אדבר איתך - מופע בעברית וערבית של תזמורת המהפכה

תמיר עיואן
14-04-2024 12:45

החיבה למוסיקה אתנית, ובמיוחד לזו שבשפה הערבית, חוצה גבולות. האהבה הזו, יכולה כמובן להשתנות בין בני אדם ומושפעת מהמורשת התרבותית בבית הורינו, בחיבה לאלמנטים המוסיקליים הייחודיים שלה, ממגוון הרגשות שהיא יוצרת בנו, ומהחיבור להיסטוריה. תוסיפו לזה את המשיכה הבין-תרבותית שקיימת בישראל, וקיבלתם את הסיבה העיקרית לקיומו של המופע "אדבר איתך - שתי שפות. אהבה אחת". מדובר במופע חדש של תזמורת המהפכה בעברית ובערבית, שהתקיים בבניין האופרה הישראלית, בניצוחו של רועי אופנהיים, ובביצוע של הזמרים דיקלה, נור דרוויש, רביד כחלני ואכרם עודה.

ניכר היה שדווקא השירים העבריים בביצועים בערבית, על ידי זמרים ערביים, הם אלה שסחפו במיוחד את הקהל היהודי, שניכר היה שהגיע לאירוע, שנעשה בשיתוף בית הגפן, מרכז תרבות ערבי יהודי, לציון 60 שנה להיווסדו, במטרה לקדם את החיים המשותפים בחיפה ובישראל. המטרה של המארגנים היתה שבאמצעות תרגום שירי האהבה של כל אחת מהתרבויות לשפה האחרת, מתוך אהבה, נצליח ולו במעט להגדיל את המשותף, לראות את הדומה, ולהסתקרן לגבי האחר.

המארגנים ציינו שבעיתות משבר, כשיש הרגשה שהדברים מתפרקים ושהשנאה גוברת, זה הזמן להשמיע את הקול השפוי שחושב אחרת. חשוב לדעת שיש אהבה ותקווה בעולם ולא רק שנאה, סבל ומלחמה. ביניהם יש שמאמינים שכדי לנצח את החושך צריך בראש ובראשונה להגביר את האור.

שירי המופע כללו את שירי האהבה הגדולים העבריים והערביים, כפי שאף פעם לא שמעתי אותם. את השירים העבריים שרו לראשונה בערבית ואת הערביים ביצעו בעברית. כל השירים במופע כללו עיבודים תזמורתיים חדשים, בגוון אוריינטלי, עם כלי נגינה אתניים.

בין השירים ניתן היה לשמוע את השירים העיבריים "שיר של יום חולין", "באה מאהבה", "ערב כחול עמוק", "לשיר איתך", "אדבר איתך", "ברית עולם", "ניצחת איתי כל" ו"ממעמקים". השירים הערביים היו "בדמיוני יש לי ורד" (פאריד אלאטרש), אותך/ אחשוק בך (מוחמד עבד אלוהאב), "אני לדודי ודודי לי" (האחים אלרחבאני), "את היחידה בי" (אחסאן אלמונדר), "מלאיני אושר" (קאזם אלסאהר), "לא רוצה אהבה" (מילחם ברכאת) ו"אגדות" (זיאד בוטרוס).

לאורך כל המופע קשה היה לי לנתק בין המלחמה בו מצויה המדינה וכיכר החטופים שנמצא כ- 100 מטרים מהמופע, לבין הרצון של המארגנים לטפח הקשבה רדיקלית לעודד ערכים של סולידריות, כבוד וסקרנות הדדית בין יהודים וערבים בישראל, וכל זאת באמצעות המוזיקה.

הקליפ שצולם לקידום המופע הזה הוא "אדבר איתך", של דיקלה ואכרם עודה.

הפתיחה ב"שיר של יום חולין" בביצוע המקורי של אילנית, היה מבחינתי קונטרסט אמיתי למה שאפשר לבצע כשנותנים את השיר בידי נור דרוויש. בעוד אילנית הוגה את המילים בעברית צברית, נור הוגה אותם בצבע אתני מרגש.

עברנו לשיר "אדבר איתך" של חווה אלברשטיין, והאפקט התעצם עוד יותר. המילים "תן לי לדבר איתך וללכת בין צלליך", קיבלו משמעות חזקה בימים אלה.

כשהחל השיר "באה מאהבה" של יהודית רביץ, היה ברור שהקהל מבסוט בעיקר מהשירים העיבריים אותם הוא מכיר, שמתורגמים לערבית, כי מדובר בקהל יהודי.

