איכות התקליטים - מה המשמעות?

[genvirt]

עולם האנלוג לאחרונה זינק בצורה ממש משוגעת, כול החנויות מוצפות בתקליטים, נפתחים חנויות תקליטים גדולות (בעולם) שהיו סגורות - אחלה.
עכשיו, מה שאני רוצה לשאול ולהבין - מה משמעות של איכות התקליט?
אססביר למה הכוונה - מה שהבנתי עד היום, שכול ה"קטע" ויופי של אנלוג זה לשמוע תקליט שהוקלט "בזמנו", כלומר בזמן ועולם הדיגיטאל היה בחיתולים וכאן כול הכיף וקסם שבזה. ואוהבי האנלוג מחפשים תקליטים עם הקלטות כאלה ואחרות בחנויות "של פעם" ברחבי העולם - וזה אודיאופיל אנלוג אמיתי.
תקליטים אם הקלטה טובה (שאני לא כול כך מבין מה זה אומר אגב גם כן) יכולים להגיע למאות שקלים, ומי שלא שומע תקליתים מסוג זה, או בכלל תקליתים של אזי - לא שווה בכלל להיכנס לתחוס אנלוג, כי חסר משמעות, כי הקלטות של היום זה "עותק" סי די.
סבבבה, יכול להבין תפיסה זו לגמריי, יחד עם זאות כפי שציינתי בהתחלה - הכול מוצף בתקליטים שהם עותקים של הקלטות מכול הזמנים וכמובן הקלטות חדשות, של אומני מוזיקה עכשויים - מה איתם? מי שקונה תקלית של אומן, להקה, זמר/ת שהוציא אלבום חדש - סתם מבזבז, כי זה עותק מקור דיגיטאל ועדיף לשמוע כול זה בסטרימינג/סי די?
אם קיימת הצעה כול כך גדולה - קיים ביקוש הרי, לא? פרט לקטע של אופנה (שאחלה בעניי ותבורך רק) - מה להגיד אל אלה שרוכשים? לא אודיאופילים, כי אין במה שהם קונים (דברים חדשים) שום רלוונטיות לעולם האנלוג האמיתי? אזי מה זה אנלוג האמיתי?
אם רק אזי היו הקלטות אנלוג "נכונות" - מה עכשיו? יש כזה דבר אנלוג "אמיתי" עכשוי?
סתם לדוגמא והמחשה הכוונה שלי - אלבום של ... יאללה אלבום חדש של דפש מוד בתקליט - מה הוא? מה האיכות שלו במוסגים ומובנים של עולם האנלוג? יש טועלת? שווה לרכוש? הקלטה איכותית? ישמע בכול מקרה אחרת (אנלוגי)?

 

[shokroun]

ההגדרה של צליל אנאלוגי היא קצת חמקמקה...הגדרה שיותר קל להרגיש מאשר להגדיר, בפארפרזה על שרה של צימרמן בובי " easy to look at so hard to define"
לטעמי צליל אנאלוגי יש בו איזון וגוונים שנשמעים למספיק אנשים " טבעיים" ו נעימים יותר. ניתן להגיע גם לנעימות הזאת בפורמטים אחרים, מי יותר קל מי יותר קשה. אצלי בסטאפ אני חושב שיש הרבה מהאנולגיות בסידי. וגם ברדיו.

העניין הוא שעצם הפורמט של התקליט, לא דגש כרגע על מקור ההקלטה, הפורמט - מחט כל השיטה יוצרות מעצמן את התחושה הזאת . קח סידי מאסטר ותעתיק אותו לתקליט וניל ורוב הסיכויים שהתקליט יישמע אנאלוגי...
לא יודע למה ואיך,ולא מבין איך ברדיו שלי יוצא צליל אנאלוגי נעים, מקומפקט בשקל תישעים ואו בכלל מקובץ שנשלח באוויר כמה קילומטרים ממני. וואלה, לא מבין.

 

[הטכנאי קרמר]

אני מאזין לתקליטים . מישנת 1964 . שעדיין אצלי חדשים. כבר כמה שנים שאני לא מאזין . לתקליטים . אבל למוסיקה כן.
הבעייה הגדולה בתקליט זה שצריך כול 20 דקות . להחליף צד . ואחרי שנים של האזנה לCD או לרשת . זה קשה

 

[AK1]

העניין אינו אנלוגי לעומת דיגיטלי, אלא ויניל לעומת דיגיטלי.

