על מערכת שמע ייחודית ועל הקרב בין טייפ סלילים, פטיפון ו-SACD - איך הם נשמעים ומי ניצח?

תומר צין פגש את גנאדי, חבר פורום dtown, בכדי להאזין למערכת שמע מיוחדת והשווה בין שלושה פורמטים שונים... מי מהם ניצח?

ההיכרות עם גנאדי המכונה Croc (תנין) מתחילה לפני 25 שנים, עוד מהתקופה העליזה של פורום "תפוז", שהיה אז אתר יחידי בתחום. ההיסטוריה המפוארת והמשותפת מזכירה לו כיצד הוא רכש מעבדכם הנאמן כבלי רמקולים, מחברת "אודיוקווסט" דגם "דרגון", שבאותה תקופה היו "טופ אוף דה ליין" של החברה ומאז הוא עושה בהם שימוש.

כיום הוא מהנדס מחשבים המנהל מחלקה בעיסוקיו היום יומיים, בנוסף לכך, הוא מתעסק בזמנו הפנוי בשני תחביבים רציניים: האחד, בתחום האודיו הביתי והשני, נהיגה במכונית ספורט כולל שפיטה בתחרויות. כאשר הוא נשאל איזה תחום הוא אוהב יותר, הוא ענה בשאלה: "את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא"?

שעטנז במערכת הקול

לא בפעם הראשונה אני שואל את עצמי כיצד "יתחתנו" הרכיבים שלו זה עם זה (מיצרנים שונים מארצות שונות), האם זה יהיה שעטנז של סגנונות: פטיפון מאנגליה, נגן קומפקט דיסק ו-SACD מקנדה, טייפ סלילים אנלוגי Open Reel To Reel מיפן, מגבר הספק מאיטליה, קדם מגבר ורמקולים מארה"ב. האם מערכת מורכבת כזאת תוכל להפיק צלילים איכותיים ואמיתיים? התשובה היא בהחלט כן. הקשבתי כמה פעמים למוזיקה שהתנגנה בביתו של גנאדי, גיליתי שם עולם ומלואו והיו גם אכזבות לא מתוכננות, לבסוף יצאה כתבה קלילה. אז שימו חגורות - ממריאים. 

טייפ סלילים וסלילי טייפ על קצה המזלג

ראיתי שגנאדי העלה לאחרונה סרטון יוטיוב לפורום אודיו דו ערוצי בדיטאון, בו מנגן טייפ סלילים אנלוגי ואולפני TASCAM BR20. לדבריו, הטייפ משמש להאזנה לסלילים של מיילס דייויס ”Kind of Blue”. חשבתי לעצמי שזה תענוג וכיף לשקוע לתוך יצירת הג'אז הזו, סוג של מוזיקה שיש לי אליה מקום בלב.

החלטתי שעליי לעשות את הצעד הראשון המתבקש ולבקר בביתו, תוך התרשמות עמוקה מהצלילים של מערכת השמע, מטייפ סלילים מסלילי טייפ אמיתיים. האופי האנושי אוהב להתרפק על העבר ולחלום על העתיד, בכמה תערוכות High End בחו"ל בהן ביקרתי בשנים האחרונות, מקור הצליל האולטימטיבי נמצא בחדרים בהם ניגן טייפ סלילים ולא בפורמט זה או אחר.

זו הפעם הראשונה שאני רואה טייפ סלילים אמיתי ממש ולא בתערוכות אודיו מקצועיות. המחיר של טייפ סלילים איכותי בישראל, במצב טוב ולאחר שיפוץ, יכול להרקיע שחקים ולהגיע ל-$25,000, עבור דגמים נחשבים / מבוקשים במיוחד בעולם. לדבריו, יש כבר כמאה סלילי טייפ של אומנים שונים בהקלטות עכשוויות מעולות, משנת 2000 ואילך במהירות 15ips (אינטש לכל שנייה). יש הרבה יותר חברות שהקליטו בסטנדרט "ביתי" עם איכות קצת פחות טובה, אך זמן רב עבר מרגע ייצורם (מינימום 40 שנים), ולרוב הזמן לא עשה איתם חסד ומורגשת ירידה באיכות. אולם יש חברות שמקליטות על סלילים איכותיים ביותר, בניהם STS ההולנדית (המקליטה גם על תקליטים וקומפקטים), שהסלילים שלה יכולים להעיף לך את הגבות. 

