך שוב. החיים עייפו אותך. זה נחמד לנוח ולהסתכל מסביב. אתה זוכר הרבה.
היו זיכרונות שמחים כשהיית צעיר ודם רותח זרם בך. החיים היו מספקים. היו גם זיכרונות כואבים;
אבדות חסרות תקנה. כל אלו, איכשהו, רחוקים ממך. זה גם עצוב וגם מתוק לשקוע בעבר".


כמובן שאין צורך במילים הללו כדי להבין שמדובר באירוע נורא נורא עצוב. ובכל זאת, צ'ייקובסקי שהיה מחונן ביותר
עוד בילדותו (כבר בגיל 6 האפיל על אחיו הגדולים וידע לקרוא היטב בשתי שפות זרות – צרפתית וגרמנית),
מיטיב לתאר את הרגשות שהובילו אותו ליצור את שיצר. יש בקטע הזה מעין פרדוקס.
מצד אחד, רגיעה מהאינטנסיביות של הפרק הראשון. הכל איטי, חלק, נינוח. מאידך, הכאב גודל והעצב ממשיך להעיק.
אחת המלודיות האיטיות המלנכוליות ביותר בז'אנר.
הטמפו והתנועה של התזמורת מספרים את סיפור המוזיקה... והפסיכולוגיה שמאחוריה.


הפרק השלישי "מבטא תחושה בלתי מוגדרת. הוא מורכב מערבסקות של תמונות מעורפלות שמגיעות מזיכרון
העבר לאחר ששתית מעט יין בהתנסות ההשתכרות הראשונה. הנשמה עליזה ועדיין אינה עצובה.
אתה לא חושב על דבר. אתה מרסן את הדמיון – ומסיבה כלשהי הוא מתחיל לשרטט תמונות מוזרות..."


החלק נראה מעט תלוש מהיצירה, מעין מעבר פאזה באופן בוטה. מדובר בסקרצ'ו שבו משתתפים רוב הזמן רק
כלי המיתר (פיציקטו) וכלי הנשיפה מעץ. לבד מהטימפאני כלי ההקשה אינם לוקחים חלק בקטע הזה.
קטע זה עלול להישמע עמום והוא בהחלט הכבשה השחורה ביצירה.


הפרק הרביעי, המסכם, הוא דרמטי במיוחד.
"אם בתוך עצמך אתה לא מוצא סיבות לשמחה, הסתכל על אחרים. לך בין האנשים. התבונן כיצד הם נהנים מעצמם,
נכנעים בלב שלם לרגשות האושר. תמונה של עליצות חגיגית של אנשים. הגורל מופיע שוב ומזכיר לך את עצמך.
אבל לאחרים לא אכפת ממך, והם לא הבחינו שאתה בודד ועצוב.
כמה שהם נהנים, כמה שמחים הם כשכל הרגשות שלהם כל כך פשוטים וישירים.
תאשים רק את עצמך; אל תגיד שכל דבר בעולם הזה הוא עצוב. ישנן שמחות פשוטות וחזקות.
תשמח בשמחתם של אחרים. עדיין אפשרי לחיות!"


הקטע הזה הוא סיכום מונומנטלי של הסימפוניה. יש בו הכל. החל מחזרה על מוטיבים מהפרק הראשון וכלה
בהתעצמות רוחנית שהתזמורת כולה שותפה לה. מצלתיים מצטרפות, בעוצמה חזקה!
הן פותחות את הפרק ולאחריהן צ'ייקובסקי משתמש בלחן משיר רוסי "In the Field Stood a Birch Tree".
הלחן חוזר על עצמו מספר פעמים עם אותם כלים. הנושא נגמר בקיטוע של המנגינה מהפרק הראשון, שמפריעה
לשמחה להמשיך ולהתפרץ. חוזרים להתחלה. שברירים מהלחן הרוסי העממי ממקודם, והצלפה עצמית של התזמורת
לסיום גדול ומרשים.


ביצועים:
אפתח ואומר שאת היצירה הזו קשה לבצע בצורה לא טובה.
יחד עם זאת, קיים מגוון רחב של ביצועים (באופן טבעי – זוהי יצירה מאוד פופולרית גם בקונצרטים),
וביניהם הבדלים תהומיים עבור חלק מהמאזינים.


-חשוב לציין שסדר הביצועים הוא שרירותי ואינו מהווה דירוג כלשהו.
אף על פי כן, בסוף, אכתוב את העדפותיי האישיות בעניין זה.


-נקודה נוספת שארצה להזכיר היא בדבר הדירוג האישי שלי לאיכות ההקלטה ולאיכות הניצוח
(ציון שנע בין 0 ל-40 נקודות).


ברנבוים/שיקגו. דיסק "Teldec" משנת 1997. איכות הקלטה: 24. איכות הניצוח: 31.
איכות ההקלטה טובה. לא מדהימה. נראה שהתדרים הגבוהים צורמניים מדי אם כי אינם מפריעים לחוויה המוזיקלית.
ברנבוים מצליח ליצור דרמה גדולה סביב הנושאים המרכזיים ביצירה. הוא קצת בורח לשוליים במחוזות "עדינים"
ובטמפו איטי מדי לפעמים. ההתפרצויות של התזמורת מהממות ושיקגו לא פחות ממעולה בתחום כלי הנשיפה.


סל/לונדון. דיסק "Decca" משנת 1999. איכות הקלטה: 26. איכות הניצוח: 33.
איכות ההקלטה טובה מאוד, התזמורת מוקלטת במלוא עוצמתה.
סל מצליח להוציא כוח מסתורי שחבוי בתזמורת הלונדונית. ישנה אווירת מוקפדות. כל תו נבנה בשקיקה



הבנה מעמיקה של המוזיקה הרוסית והתפרצויות עם אימפקט מטלטל.


פישר/בודפשט. דיסק "Channel Classics" משנת 2004. איכות הקלטה: 35. איכות הניצוח: 33.
האיכות הטכנית של ההקלטה מצוינת. אחת מהטובות ביותר ליצירה.
ביצוע שאני מאוד אוהב. הוא שונה מכולם. מרכז הכובד של הביצוע נופל דווקא על החלקים השקטים והאיטיים.
מדובר בפיוט רך וענוג שחושף את המרבדים החשוכים ביותר בקטעים הנ"ל.
אין לצפות להתפרצויות בנוסח ברנבוים אך גם הן, לכשעצמן, מכובדות מאוד.


מאזל/קליבלנד. דיסק "Telarc" משנת 1993. איכות הקלטה: 20. איכות הניצוח: 29.
איכות הקלטה טובה באופן כזה שהיא מעבירה חלק ניכר מהדרמה.
ביצוע יפה! "שליטה" מצוינת בתזמורת. לא אמוציונלי אבל בהחלט חביב הקהל.


גאטי/הפילהרמונית המלכותית. דיסק "Harmonia-Mundi Fr" משנת 2005. איכות הקלטה: 30. איכות הניצוח: 7.
הקלטה טובה מאוד.
לגבי הביצוע – זה לא זה. אינטרפרטציה מעט מוזרה. התחושות לא עוברות.
בסגנון: "אופס, גם זה קורה".


שולטי/שיקגו. דיסק "Decca" משנת 1992. איכות הקלטה: 23. איכות הניצוח: 19.
איכות ההקלטה סבירה. חסר מעט "בשר".
ביצוע רגיל, שגרתי, יפה, אבל לא כזה שיכול להתמודד מול ה-Top.
ישנן מספר הפתעות שהכין לנו שולטי אולם הן בטלות בשישים לעומת הביצוע הסטנדרטי והבנאלי הזה.


ברנשטיין/ניו-יורק. דיסק "Sony" משנת 2000. איכות הקלטה: 30. איכות הניצוח: 36.
איכות ההקלטה מעולה, מצליחה להעביר את גודל התזמורת העצומה ב"פיקים" הכבירים שרק ברנשטיין יודע לייצר.
תחושת מלאות וגודש אינסטרומנטלי. האינטרפרטציה של ברנשטיין ליצירה מדהימה כל פעם מחדש.
יש לו טאצ' אישי ומוערבות בלתי פוסקת בלחנים. שינויי מפעם בלתי רגילים וקצב ייחודי. ברנשטיין מצליח להקרין,
באמצעות התזמורת, תחושת שייכות מסויימת למוזיקה – ואני אסביר – ייתכן שיש כאן הזדהות פנימית של המנצח
עם המלחין שהרי שניהם היו, בשלב מסוים בחייהם, הומוסקסואלים. צ'ייקובסקי בסימפוניה הזו מתאר את הגורל
בהקשר המיני שלו ומכאן החיבור לברנשטיין. ברנשטיין מעביד את הנגנים עד כדי התעייפות יוצאת מגדר הרגיל –
ושומעים את זה! המאמץ הוא עילאי. התימרונים שונים מכל מנצח אחר. ברנשטיין הוא מנצח שבאופן כללי מכתיב
לקהל איזה רגש לחוש בכל עת וביצירה הזו בפרט הדבר קורה באופן טבעי. "עכשיו – כולם לבכות!!!",
"כולם להרגיש את זה!!!". יש שלא אוהבים את זה. אני התרשמתי לחיוב מהביצוע הזה. מדובר בביצוע מעניין ביותר
שכדאי לכל חובב סימפוניות בכלל להקשיב לו, בקשב. בנוחות. ולדעת שלא מצפים לו "חיים קלים" בשמיעה
המורכבת הזו. הבנה עמוקה של הדרמטיות המאפיינת את היצירה.
יש להיזהר מהיפנוזה