לוויניל יש צליל מיוחד, ששונה מדיגיטל, ויש הנשבים בקסמו המיוחד, ומוכנים לאכול הרבה קש עם הבעייתיות של הפורמט, כדי לקבל את הצליל המיוחד הזה, שאין דרך אחרת לקבל אותו.

לא ברור מהו הגורם הספציפי ל"קסם" הזה, אבל בטוח שלא מדובר בתוספת דיוק, אלא להיפך, כנראה באי-דיוקים שהאוזן אוהבת, כמו שקורה למשל בצליל מנורות, שנחווה כ"חם" יותר, לא בגלל תוספת דיוק, אלא בגלל תוספת צלילים עיליים שאינם נמצאים במקור, כלומר עיוות, לכל דבר ועניין, שמתבטא במדידת ה-THD, אבל נשמע טוב.

לעניין זה, לא משנה אם ההקלטה במקור דיגיטלית או אנלוגית. כשהיא מעוברת לוויניל, היא מקבלת את המאפיינים הרלוונטיים של ויניל, וכשהיא מועברת למדיה דיגיטלית, היא מקבלת את המאפיינים הדיגיטליים. עם זאת, כן משנה אם ההקלטה המקורית היא טובה או לא, וחלק מההקלטות הדיגיטליות המוקדמות לא היו כל כך טובות, כך שאפילו העברה לוויניל לא עזרה להן, ומאז הקלטות דיגיטליות קיבלו שם רע, שלא התפוגג עד היום.

לכן גם לומר שתקליט הוא "עותק של דיסק" -- גם אם קיימים מקרים שזה נכון (בפועל, בד"כ שניהם "עותקים" של המאסטר) -- זו הצגה מטעה של העניין, כי עדיין לתקליט יש את המאפיינים של ויניל.

יש אגדה אורבנית שאומרת שהקלטה אנלוגית צריך לשמוע בתקליט, ודיגטלית בדיסק. זה קשקוש מוחלט, ויש הרבה מאוד דוגמאות להקלטות אנלוגיות שנשמעת עדיפות בדיגיטל ודיגיטליות עדיפות בתקליט.

אגדה אורבנית נוספת היא שכל השרשרת בהכנת תקליט חייבת להיות אנלוגית, מה שנקרא Pure Analog או AAA. הסקנדל הגדול של Mobile Fidelity, שהשתמשו ב-DSD בדרך, בלי לספר על כך, וגדולי האודיופילים לא שמעו ירידה בצליל, הוכיח שהפיוריזם הזה, כמו פיוריזמים אחרים באודיו, הוא אמונה תפלה לכל דבר ועניין.

 

[michael123]

בטח בתערוכת מינכן אפשר לשמוע גם תקליט שלא ישמע טיפוסי כזה.

אני לא מומחה בכלל לתקליטים (רק שמעתי בבית הוריי בעיקר עד גיל 16), אבל שמעתי כמה וכמה מערכות שאני כאיש דיגיטל בהחלט יכול לחיות איתם - סאונד נקי ללא עיוותים, דינמי

עבורי הבעיה שזה יקר מאוד בטח מול מבחר שקיים לי ב-streaming, גודל פיזי - גם של רכיבי מערכת ושל התקליטים, והתעסקות.

יחד עם זאת לא שמעתי גם איזה יתרון לתקליט, זה ויכוח ישן.. מה טוב יותר או לא, תכלס זה מזמן הגיע איכות מספקת כדי לא לדון בזה
עדיף באמת להשקיע באיזה room correction, זה יתן את ה-wow

 

[genvirt]

אחלה, תודה על התשובה עמיר!
אכן זה ברור שמדיה (לצורך העניין ויניל) ישמע באופן שונה מטבע הדברים.
אזי, מה הקטע של אימרה שתקליטים של שנות 70- 90 זה האנלוג האמיתי ביל קסם שאין אותו בהקלטות של היום, איפה הניקודה? למה כולם ״רודפים״ על תקליטים ותיקים ו״מזלזלים״ בחדשים, הרי תקליט...