כאמור, הסלילים הפתוחים מגיעים בגדלים, מהירויות ובפורמטים שונים, אתה צריך להבטיח שהטייפ באמת יוכל לנגן את ההקלטות שאתה רוצה להאזין להן. כמו ברוב הדברים, יש פשרה בין הביצועים לעלות. ככל שהקלטת רחבה ומהירה יותר, כך נאמנות ההקלטה ואיכותה טובות יותר. אך ככל שנרצה להעלות באיכות, נצטרך לשלם הרבה יותר על סלילי טייפים מתאימים. הרבה יהיה תלוי גם בגיל הסלילים, מכיוון שלתקופות שונות היו טכנולוגיות ודרכי פעולה שונות. יתרה מכך, תמצא וריאציות משמעותיות בין חומרה ותהליכים המיועדים לאולפנים לעומת הביתיים.

כשמדובר בפורמטים של הקלטות, יהיה בדרך כלל הבדל בין שימוש מקצועי לשימוש ביתי. במקרה של הקלטת סטריאו, צריך טייפים מקצועיים שיהיו בדרך כלל עם שני טרקים, כלומר הערוץ השמאלי תופס מחצית מרוחב הקלטת והערוץ הימני הוא החצי השני. שני טרקים / או חצי טרק שרץ בכיוון אחד בלבד, אין צד שני, כך שברגע שתסיימו לנגן את הקלטת, עליכם להריץ אותה אחורה כדי להאזין שוב. לעומת זאת, טייפים ביתיים יהיו בדרך כלל בעלי ארבעה טרקים, בכך שהקליטו בשני הכיוונים, וסיפקו כמות הקלטה כפולה. 

כמו בתקליטים, ניתן להקליט קלטות סליל במהירות שונה וברור שיש להשמיע אותן באותה המהירות. מהירות ההקלטה מתבטאת בסנטימטרים לשנייה (ips). באופן כללי, ככל שמהירות ההקלטה מהירה יותר, כך איכות ההעתקה טובה יותר. בדרך כלל תיתקל בשלוש מהירויות עיקריות: 15ips ,7.5ips ,3.75ips, שתי האחרונות היו המהירויות ששימשו לרוב מהדורות הקלטות המסחריות בשוק הצרכנים. המהירות המקצועית לסליל מאסטר רבע אינטש היא 15ips. שוב, רכשתם סליל של 15ips, לא תוכלו לנגן אותו אם הטייפ שלכם לא תומך בזה. זו כל התורה על רגל אחת.

ארבעה ביקורים

כאמור, הגעתי לגנאדי ארבע פעמים נפרדות להאזנה לציוד הרב הנמצא אצלו.

בפעם הראשונה התרשמתי מפירוט הציוד הרב שיש לו וקיבלתי ממנו הדגמות מטייפ סלילים מול פטיפון ומול נגן SACD. החדר היה עמוס לעייפה ולא רציתי לגרום נזק ולהתנהג בחדר כמו פיל בחנות חרסינה, ולכן נזהרתי מאוד. בחדר ציוד שפופרתי וינטאג', כזה שהשאיר לי טעם מתוק בפה.

בפעם השנייה, גנאדי השמיע את מערכת האודיו, במוזיקת רוק, פופ וקצת ג'אז, אלבומים בכל הפורמטים האפשריים שיש לו קשר אישי ורגשי אליהם. הערתי לו שאני בדרך כלל לא מאזין למוזיקה הזאת, אבל, רכשתי את הדיסקים האלה בעברי הרחוק. ראוי לציין שעוצמת המוזיקה גבוהה מאוד שהשאירה לי תחושה לא כל כך טובה מהצליל הסופי. הערתי לו שהצליל נשמע קצת יבש וחסר איזון - הגבוהים בולטים והבאס מעט רזה וחסר משקל. ביקשתי ממנו שיסובב את הגבוהים לכיוון הקיר החוצה (שם טרבלים חדשים על הרמקולים) ובפעם הבאה אבוא עם דיסק בדיקה.

