יו עומר,@AK1 @RB68 @RanMoyal
אין לי ויכוח שיש חוויה ויש זיכרון שלה. זה ברור.
הבעיה שלי היא עם הגישה הזו
ומה שנובע ממנה.
איך כמעט אין קשר ביניהם, אם הזיכרון נובע מהחויה, ואם בכל משך החויה אנחנו משווים אותה מול הזיכרון?
ברור שאיננו (רובנו לפחות) יכולים לשמוע חמש דקות של סימפוניה ולזכור את רצף אין סוף הפרטים. לא כך עובד הזיכרון. אבל גם לא כך עובדת השמיעה. כשאני מקשיב לסימפוניה, פרט לאותה חוויה חושית אני גם מחפש נקודות אחיזה.
"הביצוע הזה מהר יותר ומחליש את הדרמה"
"הקלרינט (במיוחד בשבילך @RanMoyal) כאן נשמע יותר צלול מאוד, אפילו מעט שדוף"
"בצליל התזמורת כאן יש יותר מדי הד והחדר נוכח מדי"
ובתלות בדקויות וזכרונו של כל אחד, כך אנחנו זוכרים איך דבר נשמע, וכך מתאפשרת לה השוואה בין שני ביצועים. מתוך נקודות ששמתי לב אליהן. כמובן שככל שההבדלים גדולים יותר קל יותר לנסח ולזכור.
ומעבר לזה. יש זיכרון שמיעתי/חווייתי שאינו מנוסח. לפני שנה בערך יצא לי די במקרה תוך שבוע לבקר בשלושה אולמי קונצרטים מהמשובחים. ישבתי בכל אחד ותכונות האולם לעומת הקודמים לו והאחרים שאני מכיר פשוט עלו (בתלות במקום ישיבתי, התזמורת וכו'). הדהוד אווריריות נקיון והדגשה של הבס, פוקוס ועוד. ההבדלים היו מרתקים. אלה לא דברים שניסחתי באולם הראשון, אבל כשהייתי כבר בשני, ההשוואה היתה בלתי נמנעת.
אני לא צריך "לומר לעצמי" דברים כדי לזכור חוויה. אני לא צריך לנסח במילים את המליחות של הספגטי בולונז, כדי לטעום עוד אחד שבוע אחר כך ולהגיד וואללה פחות מלוח. או להגיד הפעם הרעם חזק יותר מלפני חצי שעה. הזיכרון ברמה מסוימת כן עובד ונשאר ברמת החויה.
אין לי בעייה עם הרבה ממה שכתבת, בסייגים הבאים:
ראשית הוצאת מעט מהקשר את "כמעט אין קשר ביניהם" - אבל לזה עמיר כבר ענה בעצמו...
לעניין הניסוח במילים או ה"לומר לעצמי" - זה קורה ברמות לא מילוליות וביותר מרובד אחד. שווה לקרוא קצת (אחפש חומר שמסכם את זה יפה כשיהיה לי פנאי) על איך עובד זיכרון אקפליציסטי לעומת אימפליציסטי ועל טווח קצר וארוך - בהקשרים אודיטורים (חחח נתתי בלעז
). אתה "אומר לעצמך" דברים גם כשאף משפט בעברית לא התעצב לו במוחך באורח מודע.גם את המליחות של הבולונז לא תוכל להשוות ברמת תפוחים לתפוחים (או ראגו לראגו) ואתה עובד עם איזשהו מידע ברמה עילית יותר שזכרת. אין פה מה להתבעס - זה מה יש וזה עובד לא רע.
תראה, אנחנו תפסני תחת לא קטנים. מי זה "אנחנו"? ההומו ספיאנס כולו, ישראלים, אודיופילים - לא משנה...
לאיזו תפיסת תחת אני מכוון? - למחשבה שחוש השמיעה שקול למיכשור מדידה ולהתעלמות מהידוע לנו על טבעו/מבנהו. יש בזה לדעתי גם זילות מסויימת של משהו מופלא ונהדר שמן הסתם היכולת שלנו להתחבר למוסיקה ולרגש שהיא מעוררת היא תוצאה של היותו מה שהוא:
פחות ממכשור (בהיבטים מסויימים), הרבה יותר ממכשור (בהיבטים אחרים).