 

[Croc]

יש לך טעות בשנים - הדיגיטל השתלט לגמרי משנת 1980.
גם אם הקלטה הייתה דיגיטלית - עבור העברה לתקליט עושים MASTERING מיוחד - זה מן הסתם משנה את הצליל.
מרחיק אותו מהמקור אני מניח - אבל זה הנקודה שזה לא אותו מאסטרינג כמו ל-CD.
זה נכון אם עובדים כמו שצריך. אבל יש לי תחושה שהרבה פעמים זה לא המקרה.

יש לי לא מעט אלבומים חדשים על תקליטים - רובם נשמעים לא משהו.
לא מתקרב לרמה של הוצאות חדשות (של מוזיקה ישנה) של BLUE NOTE ו-AP.
יש לי מאות תקליטים ישנים במצב מעולה (קלאסי וג'אז) - לרוב נשמעים לא מדהים בכלל.
החדשים אני אוהב הרבה יותר.

 

[AK1]

אזי, מה הקטע של אימרה שתקליטים של שנות 70- 90 זה האנלוג האמיתי ביל קסם שאין אותו בהקלטות של היום, איפה הניקודה? למה כולם ״רודפים״ על תקליטים ותיקים ו״מזלזלים״ בחדשים, הרי תקליט...

תמיד תמצא כאלה שמזלזלים בחדש ואומרים שרק הישן טוב, ולהיפך.
יש תקליטים ישנים נהדרים ואיומים, וחדשים נהדרים ואיומים, וכל מה שבאמצע, גם בזמן וגם באיכות.

הקלטות ישנות יש גם בהדפסות ישנות, החל במעט אחרי ההקלטה, וגם בהדפסות מאוחרות יותר ויותר עד לחדשות מעכשיו של אותן הקלטות ישנות, ויש כאן trade-off מעניין: ככל שההדפסה מוקדמת יותר, ברור שסרט המאסטר, שממנו מפיקים את התקליטים, הוא במצב טוב יותר, אבל יש מצב שמאז שבוצעה ההקלטה, השתפרו גם טכניקות הפקת התקליטים וגם הוויניל -- החומר -- עצמו, כך שאפשר להדפיס טוב יותר, אבל הסרט שחוק יותר ואולי נפגם והתדרדר מאז.

בנוסף, חלק מההדפסות הישנות נעשו באמצעות ציוד מנורתי, ואח"כ עברו לטרנזיסטורים, ויש כאלה שמעדיפים את הגרסאות הקודמות.

יש חברות שמתמחות בהדפסות חדשות של הקלטות ישנות, כמו Analogue Productions ו-Mobile Fidelity, ואם סרטי המאסטר השתמרו בצורה טובה, או ניתן לשקם אותם בטכניקות מיוחדות, אפשר לקבל הדפסות עדיפות על המקוריות.

עוד יש לציין שבתקופה שבה הוויניל פחות או יותר מת, החברות הגדולות סגרו את מפעלי הייצור של תקליטים ופיטרו את העובדים שהיו מומחים לדבר, כך שהטכנולוגיות והידע לא נשארו אצלן. לכן ייתכן שיש הדפסות חדשות שלא נעשות ע"י מומחים "אמייתיים" בעלי ניסיון מהעבר, ואז האיכות המתקבלת היא נחותה יחסית. הרבה מהטכנאים המומחים עברו לחברות קטנות ומתמחות לעניין, שבחלק מהמקרים מועסקות ע"י החברות העכשוויות, ואז ההדפסות יכולות כן להיות טובות. בדרך כלל נוהגים לפרסם מי עשה את ההעברה לוויניל (אם כי זה בהרבה מקרים זה לא בהכרח כתוב על העטיפה), ויש כמה וכמה שמות מפורסמים שאפשר לסמוך על כך שהעבודה שלהם היא טובה.