בפעם השלישית, גנאדי עשה כבקשתי והטוויטרים היו מכוונים לקיר, דבר שהרגיע את הגבוהים. אז שמתי את דיסק הבדיקה בקטע 4 בו "מחיאות כפיים", של חברת Sheffield Lab, בשיתוף עם חברת הכבלים XLO. כל אדם הנכנס לסביבת האזנה חדשה, הדבר הראשון שהוא עושה, זה להסתובב בחדר האזנה ולמחוא כפיים. המטרה בדרך כלל ללמוד את ה"צלילים" של החדר ולקבל מושג על סוג, עוצמת ומשך ההדים שלו. זהו מידע שימושי, המהווה חלק גדול מהבסיס לכל תוכנית לשימוש יעיל או טיפול אקוסטי בחדר. הבעיה היא שאף שתי מחיאות כפיים לא נשמעות זהות בדיוק, כך שההבדלים שנשמעים בשתי נקודות שונות באותו חדר, עשויים להיות תוצאה של אקוסטיקה שונה או שהם עשויים להיות רק תוצאה של מחיאות כפיים בצלילים שונים, וללא בדיקות נוספות, אין דרך לדעת.

שתי הבעיות הללו נפתרות, בקטע הדיסק, שנותן את אחד הכלים השימושיים ביותר להערכה מהירה, הן בבחינה אקוסטית של החדר והן של מאפייני הכיוונים של הרמקולים שמול המאזין. חזרות מרובות והקלטה של אותה מחיאת כף אחת, הוקלטה כדי לתת יציבות מוחלטת של המקור והאות, כך שבזמן שאתה מקשיב מנקודות שונות בחדר שלך, אתה יכול להיות בטוח שכל הבדל שאתה שומע נובע מחוסר עקביות באקוסטיקה של חדר ההאזנה שלך או מהבדלים הקשורים לתדרים בדפוסי הפיזור של הרמקולים.

כאמור, אצל גנאדי האקוסטיקה לא הייתה במיטבה ובעוצמה גבוהה נשמעו הדהודים רציניים. אמרתי לו שלמרות שיש לו הרבה פלטות אקוסטיות בחדר - לוכדי באס בפינות ודיפיוזרים אקוסטיים מסוגים וגדלים שונים - הוא צריך איש אקוסטיקה שיבוא אליו ושייעץ היכן לשים אותם בחדר.

בנוסף לכך ובהקשר לכפתור העוצמה בקדם המגבר, נזכרתי באייבור טיפנברון, הבעלים של חברת LINN, שאמר פעם משפט חכם: "לכל קטע מוזיקלי המושמע במערכת אודיו יש את העוצמה האידיאלית שבה הוא נשמע במיטבו. אם תשים את הקטע מעט חלש או חזק מדי, הוא נשמע פחות טוב לאוזן האדם שמקשיב". דיויד א. וילסון (המנוח) היה ממפה את הקטעים המוזיקליים שהוא הדגים לפי העוצמה וחוגת הקדם מגבר שונתה לכל שיר שהוא הדגים איתו.

אפשרתי לגנאדי לשלוט בכפתור העוצמה בקדם המגבר, הוא דאג לשים מוזיקה שלא תפריע ושתהיה אפקטיבית עבורי. הגעתי לתובנות שגם אצלו חשוב לשים את הקטעים שאני מכיר בעוצמה בינונית, כמו שאני שומע במערכות אודיו אחרות. למדתי על בשרי, שאי אפשר לשים עוצמה חזקה מדי, כי לחדר תוכניות אחרות לגמרי ונוספים צלילים שלא קיימים במוזיקה. בנוסף לזאת, גנאדי סיפר שכשעבר לחדר בו אנו נמצאים, בו אי אפשר היה להבין את הדיבור בחדר האזנה מרוב הדהודים שהיו בו.

בפעם הרביעית, התמקדתי פעם נוספת בהאזנה לטייפ הסלילים מול פטיפון ומול נגן SACD והשלמתי צילומים.

חדר האזנה והאקוסטיקה

חדר האזנה הייעודי נוצר מחיבור שני חדרים בקומה עליונה וגודלו 22 מטרים, אורכו 6.2 מטרים ורוחבו 3.5 מטרים. הקיר הימני הוא בטון וגובל בחדר מדרגות, התקרה גבוהה יותר מהרגיל ובערך 2.90 מטרים.