צ'ליבידקה/הפילהרמונית של מינכן. דיסק "EMI" משנת 2005. איכות הקלטה: 25. איכות הניצוח: 23.
איכות ההקלטה סבירה פלוס, הכינורות לא מספיק טבעיים.
ביצוע שונה! לא שגרתי! מיוחד! צ'ליבידקה, אמן בנשמתו, עיצב את היצירה עפ"י סגנונו המיוחד.
האיש שאמר על טוסקניני: "הוא בית חרושת לתווים", מפלס את דרכו במעלה המוזיקה הרוסית לצורך
השגה של דרמה שמימית. הביצוע ארוך במיוחד. איטי. קודר. אך לעיתים משעמם. נא לא לחפש כאן "זרימה" –
אומר צ'לי בעזרת המוזיקה. נא לא לחפש כאן גן שעשועים עטוף בגלימה שחורה. לא ולא. יש כאן יראה. מלנכוליה.
עצב. את כל אלו הוא מעביר באופן שאף אחד אחר לא עשה לפניו. ביצוע מעניין למי ששמע את היצירה במספר
ביצועים אחרים לפני כן.


מאזור/הגוונדהאוס. דיסק "Warner Classics" משנת 1987. איכות הקלטה: 35. איכות הניצוח: 35.
איכות הקלטה מעולה! אין כאן את הטווח הדינאמי של DG או EMI אבל "אין תלונות" ביתר הפרמטרים. נפלא.
קורט מאזור נותן כאן ביצוע מרגש, גדול, עצוב וקולע. כל התחושות עוברות בצורה נהדרת.
התזמורת מנגנת באחידות, הריתמוס מצוין והנגנים כמו "שקופים" למאזין – המוזיקה היא העיקר.
אין טעם להאריך במילים – ביצוע פנומנלי.


אבאדו/וינה. דיסק "DG" משנת 1975. איכות הקלטה: 27. איכות הניצוח: 18.
הקלטה סבירה. לא מלהיבה.
אבאדו לא מצליח להעביר כאן את הסערה האמיתית שמתחוללת. התחושה הכללית היא שהתזמורת לא פורצת קדימה.
ריסון מיותר שכזה. לא משעמם אבל גם לא מעניין במיוחד.


קאריאן/ברלין. דיסק "DG" משנת 1997. איכות הקלטה: 29. איכות הניצוח: 30.
הקלטה טובה מאוד, מעבירה בצורה מצוינת את הצלילים הגדולים שבוקעים מהתזמורת הברלינאית.
קאריאן בהופעה מרשימה. ניצוח מאוזן. נשלט. אך חזק ובועט. גוון חמים כיאה לקאריאן.
ביצוע פשוט אך מצוין.

 

[Adiel]

מרווינסקי/לנינגרד. דיסק "DG" משנת 1960. איכות הקלטה: 29. איכות הניצוח: 38.
הקלטה טובה מאוד (לא הכי טובה).
הטווח הדינאמי מעולה, התזמורת גדולה ומלאה, ההפרדה מצוינת.
מרווינסקי הענק הוא ללא ספק דמות האב של הסימפוניה הזו. לאחר האזנה מרובה למספר ביצועים אני מכריז על
הביצוע הזה, בעבור עצמי, כדרמטי ביותר ולכן כטוב ביותר. התזמורת מתנהגת כמו חיה פרואה בכלוב. בביצוע
הזה יש הערצה, למלחין ענק – "שנינו מאותו הכפר". אומרים שמנצחים רוסים "עושים" מוזיקה רוסית בצורה הטובה
ביותר. יש דברים בגו. יש כאן הבנה כל כך עמוקה שפשוט לא קיימת בשאר הביצועים. האווירה כל כך דרמטית שאתה
עלול להיבהל. זהו אחד הביצועים הראשונים ששמעתי (לאחר קאריאן ומאזל) ואני חייב לומר שככל שאני מרבה לשמוע
ביצועים שונים ומגוונים אני מעריך את הביצוע הזה יותר ויותר. הכל מ-ע-ו-ל-ה ויחד עם זאת, ברנשטיין למשל, בסיומת
של הפרק הראשון, אפילו יותר דרמטי. רוצה לומר, ניתן לדלות חלקים מהיצירה כך שיהיו יותר מעניינים/טובים/דרמטיים
אצל מלחינים אחרים אבל המכלול, השלם, הוא הטוב ביותר (בכמה דרגות) עם מרווינסקי. חלום.

 

[נמר]

תודה רבה עדיאל.

השכלתי ונהנתי לקרוא. מצפה לקרוא עוד תכנים טובים פרי מקלדתך.
כל הכבוד.

 

[AK1]

ברוך הבא, עדיאל!

שמח שהגעת לכאן, סוף סוף!

מאוד אהבתי את הכתבה ונהניתי לקרוא אותה. כל הכבוד!

ברמת הפרטים, יש לי כמות ניכרת של השגות, מה שעלול אופטית להיראות כאילו הכף נוטה לכיוון ההשגות, אבל לא זו כוונתי ולא זה השיקלול שלי, אלא להיפך -- השיקלול הוא שהכתבה מאוד מהנה וכיף לקרוא אותה ולהשכיל ממנה.

את השגות אפרט בהמשך

תמשיך כך!
עמיר

 

[katzofe]

יצא לך לשמוע את זה:

 

[AK1]

שלב א': גוף הכתבה

זוהי הסימפוניה הרביעית שלו אשר פותחת את סדרת 3 הסימפוניות המאוחרות.

1. סימפונייה מס' 4, ללא שם, אופ. 36 (1877)
2. סימפונייית "מאנפרד", ללא מספר, אופ. 58 (1885)
3. סימפונייה מס' 5, ללא שם, אופ. 64 (1888)
4. סימפונייה "מס' 7", ללא שם, לא גמורה, ללא מס' אופ. (1892). צ'ייקובסקי הסב את הטיוטות של הפרק הראשון לקונצ'רטו מס' 3 לפסנתר, אופ. 75 (1893), וטאנייב תיזמר את הטיוטות של שני פרקים נוספים כ"אנדאנטה ופינאלה", אופ. 79.
5. סימפונייה מס' 6, "הפאתיטית", אופ. 74 (1893)

האזכור הראשון לסימפוניה נמצא במכתביו של צ'ייקובסקי לנדז'דה פון מק (אשת עסקים רוסיה שניהלה עימו קשר
ידידות בנושאים אמנותיים, ובנוסף הייתה פטרוניתו אשר התרשמה מהמוזיקה שהלחין).

נדז'דה פון מק האמורה הייתה דמות מרכזית בחייו של צ'ייקובסקי, אלמנה עשירה ומתוסבכת כלשהו, שהתלהבה מהמוסיקה של צ'ייקובסקי ומימנה אותו במשך תקופה ארוכה (בלי ליזום פגישות בין הצדדים -- הם התראו במקרה, אבל לא דיברו ביניהם), כך שלא הייה חייב לעבוד בהוראה אלא התפנה להלחנה, עד שהפסיקה את המימון ואת כל הקשר במפתיע, בטענה (שיקרית) שפשטה את הרגל -- אולי כיוון שנודע לה שהוא הומוסקסואל. צ'ייקובסקי נפגע מזה עמוקות, אבל זה קרה כבר בשלב שהוא לא נזקק יותר למימון ממנה.

בהמשך העסיקה הגברת גם את דביסי כפסנתרן וכמורה לבנותיה (שהוא רצה להתחתן עם אחת מהן), וכמו כן עזרה לפסנתרן/מלחין/מנצח אנטון רובינשטיין (לא הפסנתרן היידוע ארתור רובינשטיין) ולכנר הנריק ויניאבסקי.

קשר המכתבים הארוך והמפורט ביניהם מהווה מקור רב-חשיבות ופרטים לגבי צ'ייקובסקי, והציטוים המובאים בהמשך הם מתוך מכתב אחד, שבפירוש אינו האיזכור הראשון של הסימפונייה, אלא תשובה לשאלתה של פון מק על האם יש לסימפונייה "תכנית", או משהו שהיא באה לספר.

לסימפוניה הרביעית שמות רבים עליהם נמנים "הסימפוניה הרוסית ביותר", "סימפוניית הגורל", "סימפוניית האימה",
"הסימפוניה הדרמטית ביותר", כל אלו (ועוד) הם תיאורים מדויקים, במידת האפשר, של המוזיקה הזו.

ככל היידוע לי, לסימפונייה הזו אין אף שם, ועדיין לא נתקלתי בשום תקליט/דיסק/ספר שציין שם כזה.