 

[genvirt]

אם ככה, איך יודעים/בוחרים תקליטים שיוצאים בזמננו ? ניסוי ותטעיה - יקר מידי
יחד עם זאת כיום כול אחד שמוציא אלבום מוציא גם בויניל כפק״ל, ואני כאוהב להקה,זמר/ת לא משנה מה או מי - קונה ע״מ להענות הרי, אמה מה יש מצב שמוצאים יאני סתם כי כולם מוצאים ולא באיכות (זה כמובן יכול לקרות בכול מדיה והקלטה כמובן), יש דרך לדעת מה הוא איכות התקליט הקלטה? (מלבד משקל ומהירות, כלומר פרמטרים ידועים וקלים לבדיקה)

 

[AK1]

אם ככה, איך יודעים/בוחרים תקליטים שיוצאים בזמננו ? ניסוי ותטעיה - יקר מידי
יחד עם זאת כיום כול אחד שמוציא אלבום מוציא גם בויניל כפק״ל, ואני כאוהב להקה,זמר/ת לא משנה מה או מי - קונה ע״מ להענות הרי, אמה מה יש מצב שמוצאים יאני סתם כי כולם מוצאים ולא באיכות (זה כמובן יכול לקרות בכול מדיה והקלטה כמובן), יש דרך לדעת מה הוא איכות התקליט הקלטה? (מלבד משקל ומהירות, כלומר פרמטרים ידועים וקלים לבדיקה)

משקל, ואפילו מהירות, לא מבטיחים איכות. לפני כמה זמן קניתי הדפסות מחודשות 180 גרם של חברת Decca ושל Mercury, שלא היו משהו, אבל הוצאה מחודשת אחרת של Mercury, שנעשתה ע"י בנם של הטכנאי והמפיקה של ההקלטה המקורית, הייתה מצוינת. בהזדמנות אחרת קניתי הדפסה 180 גרם על 4 צדדים, במהירות 45, של חברה מכובדת (ORG == Original Recordings Group), שהייתה נקיה ושקטה, אבל הצליל היה יבש לגמרי.

אני לא מכיר משהו שמבטיח איכות יותר מאשר חוות דעת של מישהו ששמע את אותה הגרסה, אהב אותה, ואתה סומך על טעמו, אבל גם זה תלוי טעם, כמובן, וייתכן שהוא שמע הדפסה שבה ה-stamper היה חדש, ואתה קונה הדפסה שבה הוא היה שחוק.

לקנות מחברה טובה כמו Analogue Productions, במיוחד בהדפסה של QRP == Quality Record Pressings, מעלה את הסיכוי שהאיכות אכן תהיה טובה. גם לברר מי עשה את ההעברה לוויניל ולהכיר איזה טכנאים טובים יכול לעזור מאוד.

כל זאת כשמדובר בתקליטים חדשים. בתקליטים משומשים נכנס גם עניין המצב הפיזי של התקליט, שיכול להיות בעייתי במידה נראית לעיין, או לא נראית לעיין, או שאתה קונה מרחוק, שאז אתה צריך לסמוך על מה שאומר המוכר, וזה כמובן בעייתי.

בקיצור, סתם לקנות תקליט כי הוא תקליט זה לא בהכרח רעיון טוב.

 

[genvirt]

משקל, ואפילו מהירות, לא מבטיחים איכות. לפני כמה זמן קניתי הדפסות מחודשות 180 גרם של חברת Decca ושל Mercury, שלא היו משהו, אבל הוצאה מחודשת אחרת של Mercury, שנעשתה ע"י בנם של הטכנאי והמפיקה של ההקלטה המקורית, הייתה מצוינת. בהזדמנות אחרת קניתי הדפסה 180 גרם על 4 צדדים, במהירות 45, של חברה מכובדת (ORG == Original Recordings Group), שהייתה נקיה ושקטה, אבל הצליל היה יבש לגמרי.

אני לא מכיר משהו שמבטיח איכות יותר מאשר חוות דעת של מישהו ששמע את אותה הגרסה, אהב אותה, ואתה סומך על טעמו, אבל גם זה תלוי טעם, כמובן, וייתכן שהוא שמע הדפסה שבה ה-stamper היה חדש, ואתה קונה הדפסה שבה הוא היה שחוק.