לפני כל תחילת האזנה קריטית, המערכת נבדקה בעזרת דיסק הבדיקה, שערוץ שמאל וימין לא הפוכים. לקח לי זמן להתעסק עם המרחק של הספה הבודדת, עד שהתגלתה במה רחבה והמוזיקה נשמעה מאמצע החדר. בטרם תחילת ההאזנה הקריטית, וידאתי שהמערכת דולקת יותר משעה ושהרכיבים עברו ברייק-אין של 300 שעות לפחות.

מה יש בקופסאות דוקטור?

רמקולים ומגברים שיוצרו בשנות ה-80 עדיין נשמעים טוב ומהווים אופציה לחובבי אודיו נטולי ממון, אך זה לא המצב כאן. לדעתי הלא בדוקה, רכיבי מערכת השמע עם השדרוגים השונים במשך השנים עלו לו בסביבות 150,000 ₪, ללא רכיבים "רציניים" והיו יקרים בעבר, וגם היום הם לא זולים.

מערכת האודיו חצי וינטאג' וחצי חדשה

גנאדי מאזין לנגן CD / SACD סטריאו של EMM בן מעל ל-10 שנים שהיה שייך לאלדר (חבר הפורום), יש לו כ-800 כותרים.

הוא מתפעל שלושה טייפ סלילים REEL TO REEL משנות התשעים, 2 אולפנים ואחד אולפני / ביתי. הראשון, טייפ סלילים אולפני STUDER 810, המחכה לתורו לשיפוץ הכללי ופועל במהירות 15ips, עם יציאות XLR לפי סטנדרטים לאולפנים מקצועיים. הטייפ הנ"ל לא מתאים למתחים הנהוגים בציוד הביתי, מי שקונה טייפ כזה צריך לקרוא את המפרט הטכני ולבצע התאמות למתח. השני, הוא טייפ סלילים אולפני TASCAM BR20, אף הוא במהירות 15ips שאיתו הודגמו הסלילים. השלישי, הוא טייפ סלילים ביתי / אולפני REVOX A700 המסוגל לנגן במהירות נמוכות יותר.

הפטיפון של גנאדי חדש לגמרי Nottingham Hyperspace זרוע Nottingham 10, כולם מיובאים לישראל על ידי היבואן זיו פרלמן - מ'אודיו זיפ', שכיוון אותו לפני 3 שבועות. יחידת פונו סטייג' של CANOR הסלובקית דגם +TP 306 VR בתצורה שפופרתית, דואל מונו ותומכת בראשי MM/MC, עם אפשרויות רבות לכיוון GAIN ו-LOAD. הראש הוא MC תוצרת EMT ומכונת ניקוי תקליטים VPI.

קדם המגבר הוא VTL THE ULTIMATE, מכשיר משנות השמונים ללא שלט רחוק, Dual Mono עם ספק כוח חיצוני נפרד לכל ערוץ. הוא עבר שדרוג מאסיבי אצל 'מיכאל 845' וכמובן נעשה שימוש בשפופרות איכותיות. האגדה מספרת שזה הקדם מגבר הטוב ביותר ש-VTL ייצרו לפני שאשתו של דויד מנלי לקחה לו את החברה והוא נאלץ להקים חברה משלו.

מגבר ההספק האיטלקי, VIVA 300P, חדש יחסית ומבוסס שפופרות B300 בתצורת פוש פול, עם הספק על הנייר של 22 וואט - בפועל הוא מאוד חזק ודחף בלי בעיה רמקולים לא קלים. הוא עבר שדרוג מקיף אצל מיכאל 845 עם המון חלקים משופרים כולל החלפת שנאי האינטרסטייג' ל-TANGO מיפן, כל השפופרות כמובן הוחלפו למיוחדות. במקור הוא מגבר משולב עם עוצמה נשלטת בשלט רחוק, כרגע כל החלק של הקדם מנותק והוא משמש בתור מגבר הספק טהור.