הפרק הראשון נפתח בחצוצרות צורמניות, "זהו הביטוי לגורל, הכוח הפאטאלי, שמונע את השגת האושר...
הוא חזק מאיתנו ואין להכניעו"

החצוצרות בביצוע של מראווינסקי אכן צורמות -- ההקלטה לא אופטימאלית, ואולי זה סגנון הנגינה הרוסי, לא בטוח, אבל בכתיבה ובהקלטות אחרות לא מצאתי צרימות אלא ברק.

הפרק נפתח דווקא ב-4 קרנות (ו-2 באסונים), שמצטרפים אליהם 3 טרומבונים וטובה, ורק אז נכנסות 2 חצוצרות ואחריהן גם כלים נוספים.

הציטוט הוא חלקי, מתוך מהמכתב האמור, והוא מתאר רק את ההקדמה האיטית (והקצרה) לפרק, לא את המשכו, ואינו כולל אפילו את כל מה שנאמר לגבי המבוא:

"... הכוח שבקנאות דואג ומתעקש על כך שהשלווה והנועם לא יזכו בניצחון. שהשמיים לא יישארו ללא עננים. כוח עצום התלוי ומתנדנד מעל לראשך כחרב דמוקלס, המרעיל ללא הפוגה את נפשך. כוח זה הוא כביר, מכריע, חזק מכדי שאפשר יהייה לנצחו או להימלט מפניו. לא נשאר אלא להיכנע, לשים עצמך תחת פיקוחו, ולקונן -- לשווא".​

שיא האופטימיות, לא?

כך כתב צ'ייקובסקי באחד ממכתביו לנדז'דה. הפרק כולו אינו ממשיך להתפתח
אלא עוסק באותו נושא, אפל ומר שמודגש בכל רגע, בכל כלי ובכל מלודיה.

אכן צ'ייקובסקי אינו נוהג "לפתח" נושאים בצורה המקובלת בסימפוניות/סונאטות/רביעיות וכד', אלא נוטה פשוט לחזור עליהם, אם כי כל פעם בגובה אחר, בתיזמור אחר, בעוצמה אחרת, עם ליווי אחר וכד'.

עם זאת, הפרק מכיל חומר נוסף שאינו מופיע ואינו מוזכר במבוא, וחומר זה אינו עוסק כל הזמן במוטיב "הגורל" האמור, אלא זה האחרון כל פעם שב ומופיע ומכריע הכל בעוצמתו.

באותו מכתב יחיד שבו מדובר יש פירוט נוסף לגבי הפרק הראשון, שהושמט כאן:

לגבי הנושא למיתרים, שמופיע לאחר המבוא (1:25 בביצוע של מראווינסקי, שאני מתייחס אליו כאן פשוט כאחד ביצועים שבטוח יש לעדיאל ):

"ההרגשה של אפס תקווה, דיכדוך וייאוש, הופכת חזקה יותר ותאוותנית יותר, צורבת יותר. טוב יותר לשעות מן המציאות ולערסל עצמך בחלומות."​

קלארינט סולו בליווי מיתרים (5:14 בביצוע של מראווינסקי):

"הו, האושר! איזה חלום יפה ומתוק! ישות קורנת, מבטיחה אושר, צפה לפני ורומזת אלי, מנפנפת אלי. אמנם נשמע עדיין הנושא הראשון, הטרדני, מן האלגרו (כלומר לאחר המבוא), אולם עתה מופיע קולו כאילו ממרחקים. כעת עטופה הנפש כולה בחלומות. אין כל מחשבה על קדרות, עצב, או העדר שמחה. אושר! אושר! אושר!

לא, אין אלה אלא חלומת, והגורל מפזר אותם.

כל החיים אינם אלא חילוף מתמיד בין המציאות הקודרת לבין חלומות מחניפים על האושר. אין כל מקלט או מנוחה. אתה תיזרק ותיטלטל לכאן ולכאן על ידי הגלים, עד שהם יבלעו אותך".​

לאחר הפרק הראשון, הכביר, מגיע הפרק השני. כותב צ'ייקובסקי: "הפרק השני מבטא ייאוש אחר לגמרי.
זו המלנכוליה שמגיחה בערב, כשאתה יושב לבדך בבית, לאחר יום מעייף בעבודה. אתה לוקח ספר אך הוא נופל מידך.
מציפים אותך המון זיכרונות. זה כל כך עצוב שהעבר חלף, ואתה משתוקק לחזור לילדות. אתה מתחרט על העבר
ובו זמנית מבקש לא להתחיל את חייך שוב. החיים עייפו אותך. זה נחמד לנוח ולהסתכל מסביב. אתה זוכר הרבה.
היו זיכרונות שמחים כשהיית צעיר ודם רותח זרם בך. החיים היו מספקים. היו גם זיכרונות כואבים;
אבדות חסרות תקנה. כל אלו, איכשהו, רחוקים ממך. זה גם עצוב וגם מתוק לשקוע בעבר".

כמובן שאין צורך במילים הללו כדי להבין שמדובר באירוע נורא נורא עצוב. ובכל זאת, צ'ייקובסקי שהיה מחונן ביותר
עוד בילדותו (כבר בגיל 6 האפיל על אחיו הגדולים וידע לקרוא היטב בשתי שפות זרות – צרפתית וגרמנית),
מיטיב לתאר את הרגשות שהובילו אותו ליצור את שיצר. יש בקטע הזה מעין פרדוקס.
מצד אחד, רגיעה מהאינטנסיביות של הפרק הראשון. הכל איטי, חלק, נינוח. מאידך, הכאב גודל והעצב ממשיך להעיק.
אחת המלודיות האיטיות המלנכוליות ביותר בז'אנר.
הטמפו והתנועה של התזמורת מספרים את סיפור המוזיקה... והפסיכולוגיה שמאחוריה.

אני ממש לא בטוח שמדובר באירוע ספציפי זה או אחר, ו/או שמצב הרוח הוא עצוב ו/או מעיק -- זו פרשנות אישית. הפרשנות שלי היא יותר של עייפות ונוסטאלגייה, התרפקות על העבר, שהייה לאו דווקא רע או טוב במיוחד. נראה לי שזה גם מה שכתוב במכתב וגם -- לדעתי -- במוסיקה.

בקשר למוסיקה, זהו אחד הפרקים המתסכלים ביותר מבחינתי בכל יצירות צ'ייקובסקי שאני מכיר.
הנושא הראשון שלו הוא נפלא במיוחד. מתחיל באבוב סולו על רקע פיציקאטו במיתרים, ועובר לקבוצת הצ'לי עם ליווי נהדר בכלי נשיפה מעץ, במיוחד הקלארינטים והחלילים בקול שני.

אבל אחר כך (ב-1:22 אצל מראווינסקי) מתחיל מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב עד מיאוס, מתגבר ונחלש (עד 2:24), שאז חוזר הנושא הראשון בליווי אחר, גם נהדר. ושוב (ב-3:00) מתחילות החזרות הנוספות, שוב ושוב ושוב ועוד פעם ושוב ושוב. די! עד למעבר נפלא (ב-3:33) שמוביל לנושא אחר (ב-3:51), שמזכיר את הנושא של האלגרו (לא המבוא) מהפרק הראשון.

אבל הנושא הראשון -- כל כך יפה!

הפרק השלישי "מבטא תחושה בלתי מוגדרת. הוא מורכב מערבסקות של תמונות מעורפלות שמגיעות מזיכרון
העבר לאחר ששתית מעט יין בהתנסות ההשתכרות הראשונה. הנשמה עליזה ועדיין אינה עצובה.
אתה לא חושב על דבר. אתה מרסן את הדמיון – ומסיבה כלשהי הוא מתחיל לשרטט תמונות מוזרות..."

גם כאן הציטוט חלקי או בלתי מדוייק (יחסית לתרגום שתרגמתי בעצמי מאנגלית, לא מהמקור הרוסי, על דף מצהיב מיושן, כשהייתי בן 18 או משהו כזה...). אתחיל מהתחלה:

"אין שום רגש או הבעה מיוחדת בפרק השלישי. יש כאן רק ערבסקות שרירותיות, דמויות מעורפלות המחליקות לתוך הדימיון כאשר האדם שותה מעט יין והוא מבוסם קמעא. מצב הרוח הוא רגע עליז, רגע מקונן. האדם אינו חושב על מאומה. הוא מניח לדימיון רסן חופשי. יש הנאה בציורים של קווים נפלאים.

לפתע מגיחה לתוך הדמיון דמותו של איכר שיכור, וזיכרו של זמר רחוב נלוז. תזמורת צבאית נשמעת עוברת במרחק. כל אלה הן תמונות מחוסרות קשר, הבאות ועוברות במוח המתחיל לשקוע בערפילי התנומה. אין להן כל קשר עם המציאות, הן בלתי מובנות, מוזרות, נדושות"​

החלק נראה מעט תלוש מהיצירה, מעין מעבר פאזה באופן בוטה. מדובר בסקרצ'ו שבו משתתפים רוב הזמן רק
כלי המיתר (פיציקטו) וכלי הנשיפה מעץ. לבד מהטימפאני כלי ההקשה אינם לוקחים חלק בקטע הזה.
קטע זה עלול להישמע עמום והוא בהחלט הכבשה השחורה ביצירה.