לקנות מחברה טובה כמו Analogue Productions, במיוחד בהדפסה של QRP == Quality Record Pressings, מעלה את הסיכוי שהאיכות אכן תהיה טובה. גם לברר מי עשה את ההעברה לוויניל ולהכיר איזה טכנאים טובים יכול לעזור מאוד.

כל זאת כשמדובר בתקליטים חדשים. בתקליטים משומשים נכנס גם עניין המצב הפיזי של התקליט, שיכול להיות בעייתי במידה נראית לעיין, או לא נראית לעיין, או שאתה קונה מרחוק, שאז אתה צריך לסמוך על מה שאומר המוכר, וזה כמובן בעייתי.

בקיצור, סתם לקנות תקליט כי הוא תקליט זה לא בהכרח רעיון טוב.

תודה עמיר!

 

[genvirt]

עמיר ב-ע', פעמיים...

Mea culpa!

 

[genvirt]

Done

 

[al2813]

עמיר, קודם כל ברכותי על הזמן שאתה לוקח להסביר את המורכבות של הנושא הזה. נכנסתי לויניל לפני שנתיים והדבר נהפך לאובססיה די רצינית עבורי. ביליתי אלפי שעות בלימוד הנושא ככל שיכולתי ואני מאשר שההשקעה הזאת היא קודם כל רגשית (וגם כספית. להכנס בצורה רצינית לויניל כתחביב אודיופילי זה יקר גם אם מצאתי הרבה דרכים להוזיל את ההשקעה במידת מה). לטעמי יש רק אומן אחד שאודיופיל שהוא חובב רציני שלו חייב לפחות לשקול ויניל - מדובר כמובן ברביעיה מליברפול.

 

[genvirt]

תיקנת את הלטינית, אבל לא את האיות של שמי כאן וכאן

חחח בציטוט שלך שלי זה כבר ״עבודה״ שלך….

 

[AK1]

עמיר, קודם כל ברכותי על הזמן שאתה לוקח להסביר את המורכבות של הנושא הזה. נכנסתי לויניל לפני שנתיים והדבר נהפך לאובססיה די רצינית עבורי. ביליתי אלפי שעות בלימוד הנושא ככל שיכולתי ואני מאשר שההשקעה הזאת היא קודם כל רגשית (וגם כספית. להכנס בצורה רצינית לויניל כתחביב אודיופילי זה יקר גם אם מצאתי הרבה דרכים להוזיל את ההשקעה במידת מה). לטעמי יש רק אומן אחד שאודיופיל שהוא חובב רציני שלו חייב לפחות לשקול ויניל - מדובר כמובן ברביעיה מליברפול.

הרביעייה מליברפול אינה "אומן אחד"

ואני לא חושב שחובה לשמוע אותם בוויניל. חלק מההקלטות הן מונו, שאני לפחות ממש לא אוהב, למרות שיש לא מעט שכן, וחלק מהקלטות הסטריאו הן "שמאל/ימין" -- השירה בצד אחד והכלים באחר, מה שלא כייף גדול במיוחד, כך שבסך הכל זו לא בדיוק חוויה "אודיופילית", בוויניל או שלא, אלא בעיקר חוויה מוזיקלית.

דומני שיש רימאסטרים דיגיטליים עם מיקסים סבירים יותר, ולפחות האלבום Love ב-DVD Audio מדהים ב-multichannel, במידה שאין לוויניל הרבה סיכוי מולו.

 

[al2813]

הרביעייה מליברפול אינה "אומן אחד"

ואני לא חושב שחובה לשמוע אותם בוויניל. חלק מההקלטות הן מונו, שאני לפחות ממש לא אוהב, למרות שיש לא מעט שכן, וחלק מהקלטות הסטריאו הן "שמאל/ימין" -- השירה בצד אחד והכלים באחר, מה שלא כייף גדול במיוחד, כך שבסך הכל זו לא בדיוק חוויה "אודיופילית", בוויניל או שלא, אלא בעיקר חוויה מוזיקלית.