זוג רמקולים מדגם KLIPSCH LA SCALA משנת 1977, שנראים כמו צמד מיני בר של אמקור ולא זכו בפרס על עיצוב המוצר. המידות הן: גובה 1,060 מ"מ (כולל הטיווטר של JBL) x רוחב 616 מ"מ x עומק 643 מ"מ ומשקל כל רמקול הוא 45 ק"ג ליחידה. לרמקולים 3 יציאות שופריות, יחידות טוויטר ומיד הן מסוג COMPRESSION עם שופר, יחידת באס "15 עם שופר Folded Horn ונצילות 104dB. דגם זה מיוצר 60 שנה, משנת 1963 ועד היום, עם שינויים ועדכונים. הטוויטרים הוחלפו ל-JBL, לטובת ביצועים משופרים בתדרים גבוהים. השופרים של המידרינג' הוחלפו ליחידות בעלות גיאומטריה משופרת. קרוסאוור רענון חלקים ושינוי תצורה לדור הראשון, לטענתו, הכי פשוט עם הכי מעט חלקים. בנוסף, ברשותו סאב של REL מ-דגם STENTOR III, מכיוון שהרמקולים מנגנים בצורה תמוהה עד 51 הרצים ב-4 די.בי. לפי קליפש, הרמקולים ממוקמים בצורה הטובה ביותר מול קיר ולמרות החוכמה האודיופילית הקונבנציונלית, גנאדי שם אתם כ-50 ס"מ רחוקים מהקיר הקדמי.

חשמל גנאדי משתמש ב-PS AUDIO POWER PLANT P3 ו-MIT Z Stabilizer power Conditioner. כבלים מקשרים Van den Hul The MC Silver MkIII ו-Acoustic Zen Silver Reference II. כבלי רמקולים AUDIOQUEST DRAGON, כבלי חשמל Van den Hul The .Mainsstream.

השוואה ראשונה: טייפ סלילים מול פטיפון מול SACD

גולת הכותרת של מערכת השמע של גנאדי הוא טייפ סלילים TASCAM BR20 שעבר שיפוץ מאסיבי והוא מנגן כמו חדש. מחיר הסלילים עצמם יכול להגיע לעד 1,500 דולר לכותר, תלוי כמה הוא נדיר וביכולת המיקוח של הלקוח. גנאדי קנה כבר כ-20 סלילי טייפ חדשים לגמרי, 10 בסגנון מוזיקלי ג'אז, 2 סלילים קלאסיים, 4 סלילים בלוז ו-4 סלילים של פטרישיה בארבר, או כפי שכונה בפורם תפוז ע"י גנאדי: "פטרישיה בארבר מלכה ודיאנה קרול נסיכה".

כפי שצוין, ערכתי השוואה בין שלושה מקורות שמע שונים באותה הקלטה בדיוק, בין טייפ סלילים לבין פטיפון לבין נגן SACD, באותה עוצמה, פחות או יותר שנמדדה עם מד SPL. לצורך המשימה נבחרו לבדיקה שלושה אלבומים שיש לי הכרות מצוינת איתם. הראשון, פטרישיה בארבר - Café Blue, השני, מיילס דייוויס - Kind of Blue והשלישי Old Betsy מקומפקט דיסק The Sound Of Big Ben Webster. את הכותר השלישי לא ניתן להשיג ב-SACD ורק בסלילים או בקומפקט דיסק המוקלט מעולה, שנרכש מידידי ארי זליקוביץ Music & Design, היבואן לישראל של STS Digital.

על פניו ובגלל מגבלות הזמן, בטייפ הסלילים, הבאס והטרבל נשמעים שונה ופחות מגורענים, שמעתי יותר בברור את עור התוף, יש יותר מידע ואינפורמציה וטווח האמצע יותר שקט. קיימת תחושה שהכל זורם יותר בקלות וללא מאמץ לאוזן האנושית, אולם ההבדלים דיי קטנים ושמיעים לאוזן האנושית. במת הצליל בטייפ לעומת הפטיפון, עמוקה יותר ורצפת הרעש מאוד נמוכה, כאילו שהצלילים בוקעים מתוך איזה ריק של שקט מופתי. הפסנתר נשמע נכון, במיוחד ההתקפיות הנקייה שלו עד לדעיכה הטבעית הנותנת תחושה שהטווח הדינאמי גדול מאוד ושומעים ניואנסים מאוד מינוריים, אבל הפטיפון עשה זאת קצת פחות טוב מהטייפ.