זו הנקודה היחידה שבה אנחנו חלוקים ממש. לדעתי/טעמי הפרק הזה הוא חגיגה של דימיון ושל תיזמור, החל בפיציקאטי האלה שמתרוצצים רק בין חמשת הקבוצות של המיתרים, ואחר כך קטע רק לקבוצת כלי נשיפה מעץ (האיכר השיכור? השיר הנלוז?), ואחר כך התזמורת הצבאית, רק לקבוצת כלי הנשיפה ממתכת (כולם חוץ מהטובה) ולטימפאני, ואח"כ שילובים בין הקבוצות ממש מבריק ותוסס וחי ומקפיץ.

שום עמימות, שום כבשה ושום שחורה -- אולי זה בגלל המיגבלות של ההקלטה של מראווינסקי (או -- עקיצה קטנה וממזרית -- המערכת של ניים? )

מיגבלות ההקלטה של מראווינסקי עולות גם באקורד הראשון, הרועם, של הפרק האחרון, המכיל תוף באס ב-ff, שבהקלטות הטובות הוא נשמע אדיר, אבל אצל מראווינסקי -- לא כל כך נשמע בכלל.

סך הכל זו הקלטה של DG מ-1960, לא ממש תחרות למה שעשו ב-RCA Living Stereo, Mercury Living Presence, Decca ובחברות אחרות בתקופה הזו.

עמיר

 

[nizans]

תודה רבה לך וחג שמח.

 

[AK1]

שלב ב': דירוג, פירוט וכיו"ב

ייתכן שעצם העובדה שקיימות הרבה שיטות לדירוג ביצועים וסאונד היא אינדיקאצייה לכך שאף אחת מהן אינה מספקת

השיטה של ניקוד בין 0 ל-40 נראית לי בעייתית מכמה בחינות מהותיות:

• הרזולוצייה גבוהה מדי -- יותר מדי אפשרויות שההבדלים ביניהן אינם נראים לי מובהקים דיים כדי להיות משמעותיים, כמו למשל 32 ולא 31 או 33. הרי המדרג עצמו לא תמיד ייתן בדיוק את אותו דירוג בנסיבות, מצב רוח ו/או מערכת אחרים. זה כמו לדייק בעשיריות המילימטר במדידת משהו שהוא עצמו משתנה מפעם לפעם בעשרות סנטימטרים.
• סקאלה של דווקא 40 אינה נראית לי אינטואיטיבית, אולי כי אינה נפוצה. אולי צריך לחלק ב-4 כדי לקבל משהו בין 0 ל-10 בקפיצות של 0.25?
• ומה אם משהו קיבל 40, ומשהו חדש טובה בהרבה ממנו? אז צריך להרחיב את הסקאלה

וכו' וכו'

נראה לי שמספיקה רזולוצייה נמוכה בהרבה, כמו למשל של מדריך ההקלטות "פינגווין", שנותן בין 0 ל-3 כוכביות, לפעמים עם סוגריים אם יש הסתייגויות לגבי כוכבית, כמו (*)**, וסימן מיוחד להתלהבות יוצאת-דופן, ששם זה פרח (Rosette). ה"פרח" לא חייב להית מלווה ב-3 כוכביות -- לפעמים מתלהבים ממשהו למרות הסתייגויות. סדר ההופעה הוא המציין את העדיפות בין בעלי "ציון" זהה.

לא שזו שיטה מושלמת, בוודאי לא כשייש יותר מקריטריון אחד -- אי אפשר לסדר בסדר יורד גם לפי הביצוע וגם לפי הסאונד... אבל זה נותן כיוון למחשבה איך אולי כדאי כן לדרג.

לגבי הפירוט על ההקלטות, נראה לי שהפרטים הבאים יכולים להיות משמעותיים, אבל אם מציינים רק דבר אחד, זו לא צריכה להיות שנת ההוצאה לאור של הדיסק, אלא, אם כבר, שנת ההקלטה.

• שנת הקלטה
• טכניקת הקלטה -- אנאלוגית, דיגיטלית 16/44.1, 24/96, DSD וכו'
• טכניקת רימאסטרינג -- אנאלוגית, דיגיטלית 24/96, DSD וכו'
• שמות המפיק וטכנאי ההקלטה -- יש צוותים שמפיקים באופן עיקבי תוצאות מצויינות, כמו הצוות Layton/Mohr ב-RCA, הצוות Bishop/Parker ב-EMI והצוות Culshaw/Wilkinson ב-Decca
• שנת ההוצאה של הדיסק (יכולה לרמוז על איכות הרימאסטרינג גם אם אין נתונים נוספים, כמו למשל ב-1986 עזו לרוב עבודה פחות טובה מב-1996)

עמיר

 

[Adiel]

1. סימפונייה מס' 4, ללא שם, אופ. 36 (1877)
2. סימפונייית "מאנפרד", ללא מספר, אופ. 58 (1885)
3. סימפונייה מס' 5, ללא שם, אופ. 64 (1888)
4. סימפונייה "מס' 7", ללא שם, לא גמורה, ללא מס' אופ. (1892). צ'ייקובסקי הסב את הטיוטות של הפרק הראשון לקונצ'רטו מס' 3 לפסנתר, אופ. 75 (1893), וטאנייב תיזמר את הטיוטות של שני פרקים נוספים כ"אנדאנטה ופינאלה", אופ. 79.
5. סימפונייה מס' 6, "הפאתיטית", אופ. 74 (1893)

נהוג לכנות את סימפוניות 4-6 -- "הסימפוניות המאוחרות".

נדז'דה פון מק האמורה הייתה דמות מרכזית בחייו של צ'ייקובסקי, אלמנה עשירה ומתוסבכת כלשהו, שהתלהבה מהמוסיקה של צ'ייקובסקי ומימנה אותו במשך תקופה ארוכה (בלי ליזום פגישות בין הצדדים -- הם התראו במקרה, אבל לא דיברו ביניהם), כך שלא הייה חייב לעבוד בהוראה אלא התפנה להלחנה, עד שהפסיקה את המימון ואת כל הקשר במפתיע, בטענה (שיקרית) שפשטה את הרגל -- אולי כיוון שנודע לה שהוא הומוסקסואל. צ'ייקובסקי נפגע מזה עמוקות, אבל זה קרה כבר בשלב שהוא לא נזקק יותר למימון ממנה.

בהמשך העסיקה הגברת גם את דביסי כפסנתרן וכמורה לבנותיה (שהוא רצה להתחתן עם אחת מהן), וכמו כן עזרה לפסנתרן/מלחין/מנצח אנטון רובינשטיין (לא הפסנתרן היידוע ארתור רובינשטיין) ולכנר הנריק ויניאבסקי.

קשר המכתבים הארוך והמפורט ביניהם מהווה מקור רב-חשיבות ופרטים לגבי צ'ייקובסקי, והציטוים המובאים בהמשך הם מתוך מכתב אחד, שבפירוש אינו האיזכור הראשון של הסימפונייה, אלא תשובה לשאלתה של פון מק על האם יש לסימפונייה "תכנית", או משהו שהיא באה לספר.

בוודאי שזהו האיזכור הראשון!
קרא באתר:

www.tchaikovsky-research.ne
​

"The first references to the composition of the Fourth Symphony are encountered in letters from Tchaikovsky to Nadezhda von Meck dating from early May 1877"

ככל היידוע לי, לסימפונייה הזו אין אף שם, ועדיין לא נתקלתי בשום תקליט/דיסק/ספר שציין שם כזה.

וגם לא תיתקל.
לא מדובר בשם שהעניק צ'ייקובסקי לסימפוניה או משהו בסגנון "רשמי".
(בניגוד לשישית שנקראת "הפתאטית").
כאן מדובר בשמות ששגורים בפי המאזינים, לאחר ששמעו את הסימפוניה, ואשר חווים את דעתם עליה.

החצוצרות בביצוע של מראווינסקי אכן צורמות -- ההקלטה לא אופטימאלית, ואולי זה סגנון הנגינה הרוסי, לא בטוח, אבל בכתיבה ובהקלטות אחרות לא מצאתי צרימות אלא ברק.

הפרק נפתח דווקא ב-4 קרנות (ו-2 באסונים), שמצטרפים אליהם 3 טרומבונים וטובה, ורק אז נכנסות 2 חצוצרות ואחריהן גם כלים נוספים.

הציטוט הוא חלקי, מתוך מהמכתב האמור, והוא מתאר רק את ההקדמה האיטית (והקצרה) לפרק, לא את המשכו, ואינו כולל אפילו את כל מה שנאמר לגבי המבוא:

"... הכוח שבקנאות דואג ומתעקש על כך שהשלווה והנועם לא יזכו בניצחון. שהשמיים לא יישארו ללא עננים. כוח עצום התלוי ומתנדנד מעל לראשך כחרב דמוקלס, המרעיל ללא הפוגה את נפשך. כוח זה הוא כביר, מכריע, חזק מכדי שאפשר יהייה לנצחו או להימלט מפניו. לא נשאר אלא להיכנע, לשים עצמך תחת פיקוחו, ולקונן -- לשווא".​

שיא האופטימיות, לא?