בעוד הזמרים הערביים היו פשוט נפלאים, חשתי בחוסר נוחות על הכיסא כששמעתי את דיקלה, בקול שבור וחסר אויר, שרה את השיר "לי לדודי ודודי לי". בביצוע עם טונים שלא מסוגלים להגיע לאוקטבות שדורש השיר, כשהדואט שהיא שרה לצד זמר נוסף מבליטים את הניגודיות עוד יותר. פשוט הרגשתי שחסר לקול שלה משהו. אוויר.

דיקלה

דיקלה

כשהתכנסו כל הזמרים על הבמה, לשיר את השיר "חביבי" של עומר דיאב, התברר שהקהל המתורבת באופרה הישראלית, יודע גם לקום ולרקוד על הכיסאות. זה ללא ספק היה מחזה משמח ומלבב.

דיקלה, נור דרוויש, רביד כחלני ואכרם עודה

לסיכום, מסתבר שלמוסיקה השפעות מגוונות, המסוגלות לנחם אבל גם לחבר בין קצוות. אלו מביניכם האוהבים מוסיקה אתנית, רוצו למופע הזה. הוא מעניין. המופע הבא יעלה ב- 29.4 בהיכל אומנויות הבמה בהרצליה.

 

מעבר לתגובות בפורום
R
RB68
חבר משקיען
תודה תמיר. תמשיך עם הקו הזה של כתבות...
matanoosh
חבר משקיען
תודה על הכתבה. תמיר, בכיאת... "לחבר בין קצוות", עאלק.
תמיד מצחיקות אותי יוזמות כאלה, שמשרתות קהלים שמאלניים שאוהבים להאמין באגדות, או את האמנים שהן מפרנסות, ותו' לא.

לא יודע איפה אתה גר, אבל אני חיפאי, ואוכל "דו קיום" כל 45 שנותיי. לא קונצרט כזה ולא אחר יגרמו לי להאמין בדיאלוג "שפוי" כשערבים מהכפרים עושים רייסים במרכז הכרמל בלי אכיפת משטרה, כשהליכה פשוטה בהדר עלולה להסתיים במבטים של צעירים ערבים עם רצח בעיניים, שחיים בסרט שהם בג'נין, וכששכונות מחליפות ציביון אתני (לרוב, מחליפות ידיים מהיהודים לערבים). מצד שני, יש הרבה תושבים ערבים שחיים פה בתחושת חוסר שייכות וזיקה לאומית מינימלית. כדי להסתגל, הם חייבים פשוט להיות תלושים מזהות. למשל, חנות קליגרפיה יפהפיה בואדי שמקבלת עוברים ושבים ומפזרת עליהם אבקת "כיבוש". בתור יהודי שגר חצי קילומטר משם, אני מרגיש יותר נוח להיכנס לכפר קאסם מאשר להיכנס לחנות הזאת.

את חווה אלברשטיין תן לי בחווה אלברשטיין, ואת נגני העוד הערבים המצויינים שגדלו בחיפה, תן לי לשמוע מנגנים בעצמם. כל הקרוס הזה נראה מהצד מרנין כמו קרוס של מופע דראג קווין.

אם כבר בשת"פ מוסיקלי בין עמים עסקינן, שלא מתיימר להיות צבוע בעמדה פוליטית, אני חושב שבוסתן אברהם עשו את זה טוב יותר.
T
Tamir Ivan
כתב האתר
תודה על הכתבה. תמיר, בכיאת... "לחבר בין קצוות", עאלק.
תמיד מצחיקות אותי יוזמות כאלה, שמשרתות קהלים שמאלניים שאוהבים להאמין באגדות, או את האמנים שהן מפרנסות, ותו' לא.
הי מתנוש,
זה אחת מתופעות הלוואי המוכרות של המקלדת שלי. לפעמים היא לוקחת אותי רחוק במחשבות. תוסיף לזה את הנוכחות בהופעה שמובילה אותנו למחשבות אופטימיות, שלא לומר אוטופיות. אבל אז מתעוררים עם סיפור על "אבקת כיבוש" שמפזרים לך על הראש, ומעירה אותנו מהתרדמת :-).
T
Tamir Ivan
כתב האתר
תודה תמיר. תמשיך עם הקו הזה של כתבות...
תודה RB68. מעריך את זה מאד.