דומני שיש רימאסטרים דיגיטליים עם מיקסים סבירים יותר, ולפחות האלבום Love ב-DVD Audio מדהים ב-multichannel, במידה שאין לוויניל הרבה סיכוי מולו.
צפה בקובץ המצורף 62709

לפני שאתחיל לענות אני חייב לאמר שאני מעריץ ביטלס כבד והתשובה שלי מוכתבת מעובדה זו. אם אתה אוהב את הרמיקסים של ג׳יילס מרטין אז אין לי מה לאמר. במיקרה זה אין בעייה וממש לא צריך את הוויניל (לפחות מרבולבר והלאה). אני אישית לא מת עליהם ואני לא יחיד אבל על טעם אין להתווכח. בהנחה שאתה מחפש את המיקסים המקוריים אז הדיון נהפך לשונה. הדעה המקובלת היא שההעברה שעשה ג׳ורג מרטין ב-1987 למיקסים ה סטראופונים המקוריים לא הייתה מזהירה והאלבום היחיד שהמיקסרים המקורי שלו זכה להעברה דיגיטלית מוצלחת הוא אבי רוד (הדיסק היפני של טושיבה שעותק שלו שווה היום 200 יורו וצפונה).

לגבי המונו זה אכן עניין של טעם אבל על עובדה אחת אתה לא יכול להתווכח. המיקסים המקוריים שנעשו על דעת הלהקה וזכו לתשומת הלב המירבית היו מונו (עד לאלבום הלבן). חלק ממיקסי הסטראו היו אכן לא מי יודע מה (ואתה מציין נכונה את ההפרדה המוגזמת בין ימין ושמאל), אחרים היו הרבה יותר טובים (ביטלס פור סייל ומאסטר ״השפופרות״ האגדי שלו). בכל מיקרה האלבום היחיד שניתן לקרוא לו אודיופילי הוא אבי רוד (ביחוד ההדפסה הראשונה האנגלית)

 

[gds]

בעולם מתפתחת תעשיה של בשר מתורבת, לא תחליפי בשר אלא תאי בשר אמתיים שהתחלקו במעבדה ויצרו רקמה.
נכון לעכשיו, בכל מבחני הטעימה העיוורים שקראתי עליהם, הבשר המתורבת לא סיפק חווית טעם כשל נתח בשר מקורי.
למה אני מרמז: אנלוג זה המרה למימתחים חשמליים של תדרים סינוסידאלים ותנודות גלי אוויר, דיגיטל כולנו יודעים מה הוא עושה. לתפישתי, המוח שלנו שעדיין עובד גם הוא על ממתחים חשמליים מצליח, אצל אודיופילים ובעלי שמיעה חדה, להבחין בין צליל אנלוגי לזה שעבר המרה לספרתי בדיוק כפי שבלוטות הטעם מבחינות בין סוגי הבשר שהוזכרו לעיל, וכן, אוהבי המדידות, אי אפשר למדוד שום דבר מהנאמר כאן.
לגבי תקליטים ישנים, בישולים גרועים וכו' אני חושב שזה מחטיא לגמרי את העניין. ההשוואה הנכונה תהיה הקלטה בו זמנית של קטע נגינה מסוים באותו פריסט של קונסולה אנלוגית ללא התערבות ציוד אולפני נוסף לטייפ אנלוגי ומשם לכבישה בוויניל והמרה ישירה של הטייפ דרך ADC מוסכם על כל הצדדים כניטראלי למדיה כזאת אם CD או קובץ ואז להשוות, אז נכון שיש פטיפון עם זרוע, פונוסטייג' וראש ולדיגיטל DAC ואנלוג סטייג' וזה כמעט לא מאפשר שום בסיס להשוואה חוץ מהדבר הכי חשוב, מה נשמע לכם הכי נכון בכל תא בגוף, לא כזה ששוכפל.

 

[AK1]

לפני שאתחיל לענות אני חייב לאמר שאני מעריץ ביטלס כבד והתשובה שלי מוכתבת מעובדה זו. אם אתה אוהב את הרמיקסים של ג׳יילס מרטין אז אין לי מה לאמר. במיקרה זה אין בעייה וממש לא צריך את הוויניל (לפחות מרבולבר והלאה). אני אישית לא מת עליהם ואני לא יחיד אבל על טעם אין להתווכח. בהנחה שאתה מחפש את המיקסים המקוריים אז הדיון נהפך לשונה. הדעה המקובלת היא שההעברה שעשה ג׳ורג מרטין ב-1987 למיקסים ה סטראופונים המקוריים לא הייתה מזהירה והאלבום היחיד שהמיקסרים המקורי שלו זכה להעברה דיגיטלית מוצלחת הוא אבי רוד (הדיסק היפני של טושיבה שעותק שלו שווה היום 200 יורו וצפונה).