ב-SACD לעומת טייפ הסלילים, המגבר מתמודד עם טרנזיאנטים בטייפ באופן מופתי, הוא משחזר מצילות, כלי נשיפה וכלי מיתר טוב מאוד, אבל לא יותר טוב מהטייפ. השירה של פטרישיה בארבר מקרינה ב-SACD תחושה נהדרת של אווירה ומרחב, קולה מופיע תמיד בקדמת הבמה עם מיצוב הולוגרפי, המדגיש את האינטונציות של מה שהיא שרה. הגיטרה משוחזרת בנאמנות מדהימה, במהירות ובקצב הנכונים, היא הייתה בדרך כלל מאוד מציאותית והצלילים בחדר נשמעים חיים ומוזיקאליים. הנגינה מעולה ב-SACD, עם משחק גומלין נפלא וחוש קצב השמורים למוזיקאים כאלה כמו ב-Kind Of Blue. בנגינת הקונטרבסיסט שלא משתלט באף קטע מוזיקאלי. הוא מהודק, מפורט וניטראלי.

זה קרב די אבוד ולא הוגן, ההבדלים בין שלושת הפורמטים דיי זניחים אבל שמיעים לאוזן האנושית. מי מכם שמחפש את הטוב ביותר בכל הפרמטרים שנבדקו, יבחר בטייפ הסלילים במקום הראשון, הפטיפון עם תקליט דגש על חדש במקום השני ו-SACD שלישי.

לאחר מכן ובסוף התהליך הזה בו האזנתי לשלושה פורמטים איכותיים, החלה האזנה בטייפ סלילים TASCAM BR20, לשלושת הכותרים הנ"ל במערכת השמע האיכותית שלו.

האזנה שנייה Patricia Barber - Cafe Blue

את קטע ההאזנה נפתח באנקדוטה קטנה, כאשר בתערוכות High End מינכן בשנים האחרונות ובחדר של Living Voice, נהגה החברה להדגים שתי סדרות רמקולים שונות. זוג מספינת הדגל (או הדגם השני מלמעלה) של רמקולי השופר Vox Olympian עם או בלי הסאב שעולים ממון רב, בקטע מוזיקלי שגרם לקהל המאזינים להתמוגג מנחת, לאחר הסיום ההדגמה. לאחר מכן, הקהל התבקש להסתובב 90 מעלות ולשמוע רמקולים ריצפתים אחרים מסדרת האודיטוריום R2 ואח"כ R3.

ההדגמה מתחילה בפטרישיה בארבר בקטע, Too Rich For My Blood הקטע המוזיקלי מתחיל לאט וחלש ולקראת סופו המוזיקה מתחזקת מאוד ונגמרת בתיפוף עז.

רוב המאזינים יוצאים מההדגמה עם עור ברווז או צמרמורת בגוף, אתה רואה את אנשי Living Voice מרוצים ומחייכים מהמצב המוזר שקרה, כאשר הרמקולים הרצפתיים הקטנים גורמים להנאה יותר גדולה מצד המאזינים, מאשר הרמקולים הגדולים והיקרים.

כאמור, פטרישיה בארבר, היא גם קלידנית משובחת וגם זמרת טובה מאוד, תורמת בערך חצי מהחומר להופעה שלה. היא מציגה את הרביעייה שלה באותה תקופה, בהשתתפות הגיטריסט ג'ון מקלין, בתופים מארק ווקר ובבאס מיכאל ארנופול. פטרישיה היא סוג של התגלות בלתי מוסברת, מספרת בלחישה כמעט מצמררת ישירות אל הפנימיות שלך.

לקול האפל שלה והתוכנית האזוטרית, בדרך כלל לוקח זמן להתרגל (המאזינים יצטרכו להתאזר בסבלנות), אבל אחרי שתיים או שלוש האזנות, הסט הזה מעורר מחשבה, והמצב הרוחני הופך לנגיש יותר. היא תמיד הייתה חסרת מנוחה ובעלת סקרנות אינטלקטואלית, יוצרת ג'אז בעלת חזון שפורץ את הגבולות. בנוסך לכך, פטרישיה משרתת את המרדף אחרי התו המוזיקלי הבלתי צפוי.