אכן הפרק נפתח בקרנות.
הניחוח הכללי הוא של חצוצרות צורמניות. כל עוד לא הגדרנו מהי "פתיחה" אינך יכול לשלול את המשפט שלי. ובהקשר הזה - באם מדובר ב: "פתיחה" = "הצלילים הראשונים", אכן שאתה צודק בקשר לקרנות.

אכן צ'ייקובסקי אינו נוהג "לפתח" נושאים בצורה המקובלת בסימפוניות/סונאטות/רביעיות וכד', אלא נוטה פשוט לחזור עליהם, אם כי כל פעם בגובה אחר, בתיזמור אחר, בעוצמה אחרת, עם ליווי אחר וכד'.

עם זאת, הפרק מכיל חומר נוסף שאינו מופיע ואינו מוזכר במבוא, וחומר זה אינו עוסק כל הזמן במוטיב "הגורל" האמור, אלא זה האחרון כל פעם שב ומופיע ומכריע הכל בעוצמתו.

באותו מכתב יחיד שבו מדובר יש פירוט נוסף לגבי הפרק הראשון, שהושמט כאן:

לגבי הנושא למיתרים, שמופיע לאחר המבוא (1:25 בביצוע של מראווינסקי, שאני מתייחס אליו כאן פשוט כאחד ביצועים שבטוח יש לעדיאל ):

"ההרגשה של אפס תקווה, דיכדוך וייאוש, הופכת חזקה יותר ותאוותנית יותר, צורבת יותר. טוב יותר לשעות מן המציאות ולערסל עצמך בחלומות."​

קלארינט סולו בליווי מיתרים (5:14 בביצוע של מראווינסקי):

"הו, האושר! איזה חלום יפה ומתוק! ישות קורנת, מבטיחה אושר, צפה לפני ורומזת אלי, מנפנפת אלי. אמנם נשמע עדיין הנושא הראשון, הטרדני, מן האלגרו (כלומר לאחר המבוא), אולם עתה מופיע קולו כאילו ממרחקים. כעת עטופה הנפש כולה בחלומות. אין כל מחשבה על קדרות, עצב, או העדר שמחה. אושר! אושר! אושר!

לא, אין אלה אלא חלומת, והגורל מפזר אותם.

כל החיים אינם אלא חילוף מתמיד בין המציאות הקודרת לבין חלומות מחניפים על האושר. אין כל מקלט או מנוחה. אתה תיזרק ותיטלטל לכאן ולכאן על ידי הגלים, עד שהם יבלעו אותך".​

:גאה:

אני ממש לא בטוח שמדובר באירוע ספציפי זה או אחר, ו/או שמצב הרוח הוא עצוב ו/או מעיק -- זו פרשנות אישית. הפרשנות שלי היא יותר של עייפות ונוסטאלגייה, התרפקות על העבר, שהייה לאו דווקא רע או טוב במיוחד. נראה לי שזה גם מה שכתוב במכתב וגם -- לדעתי -- במוסיקה.

בקשר למוסיקה, זהו אחד הפרקים המתסכלים ביותר מבחינתי בכל יצירות צ'ייקובסקי שאני מכיר.
הנושא הראשון שלו הוא נפלא במיוחד. מתחיל באבוב סולו על רקע פיציקאטו במיתרים, ועובר לקבוצת הצ'לי עם ליווי נהדר בכלי נשיפה מעץ, במיוחד הקלארינטים והחלילים בקול שני.

אבל אחר כך (ב-1:22 אצל מראווינסקי) מתחיל מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב עד מיאוס, מתגבר ונחלש (עד 2:24), שאז חוזר הנושא הראשון בליווי אחר, גם נהדר. ושוב (ב-3:00) מתחילות החזרות הנוספות, שוב ושוב ושוב ועוד פעם ושוב ושוב. די! עד למעבר נפלא (ב-3:33) שמוביל לנושא אחר (ב-3:51), שמזכיר את הנושא של האלגרו (לא המבוא) מהפרק הראשון.

אבל הנושא הראשון -- כל כך יפה!

אני חולק עליך. מצידי שיימשך עוד ועוד. זו מלודיה כל-כך יפה ומלנכולית.

גם כאן הציטוט חלקי או בלתי מדוייק (יחסית לתרגום שתרגמתי בעצמי מאנגלית, לא מהמקור הרוסי, על דף מצהיב מיושן, כשהייתי בן 18 או משהו כזה...). אתחיל מהתחלה:

"אין שום רגש או הבעה מיוחדת בפרק השלישי. יש כאן רק ערבסקות שרירותיות, דמויות מעורפלות המחליקות לתוך הדימיון כאשר האדם שותה מעט יין והוא מבוסם קמעא. מצב הרוח הוא רגע עליז, רגע מקונן. האדם אינו חושב על מאומה. הוא מניח לדימיון רסן חופשי. יש הנאה בציורים של קווים נפלאים.

לפתע מגיחה לתוך הדמיון דמותו של איכר שיכור, וזיכרו של זמר רחוב נלוז. תזמורת צבאית נשמעת עוברת במרחק. כל אלה הן תמונות מחוסרות קשר, הבאות ועוברות במוח המתחיל לשקוע בערפילי התנומה. אין להן כל קשר עם המציאות, הן בלתי מובנות, מוזרות, נדושות"​

OK.
תרגום יפה, שונה.

זו הנקודה היחידה שבה אנחנו חלוקים ממש. לדעתי/טעמי הפרק הזה הוא חגיגה של דימיון ושל תיזמור, החל בפיציקאטי האלה שמתרוצצים רק בין חמשת הקבוצות של המיתרים, ואחר כך קטע רק לקבוצת כלי נשיפה מעץ (האיכר השיכור? השיר הנלוז?), ואחר כך התזמורת הצבאית, רק לקבוצת כלי הנשיפה ממתכת (כולם חוץ מהטובה) ולטימפאני, ואח"כ שילובים בין הקבוצות ממש מבריק ותוסס וחי ומקפיץ.

שום עמימות, שום כבשה ושום שחורה -- אולי זה בגלל המיגבלות של ההקלטה של מראווינסקי (או -- עקיצה קטנה וממזרית -- המערכת של ניים? )

כן?
לדעתי קטע שממש לא מתאים לאווירה הכללית. לא בנוי טוב, מנסה להסית מהאווירה הקודרת בחוסר הצלחה. לטעמי, אחד הקטעים היותר משעממים ביצירותיו של צ'ייקובסקי.
שמח שאתה נהנה ממנו.

העמימות היא לא במובן האודיופילי -- עמום - לא מספיק בהיר, לא קופץ מהמערכת, "חסר חיים".
אלא במובן המוזיקלי - עמימות ביחס לקטעים האחרים.
ורק בהקשר של מנצחים אחדים - שים לב למשפט שלי;
"עלול להישמע עמום" -- כלומר, עם מרווינסקי זה בטח לא עמום, גם לא עם ברנשטיין או מאזור.

מיגבלות ההקלטה של מראווינסקי עולות גם באקורד הראשון, הרועם, של הפרק האחרון, המכיל תוף באס ב-ff, שבהקלטות הטובות הוא נשמע אדיר, אבל אצל מראווינסקי -- לא כל כך נשמע בכלל.

סך הכל זו הקלטה של DG מ-1960, לא ממש תחרות למה שעשו ב-RCA Living Stereo, Mercury Living Presence, Decca ובחברות אחרות בתקופה הזו.

עמיר

http://www.teac.eu/highend-audio/archives/remasters/essg-90037/

במה DG נחותים מ-Decca, Mercury, RCA?

 

[Adiel]

ייתכן שעצם העובדה שקיימות הרבה שיטות לדירוג ביצועים וסאונד היא אינדיקאצייה לכך שאף אחת מהן אינה מספקת

ייתכן שעצם העובדה שקיימות הרבה הקלטות (ביצועים) שונות היא אינדיקאצייה שאף אחת מהן אינה מספקת
ייתכנו הרבה דברים.

השיטה של ניקוד בין 0 ל-40 נראית לי בעייתית מכמה בחינות מהותיות:

• הרזולוצייה גבוהה מדי -- יותר מדי אפשרויות שההבדלים ביניהן אינם נראים לי מובהקים דיים כדי להיות משמעותיים, כמו למשל 32 ולא 31 או 33. הרי המדרג עצמו לא תמיד ייתן בדיוק את אותו דירוג בנסיבות, מצב רוח ו/או מערכת אחרים. זה כמו לדייק בעשיריות המילימטר במדידת משהו שהוא עצמו משתנה מפעם לפעם בעשרות סנטימטרים.
• סקאלה של דווקא 40 אינה נראית לי אינטואיטיבית, אולי כי אינה נפוצה. אולי צריך לחלק ב-4 כדי לקבל משהו בין 0 ל-10 בקפיצות של 0.25?
• ומה אם משהו קיבל 40, ומשהו חדש טובה בהרבה ממנו? אז צריך להרחיב את הסקאלה

וכו' וכו'

הרזולוצייה גבוהה מדי?
אולי ההיפך. שקלתי אפילו לתת רזולוצייה של 1-100.
ההבדל בין 32 ל-31 יכול לנבוע מהרבה סיבות. בשורה התחתונה - ייתכנו פרמטרים שבביצוע של ה-31 טובים יותר מאשר בביצוע של ה-32. אבל בשורה התחתונה, הביצוע של ה-32 הוא טוב יותר, עבורי. "טוב יותר" במשמעות של אם אאלץ להיפרד מאחד מהם, מנסיבות כלשהן, אבחר לשמור לעצמי את הביצוע של ה-32. יחד עם זאת, אני אוהב לגוון ולשמוע מדי פעם גם את הביצוע של ה-31.

