AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,906
- מעורבות
- 2,930
- נקודות
- 113
לא, הפעם לא מדובר בבובות, אלא באולם ה-Barbican בלונדון, 24 במרץ 2013, קר וקצת שלג בחוץ. בפנים, על הבמה, התזמורת הסימפונית של לונדון (LSO). אשתי ואני בשורה השביעית באולם, כ-4 מושבים ימינה מהאמצע, כשראשינו בגובה עכוזי הכנרים שלשני צידי הבמה.
התוכנית המוכרזת הייתה ה"בלתי גמורה" של שוברט והקונצ'רטו לכינור של בראהמס עם Nikolaj Znaider (מאיפה הוא לקח את האיות הזה ל"ניקולאי"?)
המנצח הייה אמור להיות קולין דיוויס, שלא החלים די הצורך ממחלתו, והוחלף במנצח האוסטרי Manfred Honeck.
שניהם לא הייו מוכרים לי, לא במראה ולא בהאזנה, אם כי שמעתי טובות על שניהם: על הכנר קראתי ביקורות מחמיאות בהרבה יצירות, ועל המנצח סיפר לי ידידנו יואל פלרמן בהקשר של מאהלר.
ההפתעה הראשונה מבחינתי הייתה נוכחותם של נבל ושל טובה על הבמה. מה הם עושים שם? ככל הזכור לי אין לא נבל ולא טובה לא בשוברט ולא בבראהמס!
נכנס המנצח, מחיאות כפיים, אבל לא כך מתחיל השוברט המתוכנן, וגם לא הבראהמס. מתברר שזו הפתעה נוספת: התווספה גם יצירה מודרנית לתכנית, בבכורה עולמית: Anahata מאת המלחינה Eloise Nancie Gynn, ילידת 1985. אישתי נשבתה ביופי היצירה. אני הייתי עסוק יותר בהאזנה לסאונד...
כן, כל זמן שייש כלים מעטים, הם מופיעים כמו מתוך קטיפה שחורה, אבל כשמנגנים הרבה כלים וחזק, הכל מתערבל (congested), הכינורות צורחים, לא חלקים ולא משי ולא סיפורים.
אין "במה" -- בעיניים עצומות קשה להצביע על מיקומי הכלים, שמגיעים מאיפשהו במרחב. למרות הקירבה לבמה הגדולה, אין תחושת גודל.
היצירה מסתיימת, מחיאות כפיים, המנצח יורד ועולה שוב, הפעם עם המלחינה (נחמדה מאוד ונטולת מאניירות), מסתיימות מחיאות הכפיים והמנצח יוצא, ואתו גם -- הנבל והטובה
בזאת נפתר עניין ההפתעה הראשונה.
הפתעה נוספת! מנצח אחר עולה על הבמה (לא ממש מקובל שמנצחים יתחלפו באמצע קונצרט). מסתבר שעל היצירה המודרנית ניצח מישהו אחר, בשם Nicholas Collon. שייהייה.
השוברט מתחיל, אבל נשמע די סתמי. המנצח לא מפיק מהיצירה את כל הדראמה והייחוד והמיסתורין והעוצמות שייש בה. גם מספר כלי המיתר גדול מדי יחסית למקובל כיום, ותפקידי כלי הנשיפה מכוסים חלקית. הקלארינט מכסה חלקית על האבוב, כמה כניסות לא יחד...
יש איזה 9 קונטראבאסים על הבמה, ממוקמים משום מה בצד שמאל, וממקום מושבי, שדה הראייה היישיר אליהם הוא מוסתר ע"י קבוצת הכינורות -- רואים רק את ראשי הנגנים ואת צווארם הג'יראפי של הכלים. הבאס המתקבל הוא חלש יחסית, ולא נשמע כאילו יורד מי-יודע-מה נמוך. לעומת זאת, הטימפאני (אין תוף באס) מרעיד את הכיסאות.
השוברט מסתיים, מחיאות כפיים, המנצח יורד, עולה, ושוב... מסתיים. הפסקה.
חוזרים מההפסקה. מחיאות כפיים, המנצח עולה כשלפניו הסולן, גבוה, מקרין ביטחון ומקצועיות, עומד ומחכה בסבלנות לסוף הקטע התזמורתי הפותח את הקונצ'רטו, ואז נכנס בביטחון.
