״המערכת היא עבורך ולטעמך״, ״הכי חשוב שאתה תהנה ממנה״, ״תקשיב רק לעצמך״.
משפטים חשובים שאין להם שום משקל אודיופילי. אפילו לא תת משקל. ומדוע?
בואו ניקח חובב מתחיל. אחד כזה שעד עכשיו שמע רמקול בלוטות׳ ממחסני חשמל. הוא יזמין את אחד מהוגי המשפטים הכל כך מכילים הללו, אודיופיל כזה עם קצת ידע בכל הנוגע לצליל טוב או רע, והתשובה שלו לאותו בחור מתחיל שהזמין אותו לשמוע רמקול נוראי עם דינמיקה של יובל המבולבל שר שרית חדד והופ - הבחור מבין שהכי חשוב שמה שהוא שומע טוב עבורו. ומשם המרחק לבינוניות קצר יותר מהמרחק בין תאונת דרכים לאחד שנוהג בגילופין כבד.
השאלה היא מה זה הקטע הזה של אודיו יקר כזה, שמדברים עליו, משקיעים בו יום ולילה על מנת להגיע למקום הזה של ״העיקר אתה נהנה״. ממה נהנים בסוף? ממשהו שרק נהנים ממנו כי הוא לטעמי או מאיזה סטנדרט של ביצועים?
האם אתם מכירים מישהו שנהנה ממערכת שמחסירה 30 אחוז מהמידע המוסיקלי (פרטים)?
מכירים מישהו שנהנה ממערכת שקריאשנדו בתזמורת סימפוניק חונק אותה למוות והדינמיקה הופכת לקומפרסור מעיק?
האם באמת זה שבעל המערכת אוהב את מה שיש לו זה המדד לטוב או רע?
אני מצפה מחברי האודיופילים להציב סטנדרט - רמה מסויימת למשהו שאפשר לקרוא לו איכותי.
אני חושב שיש פה איזה צביעות מסוימת, משהו כזה נוזלי, חלבי ואנטי אודיופילי בעליל כשזה הסטנדרט שלנו. ״טוב לך? אז זה טוב!״. מזה זה? ממתי מה שטוב למישהו הוא באמת טוב. אולי טוב לו משהו סופר בינוני (במקרה הטוב) ותספיק הדרכה אחת של מבוגר אחראי ולא מנומס במיוחד שיציל אותו מבינוניות?
אני טוען ביהירות רבה שרוב החובבים כאן לא באמת אומרים את האמת כשהם הולכים להאזין אצל מישהו. זה אולי מנימוס או אולי מחשש שיחשבו שהם לא מפרגנים. כשמישהו מזמין אותי להאזין אצלו אני שואל אותו מראש מה המטרה? האם לתת לו עצה לשפר או למחוא לו כפיים גם אם זה מזכיר לי אוטו גלידה?
חברים. תתפלאו וזה אולי ישמע לכם מוזר. באודיו יש טוב ויש לא טוב, יש דבר כזה שנקרא סטנדרטים ולא כל אחד שאוהב את המערכת שלו מלמד אותנו שהיא טובה. שוב, זה מוזר אמנם אבל וואלה, פעם זה היה ככה.