ב"קפה בלו", האלבום שמגלם בצורה הטובה ביותר את הגאונות, המוזרות, ההומוריסטיות והערמומיות שלה, אין עוד יצירת מופת ג'אז שדומה לה. בארבר נותנת גוון חדש לשירים: "The Thrill Is Gone" ,Ode to Billy Joe" ואפילו ,"A Taste of Honey" שלא נותן לי מנוח. מערכת הטייפ הסלילים, משחזרת בנאמנות עם צלילים ענקים והדמיה פנטסטית עם במת צליל מוצקה, כמו ששמעתי אותה במועדון הג'אז בניו יורק. במת הצליל נשמעת ענקית אני מבחין בצליל החם שיש לכל כלי אקוסטי, במיקום אקוסטי וזיהוי הנגנים בחלל ההקלטה. מערכת השמע מקרינה נאמנות המדהימה, דינאמיקה עוצרת נשימה והריאליזם המרחבי המדהים, עולים על כל מהדורה אחרת של האלבום פורץ הדרך הזה. הכל נשמע בשקיפות ובהירות, אני שומע שהמקליט נמנע מהפקת הקלטות חדות מדי, אלא שואף לרכות בטון ובבהירות, שניתן לשמוע את מרחב ההקלטה התלת מימדי.

האזנה שלישית Miles Davis - Kind Of Blue

הסלילים של Kind of Blue נחשבים על ידי כיצירת המופת של דייוויס, שהכי מזוהים איתו ועדיין אחד מאלבומי הג'אז הפופולאריים ביותר בכל הזמנים. להערכתי, הוא נערץ בעני כנגן חצוצרה וכמאלתר, זכה כמבשר הג'אז המודאלי שעושה שימוש במצבים מוזיקליים, לעתים קרובות מתאפיין ביניהם כדי ללוות את האקורדים במקום להסתמך על מרכז טונאלי אחד, המשמש על פני היצירה.

במובנים רבים האפקט הקריר והמרוחק של האלבום, עם המחוות המוזיקליות המינימאליות וכמעט מזלזלות שלו, משמש כהשתקפות קולית של הריחוק האגדי של מיילס.

האלבום Kind of Blue כולל שישה נגנים מעולים ובהם: ג'ון קולטריין, ביל אוונס, קאנונבול אדרלי, וינטון קלי, פול צ'יימברס וג'ימי קוב, המוכחים את הגאונות שלהם בקטעי קצב ובלהיות אגדות ג'אז כל אחד ואחד. לכולם, הייתה התחושה המשותפת של גילוי משהו חדש באולפן ביומיים האלה ב-1959, מכיוון שכמעט כל הרצועות היו הטייקים השלמים הראשונים, ללא עריכות וללא ניסיונות שניים. זאת ועוד נטייתו של דייויס לקרוא לחזרות ולמוזיקאים, שלא היה מושג מה הם אמורים להקליט. כפי שתואר בתווים המקוריים של הפסנתרן ביל אוונס, דייוויס נתן ללהקה רק סקיצות של סולמות וקווי מלודיה, עליהם ניתן לאלתר לאחר שהמוזיקאים והלהקה הורכבה. דייוויס נתן הוראות קצרות לכל יצירה ואז החל להקליט את הטקסט באולפן. למרות שהתוצאות היו מרשימות עם כל כך מעט הכנות, האגדה העיקשת שהאלבום כולו הוקלט במעבר אחד אינה נכונה.

הכותרת של “So What” - היא השתקפות מושלמת של צורת ההוויה החסרת חושים של מיילס, עם משקפי שמש בחצות. מיילס חוקר את המרחב הקיומי בין סוף היום לשינה שבו כל האמיתות הן יחסיות.

כלי הנגינה נשמעו לי מוזיקליים ומרחפים באוויר ללא מאמץ וקושי, תחושה נעימה שיש שישה נגנים ואתה יכול למצוא כל אחד ותפקידו ומקומו בתזמורת. טייפ הסלילים מאוד מפורט, הצלחתי לשמוע גם את ההיס (Hiss), שהוא רעש רקע בתדירות גבוהה המופיע לעתים בהקלטות אנלוגיות, שמתלווה להקלטה וזה דבר טבעי, להקלטה מ-1959.

האופי של המערכת נועד לתת תחושה קופצנית, באופן שבו היא לא חוששת מקטעים קשים, כאשר הבסיסט פול צ'יימברס צולל והכל נשאר שלם ואינו נופל לבריכה חמימה. אתה נשאר איתו לאורך כל הקטע כי הרמקולים עוזרים ליצור את האשליה שהוא נמצא שם בחדר שלך. 