התשובה שלך ממש לא מוכתבת רק על ידי זה שאתה "מעריץ ביטלס כבד", אלא גם בטח על הררי דברים שקראת בכל מיני מקורות ופורומים למיניהם, ומדובר בתופעת cult לכל דבר ועניין, שה"אמיתות" שלה ממש מפוקפקות. יש מוליכי דעה שהם הקובעים מה "נחשב" ומה לא, והדברים נקבעים על פי טעמם, ויכולתם לשכנע בדברים שהם מתלהבים בהם והדברים שהם מזלזלים בהם.

לגבי המונו זה אכן עניין של טעם אבל על עובדה אחת אתה לא יכול להתווכח

אני בכלל לא נהנה ממונו, אז אין לי מה לחפש במיקסים של מונו. וזה אכן עניין של טעם, אבל כל מה שרלוונטי בענייני מוזיקה -- 100%, לא 99.999999% -- זה רק טעם, לא "עובדות" למיניהן.

המיקסים המקוריים שנעשו על דעת הלהקה וזכו לתשומת הלב המירבית היו מונו (עד לאלבום הלבן). חלק ממיקסי הסטראו היו אכן לא מי יודע מה (ואתה מציין נכונה את ההפרדה המוגזמת בין ימין ושמאל), אחרים היו הרבה יותר טובים (ביטלס פור סייל ומאסטר ״השפופרות״ האגדי שלו). בכל מיקרה האלבום היחיד שניתן לקרוא לו אודיופילי הוא אבי רוד (ביחוד ההדפסה הראשונה האנגלית)

אני לא מתווכח על תשומת לב -- שוב עניין של cult. זה ממש לא מעניין.

גם יש גבול מאוד נמוך לעד כמה מעניין אותי מה שהלהקה והמפיק אישרו, כי (א) אם מוצא חן בעיני משהו אחר, טיפשי לגמרי לדבוק במה שאני פחות אוהב רק בגלל זה, ו(ב), את מה שהם אישרו הם שמעו דרך ציוד שאינו דומה לציוד של היום, והם שמעו סאונד שונה לגמרי, אז הטענה הזו חלשלושה מאוד.

בכל מיקרה האלבום היחיד שניתן לקרוא לו אודיופילי הוא אבי רוד (ביחוד ההדפסה הראשונה האנגלית)

אז מכל ההכרזה הגרנדיוזית

יש רק אומן אחד שאודיופיל שהוא חובב רציני שלו חייב לפחות לשקול ויניל - מדובר כמובן ברביעיה מליברפול.

נשארנו רק עם תקליט אחד, שעולה סכומים מטורפים, שרק פראיירים עשירים יכולים לקנות, וכמו כל התקליטים היקרים, תקליט של הרבה אלפי דולרים לא נשמע פי מאות יותר טוב מכזה שעולה הרבה עשרות דולרים. זה גם לא כמו בציוד, שאם אתה משקיע הרבה יותר אתה משפר את כל מה שאתה שומע דרכו, אלא מדובר בהשקעה בתקליט אחד.

וגם אז יש את השאלה אם בכלל אוהבים את התקליט האחד הזה הרבה יותר מאשר גירסה דיגיטלית טובה שלו...

בקיצור, עם כל הכבוד לוויניל, אף אחד לא "חייב" להתעסק אם זה אם הוא לא ממש אוהב את זה.

למי שלא שמע תקליטים במו אוזניו וממש התלהב, אלא רק קרא תיאורים על "אנאלוג אמיתי" וה"קסם" של ויניל וכל אלה -- מה שנקרא "אודיו במילים" -- לא כדאי להיכנס לזה בלי לשמוע.

 

[AK1]

בעולם מתפתחת תעשיה של בשר מתורבת, לא תחליפי בשר אלא תאי בשר אמתיים שהתחלקו במעבדה ויצרו רקמה.
נכון לעכשיו, בכל מבחני הטעימה העיוורים שקראתי עליהם, הבשר המתורבת לא סיפק חווית טעם כשל נתח בשר מקורי.