אני לא רוצה לחלק ב-4.
אז בוא נחלק ב-8!
אני רוצה 40. 40 נותן לי "מרחב מחייה".
להשפיל ביצועים חלשים במתן דירוג 7!
לא רוצה לתת 1 במדרג של 1-10.

רוצה לקבוע ניואנסים בבינוניות.
רוצה לתת למישהו 20. ואז לקבוע למישהו אחר 22 כי הוא בינוני פלוס ולא בינוני טהור.
העניין בדירוג 1-40 הוא לאפשר את אותו מרווח לקביעת סטיות מינימליות תוך אפשרות "להכריז" על ביצועים מרהיבים וביצועים משעממים.

הכל יחסי בחיים.

ואף אחד לא מקבל אצלי 40.
כשאני אנצח על התזמורת זה יהיה 40, כל עוד זה לא כך, ולאף מנצח ששמעתי אין את הטעם בדיוק כמו שלי, הוא לא יקבל 40.
ונאמר שמישהו קיבל 40 כמו שכתבת, ונאמר שהגיע מישהו חדש שעושה את זה יותר טוב.
איך? אין פה קסמים. כמה עוד יותר טוב אתה יכול להיות מברנשטיין או מרווינסקי.
מה עוד אתה יכול לחולל?
איכויות ההקלטה ישתפרו, הכל נכון. אבל הניצוח. המרכיב העיקרי. לא רק שלא יעלה על הוויתקים, לדעתי רק ידרדר.
זה משול לכך שאני לא מבין למה אין לנו כמה גלן-גולדים. כל שצריך הוא לשמוע את ההקלטות שלו ולהעתיק. וגם בזה, אף אחד לא מסוגל. אף אחד. זאת כיוון שלמרות שפעולת הנגינה נראית מאוד פשוטה, היא לא. כל אחד לוחץ אחרת על מקלדת הפסנתר. ולכל אחד אופי משלו (בין הטובים, כן? ... יש כאלה בלי אופי - זה הזן הכי גרוע).

נראה לי שמספיקה רזולוצייה נמוכה בהרבה, כמו למשל של מדריך ההקלטות "פינגווין", שנותן בין 0 ל-3 כוכביות, לפעמים עם סוגריים אם יש הסתייגויות לגבי כוכבית, כמו (*)**, וסימן מיוחד להתלהבות יוצאת-דופן, ששם זה פרח (Rosette). ה"פרח" לא חייב להית מלווה ב-3 כוכביות -- לפעמים מתלהבים ממשהו למרות הסתייגויות. סדר ההופעה הוא המציין את העדיפות בין בעלי "ציון" זהה.

לא שזו שיטה מושלמת, בוודאי לא כשייש יותר מקריטריון אחד -- אי אפשר לסדר בסדר יורד גם לפי הביצוע וגם לפי הסאונד... אבל זה נותן כיוון למחשבה איך אולי כדאי כן לדרג.

אני לא פינגווין.
0-3, כאמור, לא נותן לי מרווח נשימה.
כשאני רוצה להלל מישהו אני לא אתן לו 3 שזה "רק" אחד יותר מהבינוני.
ביחס זה אותו דבר. במראה עיניים, של בני אדם, מבחינה פסיכולוגית, 20 לעומת 30 זה לא כמו 2 לעומת 3.
מלבד זאת, אם אני רוצה לתת למישהו 25 (בין 20 ל-30) אני לא יכול בשיטת הפינגווין.
אתה יכול להתייחס לביצועים מעל 35 כ"פרחים" שלי.
אם יש משהו שאני אוהב, אני אדרג אותו בהתאם. אני לא צריך סימן מיוחד כדי לומר שהתלהבתי.
אם התלהבתי מהפרק הראשון ובכל השאר סבלתי, זה יתבטא בציון.
אם מישהו היה בינוני לאורך כל הסימפוניה, זה יתבטא בציון.
אם מישהו השאיר אותי במתח כל היצירה, מתח שאין להסבירו, שלא קיים אצל האחרים (ברנשטיין) זה יתבטא בציון.

לגבי הפירוט על ההקלטות, נראה לי שהפרטים הבאים יכולים להיות משמעותיים, אבל אם מציינים רק דבר אחד, זו לא צריכה להיות שנת ההוצאה לאור של הדיסק, אלא, אם כבר, שנת ההקלטה.

• שנת הקלטה
• טכניקת הקלטה -- אנאלוגית, דיגיטלית 16/44.1, 24/96, DSD וכו'
• טכניקת רימאסטרינג -- אנאלוגית, דיגיטלית 24/96, DSD וכו'
• שמות המפיק וטכנאי ההקלטה -- יש צוותים שמפיקים באופן עיקבי תוצאות מצויינות, כמו הצוות Layton/Mohr ב-RCA, הצוות Bishop/Parker ב-EMI והצוות Culshaw/Wilkinson ב-Decca
• שנת ההוצאה של הדיסק (יכולה לרמוז על איכות הרימאסטרינג גם אם אין נתונים נוספים, כמו למשל ב-1986 עזו לרוב עבודה פחות טובה מב-1996)

עמיר

אלה אינם פרטים מעניינים עבור הקהל הרחב.
אלה פרטים שמעניינים אותי ואותך, אבל מישהו שרק נכנס לעולם המוסיקה הקלאסית, ששמע את הסימפוניה, ורוצה לקרוא סקירה מקיפה, מהירה ורק קצת מעמיקה - זה לא מעניין אותו.
עם זאת, שנת ההקלטה מאוד חשובה. באם הוא הולך לרכוש את הדיסק, שיידע שדיסק של 1950 הוא לא אותו דיסק של שנת 2012, באופן כללי.

 

[Adiel]

עמיר, תודה על התגובות שלך.
מעניינות מאוד ושופכות אור על הרבה נושאים.
מזמין אותך ואת האחרים לכתוב הערות והארות כאוות נפשם

 

[AK1]

נהוג לכנות את סימפוניות 4-6 -- "הסימפוניות המאוחרות".

אני יודע -- זו לא "טעות" שלך אלא אי-דיוק נפוץ ומקובל.

בוודאי שזהו האיזכור הראשון!
קרא באתר:

www.tchaikovsky-research.ne
​

"The first references to the composition of the Fourth Symphony are encountered in letters from Tchaikovsky to Nadezhda von Meck dating from early May 1877"

אין ויכוח על כך שהאיזכור הראשון לסימפונייה הייה במהלך ההתכתבות. הערתי רק לגבי זה שהמכתב שממנו הובאו הציטוטים לא הייה הראשון שהזכיר את הסימפונייה. קדמו לו לפחות מכתב מצ'ייקובסקי שבו הוא הזכיר שהוא כותב סימפונייה, מכתב אחר מנדז'דה שבה היא שואלת האם יש לסימפונייה "תוכנית", כך שהמכתב המצוטט הייה לפחות השלישי בשרשרת...

וגם לא תיתקל.
לא מדובר בשם שהעניק צ'ייקובסקי לסימפוניה או משהו בסגנון "רשמי".
(בניגוד לשישית שנקראת "הפתאטית").
כאן מדובר בשמות ששגורים בפי המאזינים, לאחר ששמעו את הסימפוניה, ואשר חווים את דעתם עליה.

ככל הידוע לי, לא מכנים תיאורים מתוך שיחות של מאזינים "שמות" ליצירות...

אכן הפרק נפתח בקרנות.
הניחוח הכללי הוא של חצוצרות צורמניות. כל עוד לא הגדרנו מהי "פתיחה" אינך יכול לשלול את המשפט שלי. ובהקשר הזה - באם מדובר ב: "פתיחה" = "הצלילים הראשונים", אכן שאתה צודק בקשר לקרנות.

זה לא ניתוח כללי -- זה לא צורם אצל אחרים, אין שם איזה דיסונאנסים פראיים או משהו כזה, ואם הכוונה לבראס, כותבים בראס, לא "חצוצרות".

אני חולק עליך. מצידי שיימשך עוד ועוד. זו מלודיה כל-כך יפה ומלנכולית.

הנושא של האבוב אכן יפה ומלאנכולי, אבל ה"מלודייה" הבנוייה מאינספור חזרות על אותו מוטיב??
אבל שייהייה -- ממילא זה הוגדר מראש כבעייה אישית שלי עם העניין.