האזנה רביעית Old Betsy – The Sound Of Big Ben Webster

לסיום, בן וובסטר נגן סקסופון הג'אז האגדי בדיסק קלאסי Old Betsy, מבצע 10 שירים כולל Jeep Is Jumpin ו-You Forgot To Remember לצידו עם הבסיסט ספייק היטלי, המתופף טוני קרומבי, הפסנתרן דיק כץ ונגן אורגניסט האמונד אלן הוון. בטכנולוגיה אנלוגית, תמיד תהיה איזו רצפת רעש (הם לא משתמשים בדולבי) כי זה "הורג" את ההנאה מהמוזיקה.

אני יושב בכורסא עם כוס וויסקי ומים, מערכת השמע הזאת מצמידה אותי למושב שלי ומקבל את יבלות ההקלטה וזה כמו החיים שמגיעים אלי מהר מידי. בכל זאת, איני יכול לעשות דבר מלבד לשבת ולהקשיב. איכות הצליל של ההקלטה אכן טובה מאוד, גוון הכלים מדויק מאוד, חלל ההקלטה מופץ בצורה מסודרת וניתן להצביע על היכן נמצא כל מוזיקאי, תמונת הסטריאו רחבה ומופצת היטב עם נוכחות ושקיפות מפורטות מאוד. האשליה של להיות שם היא מציאותית ביותר, יש לי הרושם שהסליל הזה עברה מאסטר בקפדנות ואם זה כך, זו עבודת מאסטרינג נהדרת.

הסקסופון של בן וובסטר נשמע קצת יותר פתוח אבל פחות חמים, יש יותר תחושה של אוויר / הדהוד סביב הכלים. המערכת משחזרת את תחום הזמן בצורה מרהיבה, הדבר הבולט ביותר הוא המהירות החולפת העצומה, זה דבר מדהים להקשיב למערכת, במידה רבה אך לא לגמרי, בשל האופן שבו היא מעבירה באופן מציאותי תווים מוזיקליים, כיצד הם נעצרים ומתחילים. בנוסף, התחושה שלי המערכת מנגנת נפלא בעוצמות בינוניות ומצליחה להביא את השקט המופתי בהקלטה. כלי נגינה בהקלטה של בן וובסטר, אינם משוחזרים מתוך יחידות רמקולים או מתיבות, אלא, מרחפים בחלל בתלת מימד, בין, מסביב ומאחורי הרמקולים. 

לסיכום

צליל המערכת של גנאדי אינה מתאימה לכולם ובכל זאת היא מעולה במה שהיא עושה - אם זה מה שאתה מחפש, אתה תאהב את זה. זה הופך את המוזיקה ליישות חיה, נושמת ומרתקת, שמכניסה אותך על קצה המושב שלך. 

לרמקולים שלו יש מעריצים רבים ברחבי העולם ולא בכדי, יצירות האמנות הענקיות הללו ושאר מערכת האודיו מספקים ריאליזם, צמרמורות, דינאמיקה וריגושים כמו שרק מעטים אחרים מסוגלים לכך. המוזיקה נשמעת כל כך מלאת הבעה שקשה לכבות את המערכת, עם זאת, הרמקולים גדולים מדי עבור בתים של אנשים רבים והם לא זכו בפרסים על סגנון.

בספקטרום התדרים המלא, הצלילים הגבוהים קצת בולטים משאר התדרים ויהיו כאלה שזה יפריע להם. סידור שונה של האקוסטיקה בחדר ופיזורה בחלל החדר ע"י מומחה לאקוסטיקה - כיוון ומיקום שונים בחלל החדר, היו משפרים את הצליל הקיים שהוא כבר מהטובים.

למרות כל זאת, מערכת האודיו של גנאדי מאוזנת בצורה טובה ובעלת פיזור מדהים ואחיד בכל חלקי החדר. היא נותנת תחושה שהיא מנגנת באפס מאמץ. בנוסף, המערכת מאפשרת למאזין להתקרב ישירות לכלים בודדים בתוך מכלול הכלים בקלות מוחלטת, לשמוע איך הם מתקשרים עם האחרים. אם הטענות האלה לא מרתיעות אותך, אתה קרוב יותר למצוא את גן העדן יותר ממה שאתה חושב.

כשאתה חושב על התדרים הנמוכים הנקיים והמוגדרים, טווח הביניים שנשמע טבעי, הרגישות הגבוהה והעכבה הקלה - מערכת השמע מקבלת אגודל למעלה מהמבקר הזה - עבודה טובה גנאדי.