הפתעה! מעבר לזה שהכינור הבודד נשמע גדול וחזק יותר מהצפוי לעומת התזמורת המלאה, הוא גם נשמע כאילו יש לו הד -- כאילו הוא מוקלט עם מיקרופון נפרד ותוספת עוצמה ו-echo. אם הייתי שומע את אותם צלילים בהקלטה, הייתי בטוח שהטכנאים התערבו באופן מאוד בוטה.
צליל הכינור, גוארנרי שהייה שייך לכנר/מלחין פריץ קרייזלר, יפה מאוד, וזניידר מנגן הכל בלי מאמץ, באינטונאצייה מדוייקת וכאילו בלי קושי, כולל בקדנצה הבלתי מזוהה והקשה בהרבה יותר מזו המנוגנת בדרך כלל, של יואכים.
כמו המנצח, הסולן נשמע חסר השראה, אבל שלא כמו אצל המנצח והתזמורת, הכל מושלם-טכנית ומאוד מוסיקאלי. בתזמורת, נגן האבוב, שייש לו סולו ארוך בתחילת הפרק השני, מתבלט ביופי צלילו ובמוסיקאליות שלו, ובטקס מחיאות הכפיים שעם סיום היצירה, המנצח מורה לו לקום ראשון לקבל מחיאות כפיים לעצמו. הסולן, עם ובלי המנצח עולים ויורדים... ושוב, עד הסולן נשאר לנגן את ההדרן המקווה, אבל אומר שקודם הוא חייב לומר משהו.
הוא אומר שתמיד יש בעייה אחרי יצירה כזו כמו הבראהמס לתת הדרן שלא יהייה נפילה ברמה המוסיקאלית, אם כי תמיד יש את באך, כמובן; שחבל ש-Sir Colin לא הצליח להבריא די הצורך, ושהוא מקווה שהוא כן יצליח להגיע לקונצרט המשותף הבא שלהם, במאי; ושהוא הולך לנגן סאראבאנד שהוא יודע ש-Sir Colin אוהב
ואכן, הוא ניגן אותו בצורה מושלמת-טכנית, מאוד מוסיקאלית, בצליל נפלא ואולי עם טיפה פחות חוסר השראה
מחיאות כפים, הסולן יורד ועולה... זהו, הסתיים. יוצאים חזרה אל הקור הלונדוני...
עמיר
התוכנית המוכרזת הייתה ה"בלתי גמורה" של שוברט והקונצ'רטו לכינור של בראהמס עם Nikolaj Znaider (מאיפה הוא לקח את האיות הזה ל"ניקולאי"?)
המנצח הייה אמור להיות קולין דיוויס, שלא החלים די הצורך ממחלתו, והוחלף במנצח האוסטרי Manfred Honeck.
שניהם לא הייו מוכרים לי, לא במראה ולא בהאזנה, אם כי שמעתי טובות על שניהם: על הכנר קראתי ביקורות מחמיאות בהרבה יצירות, ועל המנצח סיפר לי ידידנו יואל פלרמן בהקשר של מאהלר.
ההפתעה הראשונה מבחינתי הייתה נוכחותם של נבל ושל טובה על הבמה. מה הם עושים שם? ככל הזכור לי אין לא נבל ולא טובה לא בשוברט ולא בבראהמס!
נכנס המנצח, מחיאות כפיים, אבל לא כך מתחיל השוברט המתוכנן, וגם לא הבראהמס. מתברר שזו הפתעה נוספת: התווספה גם יצירה מודרנית לתכנית, בבכורה עולמית: Anahata מאת המלחינה Eloise Nancie Gynn, ילידת 1985. אישתי נשבתה ביופי היצירה. אני הייתי עסוק יותר בהאזנה לסאונד...
כן, כל זמן שייש כלים מעטים, הם מופיעים כמו מתוך קטיפה שחורה, אבל כשמנגנים הרבה כלים וחזק, הכל מתערבל (congested), הכינורות צורחים, לא חלקים ולא משי ולא סיפורים.