כן?
לדעתי קטע שממש לא מתאים לאווירה הכללית. לא בנוי טוב, מנסה להסית מהאווירה הקודרת בחוסר הצלחה. לטעמי, אחד הקטעים היותר משעממים ביצירותיו של צ'ייקובסקי.
שמח שאתה נהנה ממנו.

בהרבה יצירות ענק יש "אתנחתא קומית" או משהו ששובר את הקו הכללי, לא בגלל חוסר הצלחה, אלא, בהתחשב בגדולת המחבר, כנראה בכוונה תחילה, וכאן, לדעתי, בהצלחה מלאה.

ולא ברור לי למה הכוונה ב"לא בנוי טוב". יש לזה מבנה מוסיקאלי מוגדר היטב, שמתחיל ב-א'-ב-א' -- אם זה חשוב אפשר לחזור לזה ולנתח יותר במדוייק -- למרות שה"תכנית" היא דברים שרירותיים, וברומאנטיקה המחוייבות למבנה אינה כזו משמעותית

העמימות היא לא במובן האודיופילי -- עמום - לא מספיק בהיר, לא קופץ מהמערכת, "חסר חיים".
אלא במובן המוזיקלי - עמימות ביחס לקטעים האחרים.
ורק בהקשר של מנצחים אחדים - שים לב למשפט שלי;
"עלול להישמע עמום" -- כלומר, עם מרווינסקי זה בטח לא עמום, גם לא עם ברנשטיין או מאזור.

אני מתנצל, אבל ממש לא ברורה לי משמעות האמירה "עמימות בייחס לקטעים אחרים במובן מוסיקאלי".

אם הכוונה היא למשהו בכיוון של "מסר לא לגמרי ברור", נסתר, אמביוואלנטי, או משהו בכיוון כזה, אלה המילים שנהוג להשתמש בהם, בעוד ש"עלול להישמע עמום" נשמע, לפחות לי, ללא הבהרה נוספת, כהתייחסות לסאונד.

http://www.teac.eu/highend-audio/archives/remasters/essg-90037/

במה DG נחותים מ-Decca, Mercury, RCA?

באיכות התקליטים -- כמעט בכל פרמטר שזז -- קח תקליטים מהתקופה ותשווה.

המעבר למדייה דיגיטאלית הראה שהפרופורציות בין איכויות ההקלטות שונה לחלוטין ממה שחשבו קודם -- פתאום התגלה שהרבה הקלטות שנחשבו בינוניות עד עלובות הן לא רעות עד מצויינות, כולל אפילו בין אלה של RCA/Mercury/Decca עצמן, וודאי DG, Columbia וחברות נוספות.

בברכה!
עמיר

 

[AK1]

ייתכן שעצם העובדה שקיימות הרבה הקלטות (ביצועים) שונות היא אינדיקאצייה שאף אחת מהן אינה מספקת
ייתכנו הרבה דברים.

טוב, נראה לי שייש לנו בעייה בהתייחסות להערות שלי -- התגובות נראות לי כאילו אתה מתפלמס איתי ונלחם במה שאני אומר,
כך שכנראה לא ניסחתי את דברי בצורה המתאימה. מצטער שכך יוצא.

הרזולוצייה גבוהה מדי?
אולי ההיפך. שקלתי אפילו לתת רזולוצייה של 1-100.
ההבדל בין 32 ל-31 יכול לנבוע מהרבה סיבות. בשורה התחתונה - ייתכנו פרמטרים שבביצוע של ה-31 טובים יותר מאשר בביצוע של ה-32. אבל בשורה התחתונה, הביצוע של ה-32 הוא טוב יותר, עבורי. "טוב יותר" במשמעות של אם אאלץ להיפרד מאחד מהם, מנסיבות כלשהן, אבחר לשמור לעצמי את הביצוע של ה-32. יחד עם זאת, אני אוהב לגוון ולשמוע מדי פעם גם את הביצוע של ה-31.

אני לא רוצה לחלק ב-4.
אז בוא נחלק ב-8!
אני רוצה 40. 40 נותן לי "מרחב מחייה".
להשפיל ביצועים חלשים במתן דירוג 7!
לא רוצה לתת 1 במדרג של 1-10.

רוצה לקבוע ניואנסים בבינוניות.
רוצה לתת למישהו 20. ואז לקבוע למישהו אחר 22 כי הוא בינוני פלוס ולא בינוני טהור.
העניין בדירוג 1-40 הוא לאפשר את אותו מרווח לקביעת סטיות מינימליות תוך אפשרות "להכריז" על ביצועים מרהיבים וביצועים משעממים.

הכל יחסי בחיים.

חלוקה ב-4 לא משנה את הרזולוצייה -- רק במקום 38 יוצא לך 9.5 מתוך 10, שזה יותר אינטואיטיבי, לדעתי.
ובהתאמה, זה לא מקטין את מרחב הנשימה ו/או כל דבר אחר.

ואף אחד לא מקבל אצלי 40.
כשאני אנצח על התזמורת זה יהיה 40, כל עוד זה לא כך, ולאף מנצח ששמעתי אין את הטעם בדיוק כמו שלי, הוא לא יקבל 40.
ונאמר שמישהו קיבל 40 כמו שכתבת, ונאמר שהגיע מישהו חדש שעושה את זה יותר טוב.
איך? אין פה קסמים. כמה עוד יותר טוב אתה יכול להיות מברנשטיין או מרווינסקי.
מה עוד אתה יכול לחולל?
איכויות ההקלטה ישתפרו, הכל נכון. אבל הניצוח. המרכיב העיקרי. לא רק שלא יעלה על הוויתקים, לדעתי רק ידרדר.
זה משול לכך שאני לא מבין למה אין לנו כמה גלן-גולדים. כל שצריך הוא לשמוע את ההקלטות שלו ולהעתיק. וגם בזה, אף אחד לא מסוגל. אף אחד. זאת כיוון שלמרות שפעולת הנגינה נראית מאוד פשוטה, היא לא. כל אחד לוחץ אחרת על מקלדת הפסנתר. ולכל אחד אופי משלו (בין הטובים, כן? ... יש כאלה בלי אופי - זה הזן הכי גרוע).

היה הייה פעם ביצוע ל"מתיאוס פאסיון" של באך, עם אחד המנצחים הגדולים של התקופה/המאה, קלמפרר, ועם צוות חלומי של סולנים, כל אחד פצצה, פישר דיסקאו, ושווארצקופף, ולודוויג, ומי שאתה רוצה.

אז זה הייה המאקסימום, אולי בזמנו היית נותן לו 38. לא יודע.

היום, לפחות לי, בכלל קשה לשמוע את זה, משהו ברמה של 15.

אז כמה אמורים לקבל גארדינר, וקופמאן, וה"טובים" של היום?

אני לא פינגווין.
0-3, כאמור, לא נותן לי מרווח נשימה.
כשאני רוצה להלל מישהו אני לא אתן לו 3 שזה "רק" אחד יותר מהבינוני.
ביחס זה אותו דבר. במראה עיניים, של בני אדם, מבחינה פסיכולוגית, 20 לעומת 30 זה לא כמו 2 לעומת 3.
מלבד זאת, אם אני רוצה לתת למישהו 25 (בין 20 ל-30) אני לא יכול בשיטת הפינגווין.
אתה יכול להתייחס לביצועים מעל 35 כ"פרחים" שלי.
אם יש משהו שאני אוהב, אני אדרג אותו בהתאם. אני לא צריך סימן מיוחד כדי לומר שהתלהבתי.
אם התלהבתי מהפרק הראשון ובכל השאר סבלתי, זה יתבטא בציון.
אם מישהו היה בינוני לאורך כל הסימפוניה, זה יתבטא בציון.
אם מישהו השאיר אותי במתח כל היצירה, מתח שאין להסבירו, שלא קיים אצל האחרים (ברנשטיין) זה יתבטא בציון.

כאמור, כל הטיעונים האלה נלחמים בשום-דבר

אלה אינם פרטים מעניינים עבור הקהל הרחב.
אלה פרטים שמעניינים אותי ואותך, אבל מישהו שרק נכנס לעולם המוסיקה הקלאסית, ששמע את הסימפוניה, ורוצה לקרוא סקירה מקיפה, מהירה ורק קצת מעמיקה - זה לא מעניין אותו.
עם זאת, שנת ההקלטה מאוד חשובה. באם הוא הולך לרכוש את הדיסק, שיידע שדיסק של 1950 הוא לא אותו דיסק של שנת 2012, באופן כללי.

נכון מאוד. הנקודה הייתה שאם אתה כותב משהו מביניהם, אז לא הייתי מזכיר את תאריך היציאה לאור של הדיסק, אלא את שנת ההקלטה, ואם אתה רוצה להוסיף פרטים, אז זו ההמלצה שלי לסדר החשיבות.

כל כוונתי הייתה לתרום לשיפור הכתבות הבאות שלך, זו המטרה!

עמיר

 

[אדר]

היה מדהים לקרוא, תודה.

