חוויה - האנדלוסית בקונצרט ''נעימות חיינו'' עם זיו יחזקאל ויגל הרוש

עולם הפיוט היהודי, היה מאז ומתמיד אמצעי ביטוי תרבותי לרחשי ליבם ונפשם של המשוררים לאורך הדורות. בכל תקופה לאורך ההיסטוריה, עוצבה כתיבה פיוטית חדשה, מקורית, שבסיסה נשען על קודמותיה, אולם גם הציגה חידושים נועזים, שהפכו עם הזמן לנכסי צאן ברזל, ומסורת של העם היהודי.

אתמול, יום רביעי, פתחה התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד את קונצרט מספר שתיים העונה, ברוח המוזיקה האנדלוסית והשירה הקלאסית של מרוקו, שירה ערבית לצד הפיוט העברי. אירוע המשלב יוצרים ישראליים צעירים, עם מילות פיוטים של גדולי הרבנים, היווה מתכון מבטיח להצלחה כבירה.

התזמורת האנדלוסית. צילום: שמוליק בלמס

זיו יחזקאל ויגל הרוש, שני יוצרים ומבצעים ישראלים יוצאי דופן, אשר נטועים עמוק במסורת הפיוט היהודי, בין קהילות חלב - ירושלים לקהילות צפון אפריקה, הביאו את פיוטי הדורות, פיוטים מימי תור הזהב בספרד דרך תקופת התחיה בצפת ובעזה ועד ליצירתם המקורית של הרוש ויחזקאל כיום.

יגל הרוש

השילוב הזה של ישראלים צברים עם גוון מוסיקה אתנית, היה סוחף. אם בעבר היה המיקום של האולם במוזיאון תל אביב לאומנות, מקום ייחודי שאמש היה מלא בצוותי שידור ועיתונאים, בני משפחות ותומכים, שחיכו בציפיה לחדשות שיקבעו את גורל יקיריהם. המנצח, רועי אזולאי, ציין שדווקא ברגעים מאתגרים אלה, חשוב להתלכד באמונה, לשיר, להופיע ולשמח את הקהל, ובמקביל להתפלל שחזרתם הביתה תעבור בשלום, שיחזרו אלינו בריאים ושלמים בגוף ובנפש. הוא הביע תקווה שהפיוטים יעלו מעלה ונדע כולנו ימים טובים יותר.

זיו יחזקאל

הקטע הפותח היה השיר "ליבי במזרח, ואנוכי בסוף מערב" על פי מילים של ר' יהודה הלוי ולחן של זיו יחזקאל. השיר מבטא את געגועי המשורר ורצונו העז להגיע לארץ ישראל, אל מול הקשיים העומדים בדרכו להגשמתה. הקטע הפותח של התזמורת היה אינסטרומנטלי סוחף אופייני למוסיקה האנדלוסית.

השיר השני לא פחות מרגש, שגם הולחן על ידי זיו יחזקאל, בשם "יום השבת". מילות השיר "מיום ראשון עד יום שישי, לקראת שבת נכספה נפשי, כי בשבת אצא חופשי, וכי יום מנוחה אקראהו".

אז עלה יגל הרוש, שמסתבר שהיה חבר ילדות של המנצח רועי אזולאי. שניהם למדו יחד בקונסרבטוריון העירוני בדימונה. יגל פצח בשיר "רועי ידידי", שנכתב במאה ה-16 על ידי ר' ישראל נג'ארה. "יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי מִמִּרְמַס אַנְשֵׁי לָצוֹן הַגִּידָה לִי אַתָּה עַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן".

לאחרי שר את השיר "ידד שנת עיני", שגם נכתב על ידי ר' ישראל נג'ארה, ועוסק בהלל של האדם לבוראו "לוּ אֶהְיֶה אֹהֶל וְאַתָּה שׁוֹכְנִי, נִתְעַלְּסָה אַהַב בְּגִיל נִתְאַזְּרָה, דּוֹד נַעֲלֶה חֶמְדַּת מַהֲלָלִי".

משם עברנו לשיר "מה לאהובי" של יגל הרוש. "מה לאהובי, מחוץ לביתי, ערכתי שולחני, לכוסו מסכתי ייני"

מסתבר שזיו יחזקאל אינו רק כוכב בפיוטים, אלא גם שם דבר ומשם הוא שואב את ההשראה שלו. לכן בחר את השיר תאני תאני, של הזמר המצרי עבד אל חלים חאפז.

ההופעה הסתיימה כמו שהאנדלוסית יודעת: עם דרבוקות ותופים, לצד כלי מיתר ונשיפה, בקצב אוריינטלי, כמו שרק היא יודעת לבצע. הקהל עמד על רגליו והריע במחיאות כפים.

המוסיקה הזו, שמזיזה את הגפיים בלי משים, כה מנוגדת לישיבה באולם קונצרטים, ועם זאת מתאימה כמו כפפה לתזמורת המשלבת כלי נגינה מערביים וכלים אוריינטלים. הניצוץ שהיא מבזיקה פשוט לא קיים אצל האחרים. לכן, אם גם אתם אוהבים יצירה חדישה עם טקסטים עתיקים, של זמרים ויוצרים ישראליים, נסו את "נעימות חיינו" של האנדלוסית, עם זיו יחזקאל ויגל הרוש. היא לא תשאיר אתכם אדישים.

צילום תמונה ראשית: שמוליק בלמס