באסוציאציה הלא-רלוונטית הזו עושים השוואה בין משהו טבעי למשהו מלאכותי, וזה לא מקביל למקרה שלנו.
גם ויניל וגם דיגיטל הם צורות ייצוג של הדבר הטבעי -- גלי הקול שהיו בחלל ההקלטה, ושתיהן מלאכותיות לגמרי.

למה אני מרמז: אנלוג זה המרה למימתחים חשמליים של תדרים סינוסידאלים ותנודות גלי אוויר, דיגיטל כולנו יודעים מה הוא עושה. לתפישתי, המוח שלנו שעדיין עובד גם הוא על ממתחים חשמליים מצליח, אצל אודיופילים ובעלי שמיעה חדה, להבחין בין צליל אנלוגי לזה שעבר המרה לספרתי בדיוק כפי שבלוטות הטעם מבחינות בין סוגי הבשר שהוזכרו לעיל.

אתה אומר ש"כולנו יודעים מה הוא עושה", אבל אתה בעליל לא יודע מה הוא עושה, כי מה שהוא עושה הוא הרבה יותר מדויק מאנלוג, ולהמרה לספרתי אין יותר משמעות מאשר המרה לשטף מגנטי או לתעלות בתוך ויניל.

יש עדיין כאלה שמתייחסים לדיגיטל כאילו מדובר במשבצות מרובעות, "מדרגות" (stairsteps), שאינן חלקות, אלא שככל שהרזולוציה עולה הן מתקרבות יותר להיות חלקות ורציפות, אבל אף פעם לא יגיעו לשם, בעוד שאנלוג הוא רציף מטבעו.

זו אי הבנה מהותית של הטכנולוגיה. התוצאה של המרה לדיגיטל וחזרה היא רציפה ונטולת מדרגות בכל רזולוציה. ההסבר הטכני כאן.

אם טורחים לחשוב על זה, בעצם אנלוג זה ניסיון לצייר קו רציף, אבל בגלל שהמהירות לא לגמרי קבועה, זה כאילו מזיזים את הנייר תוך כדי הציור, ורצפת הרעש גם מטביעה את הפרטים הקטנים. זה הרבה פחות רציף ומדויק מדיגיטל ראוי לשמו.

וכן, אוהבי המדידות, אי אפשר למדוד שום דבר מהנאמר כאן.

זו הסיבה שבגללה דיונים סוטים מהנושא המקורי ומגיעים ל-RC ומדידות -- עקיצות מטופשות מסוג זה.

לגבי תקליטים ישנים, בישולים גרועים וכו' אני חושב שזה מחטיא לגמרי את העניין. ההשוואה הנכונה תהיה הקלטה בו זמנית של קטע נגינה מסוים באותו פריסט של קונסולה אנלוגית ללא התערבות ציוד אולפני נוסף לטייפ אנלוגי ומשם לכבישה בוויניל והמרה ישירה של הטייפ דרך ADC מוסכם על כל הצדדים כניטראלי למדיה כזאת אם CD או קובץ ואז להשוות, אז נכון שיש פטיפון עם זרוע, פונוסטייג' וראש ולדיגיטל DAC ואנלוג סטייג' וזה כמעט לא מאפשר שום בסיס להשוואה חוץ מהדבר הכי חשוב, מה נשמע לכם הכי נכון בכל תא בגוף, לא כזה ששוכפל.

אתה מחטיא את העניין, אבל לגמרי. מה שחשוב זה לא מה יהיו תוצאות ניסוי מבוקר כלשהו, אלא רק התקליטים והגרסאות הדיגיטליות שיש בשוק ושאנשים שומעים בפועל.

ולאנשים שונים דברים שונים נשמעים נכון. תושיב חובב אנלוג וחובב דיגיטל זה לצד זה, תשמיע להם תקליט וגרסה דיגיטלית של אותה הקלטה, ותקבל דעות הפוכות לגבי מה נכון ומה לא, מה מדויק, מה אמיתי, מה מערב יותר רגשית, וכו' וכו'.