מתלבט בין קאריאן למרווינסקי.

 

[AK1]

אם מדובר על כל השלוש כחבילה, עדיף מראווינסקי, לטעמי, כי קאראיאן לא באמת תחרות למראווינקי בסימפונייות 4 ו-5, ולעומת זאת, גירסת ברלין 1976 כבר מהווה תחרות רצינית.


אם רוצים בנפרד, ולא מוגבלים לשני אלה, ההמלצות תלויות גם באיזו מידה איכות הסאונד נכנסת למשוואה.

עמיר

 

[ronnyb]

עדיאל ,מאד נהניתי לקרוא את מה שכתבת.התאורים שלך ברורים לי ,ומאפשרים לי להבין מה הרגשת בעת ההאזנה.
מקווה שיתאפשר לך לכתוב עוד דברים מעניינים....

 

[אדר]

אם מדובר על כל השלוש כחבילה, עדיף מראווינסקי, לטעמי, כי קאראיאן לא באמת תחרות למראווינקי בסימפונייות 4 ו-5, ולעומת זאת, גירסת ברלין 1976 כבר מהווה תחרות רצינית.


אם רוצים בנפרד, ולא מוגבלים לשני אלה, ההמלצות תלויות גם באיזו מידה איכות הסאונד נכנסת למשוואה.

עמיר

תודה, אני נוטה עכשיו למראווינסקי . אגב, מהי גרסת ברלין 1976? לא מצאתי אותה.

מכיוון שכיום אני בקיצוצים (רק שבוע שעבר החלטתי שלא אקנה דיסק בחודשים הקרובים), נראה שדיסק אוסף יהיה זול יותר ולכן מתאים לי יותר, כמובן כל זמן שאני מעל סף מינימלי (גבוה) של איכות. אגב, יש גם אוספים טובים של סימפוניות 1-3 (או 1-6) שיש טעם לשקול באותה הזדמנות?

 

[AK1]

תודה, אני נוטה עכשיו למראווינסקי . אגב, מהי גרסת ברלין 1976? לא מצאתי אותה.

מכיוון שכיום אני בקיצוצים (רק שבוע שעבר החלטתי שלא אקנה דיסק בחודשים הקרובים), נראה שדיסק אוסף יהיה זול יותר ולכן מתאים לי יותר, כמובן כל זמן שאני מעל סף מינימלי (גבוה) של איכות. אגב, יש גם אוספים טובים של סימפוניות 1-3 (או 1-6) שיש טעם לשקול באותה הזדמנות?

גירסת ברלין 1976 נפוצה מאוד

נראה לי שכאוסף, הסט המוצלח ביותר הוא של הייטינק -- שכאן אינו המאופק האפור כפי שהוא לפעמים במקומות אחרים -- אבל זה out of print ומבקשים מחירים מטורפים -- חסכון לה לא יהייה...

אלטרנאטיבה שכן זולה יחסית היא ברנשטיין, שמצטיין בסימפוניות 1-3 והרביעית שלו עדיפה לטעמי גם על זו של מראווינסקי, אבל כדי למצות את מיטבה יש לשמוע את ה--SACD שלה בסראונד...

אלטרנאטיבה חסכונית אחרת היא ריקארדו מוטי -- שמתהדר גם ב"מאנפרד" המוצלחת ביותר לטעמי, ובסט הספציפי הזה יש הרבה תוספות.

עם זאת, לי אישית נראה עדיף שיעלה הרבה יותר, אבל לכל יצירה ראוייה, שייהייה לי את הביצוע/הקלטה/רימאסטר/הדפסה הטובים ביותר שאני יכול להשיג, ואין ספק שהסימפוניות האלה הן בין הראויות ביותר שייש בספרות הרומאנטית.

אני מעריך שלא תצטער על מראווינסקי. אין ספק שהוא מאוד מיוחד. אז בשלב זה לא יהייו לך סימפוניות 1-3 ו/או מאנפרד (שעם מוטי אפשר להשיג בנפרד ובזול, למשל מ-Zoverstocks באמאזון) ו/או השביעית הבעייתית.

עמיר

 

[אדר]

תודה על כל ההמלצות. הן מיקדו אותי ב-4-5 ביצועים פוטנציאלים.
עברתי לשלב ההאזנות, ושם לצערי זנחתי את מראווינסקי, שמבחינת הקלטה היה הרבה פחות טוב מהאחרים, לצערי. מסתבר שאיכות הקלטה והקלטות חדשות זה משהו שחשוב לי אפילו יותר ממה שחשבתי.
נשביתי באוסף של מאזור. איכות הקלטה פנומנלית, ביצוע נפלא. די מושלם.
מוטי נפל לו בין הכסאות, יחד עם עוד כמה ביצועים, והייתי על סף קניית האוסף בן 10 תקליטם של מאזור.
אבל אז כאשר התכוונתי להאזין לברנשטיין בטעות הקשבתי לקאראיאן. זה כאב בפנים בבטן. כמו ההבדל בין הילד המושלם שעושה הכל כמו שצריך וכולם מאוהבים בו ובצדק, לבין זה שפתאום מפתיע אותנו באיזה משהו בלתי צפוי ומדהים. עזבתי את מאזור (שמוקלט טוב יותר בלי ספק, ובחלק מהקטעים גם נשמע טוב יותר) ונסגרתי סופית על קאראיאן - 6 הסימפוניות, כמעט בכל קטע שהשוויתי ביניהם לקאקאיאן היה איזשהו ערך מוסף. קטן, אבל עושה את ההבדל. אני סגור על זה. זו לא הקלטה חדשה, אבל מסתבר שהם עשו עבודה מדהימה בהקלטה, וגם הצליל נפלא.

אז תודה רבה קודם כל לך עדיאל על השרשור המדהים. אנא המשך בכך. כמו שאתה קורא, חוץ מעניין קיבלתי גם סט חדש לאוסף. אני מתנצל ש"גררתי" אותו קצת הצידה.
ותודה רבה עמיר, שכמו תמיד עוזר לי (ולאחרים) להתכוונן.

אדר.

 

[AK1]

מוטי נפל לו בין הכסאות, יחד עם עוד כמה ביצועים, והייתי על סף קניית האוסף בן 10 תקליטם של מאזור.
אבל אז כאשר התכוונתי להאזין לברנשטיין בטעות הקשבתי לקאראיאן. זה כאב בפנים בבטן. כמו ההבדל בין הילד המושלם שעושה הכל כמו שצריך וכולם מאוהבים בו ובצדק, לבין זה שפתאום מפתיע אותנו באיזה משהו בלתי צפוי ומדהים. עזבתי את מאזור (שמוקלט טוב יותר בלי ספק, ובחלק מהקטעים גם נשמע טוב יותר) ונסגרתי סופית על קאראיאן - 6 הסימפוניות, כמעט בכל קטע שהשוויתי ביניהם לקאקאיאן היה איזשהו ערך מוסף. קטן, אבל עושה את ההבדל. אני סגור על זה. זו לא הקלטה חדשה, אבל מסתבר שהם עשו עבודה מדהימה בהקלטה, וגם הצליל נפלא.

שאלה איך עשית את ההאזנות. אם זה ב-YouTube ו/או הדוגמיות שנותנים באמאזון ובאתרים אחרים, זה לא לגמרי מייצג את איכות ההקלטות כפי שהן באות לידי ביטוי בדיסקים במערכת הביתית.

אני לא מכיר את הביצועים הספציפיים של מאזור, אבל זהו מנצח שמצליח לשעמם אותי בצורה עיקבית בכל מה שהוא עושה, כך שמבחינתי, יש מצב ש"ניצלת בעור שיניך"

לתאר את הביצועים של ברנשטיין כ"הילד המושלם שעושה הכל כמו שצריך וכולם מאוהבים בו ובצדק" -- מממ... נראה לי שזה לא לגמרי מתאר את המצב בסימפוניות האלה, ואם כבר מדברים על "מושלם" עם משמעות הלוואי השלילית, במקרים שבהם יש שלמות אבל חסר ברגש, זה הרבה יותר מאפיין, בגדול, את קאראיאן מאשר את ברנשטיין.

יש לי את כל השש גם עם HvK וגם עם LB, ולעניות דעתי, HvK מתעלה ממש רק בשישית, והוא מעל הממוצע בחמישית. בשאר הןא "yet another excellent one". ברנטיין מתעלה דווקא ברביעית, אבל גם כל השאר מעל לממוצע.

מראווינסקי, שבדיסק בביית, במערכת טובה, נשמע לא רע בכלל, לא בטוח שפחות מגירסת ה-CD של HvK ו-LB (לרביעית של LB יש גירסת multichannel SACD שנמעת חגיגה), הוא הרבה מעל לממוצע בכל שלוש האחרונות, ואולי אינו מגיע להתעלות של LB ברביעית ו/או HvK בשישית, אבל אין לו במה להתבייש גם באלה, ובחמישית הוא סופר, והגישה שלו מספיק שונה מהאחרים כדי להצדיק אפילו כפילות.

אתה מוזמן לבוא ולבדוק לפני הקנייה.

עמיר