אין "במה" -- בעיניים עצומות קשה להצביע על מיקומי הכלים, שמגיעים מאיפשהו במרחב. למרות הקירבה לבמה הגדולה, אין תחושת גודל.
היצירה מסתיימת, מחיאות כפיים, המנצח יורד ועולה שוב, הפעם עם המלחינה (נחמדה מאוד ונטולת מאניירות), מסתיימות מחיאות הכפיים והמנצח יוצא, ואתו גם -- הנבל והטובה
בזאת נפתר עניין ההפתעה הראשונה.הפתעה נוספת! מנצח אחר עולה על הבמה (לא ממש מקובל שמנצחים יתחלפו באמצע קונצרט). מסתבר שעל היצירה המודרנית ניצח מישהו אחר, בשם Nicholas Collon. שייהייה.
השוברט מתחיל, אבל נשמע די סתמי. המנצח לא מפיק מהיצירה את כל הדראמה והייחוד והמיסתורין והעוצמות שייש בה. גם מספר כלי המיתר גדול מדי יחסית למקובל כיום, ותפקידי כלי הנשיפה מכוסים חלקית. הקלארינט מכסה חלקית על האבוב, כמה כניסות לא יחד...
יש איזה 9 קונטראבאסים על הבמה, ממוקמים משום מה בצד שמאל, וממקום מושבי, שדה הראייה היישיר אליהם הוא מוסתר ע"י קבוצת הכינורות -- רואים רק את ראשי הנגנים ואת צווארם הג'יראפי של הכלים. הבאס המתקבל הוא חלש יחסית, ולא נשמע כאילו יורד מי-יודע-מה נמוך. לעומת זאת, הטימפאני (אין תוף באס) מרעיד את הכיסאות.
השוברט מסתיים, מחיאות כפיים, המנצח יורד, עולה, ושוב... מסתיים. הפסקה.
חוזרים מההפסקה. מחיאות כפיים, המנצח עולה כשלפניו הסולן, גבוה, מקרין ביטחון ומקצועיות, עומד ומחכה בסבלנות לסוף הקטע התזמורתי הפותח את הקונצ'רטו, ואז נכנס בביטחון.
הפתעה! מעבר לזה שהכינור הבודד נשמע גדול וחזק יותר מהצפוי לעומת התזמורת המלאה, הוא גם נשמע כאילו יש לו הד -- כאילו הוא מוקלט עם מיקרופון נפרד ותוספת עוצמה ו-echo. אם הייתי שומע את אותם צלילים בהקלטה, הייתי בטוח שהטכנאים התערבו באופן מאוד בוטה.
צליל הכינור, גוארנרי שהייה שייך לכנר/מלחין פריץ קרייזלר, יפה מאוד, וזניידר מנגן הכל בלי מאמץ, באינטונאצייה מדוייקת וכאילו בלי קושי, כולל בקדנצה הבלתי מזוהה והקשה בהרבה יותר מזו המנוגנת בדרך כלל, של יואכים.
כמו המנצח, הסולן נשמע חסר השראה, אבל שלא כמו אצל המנצח והתזמורת, הכל מושלם-טכנית ומאוד מוסיקאלי. בתזמורת, נגן האבוב, שייש לו סולו ארוך בתחילת הפרק השני, מתבלט ביופי צלילו ובמוסיקאליות שלו, ובטקס מחיאות הכפיים שעם סיום היצירה, המנצח מורה לו לקום ראשון לקבל מחיאות כפיים לעצמו. הסולן, עם ובלי המנצח עולים ויורדים... ושוב, עד הסולן נשאר לנגן את ההדרן המקווה, אבל אומר שקודם הוא חייב לומר משהו.
הוא אומר שתמיד יש בעייה אחרי יצירה כזו כמו הבראהמס לתת הדרן שלא יהייה נפילה ברמה המוסיקאלית, אם כי תמיד יש את באך, כמובן; שחבל ש-Sir Colin לא הצליח להבריא די הצורך, ושהוא מקווה שהוא כן יצליח להגיע לקונצרט המשותף הבא שלהם, במאי; ושהוא הולך לנגן סאראבאנד שהוא יודע ש-Sir Colin אוהב
ואכן, הוא ניגן אותו בצורה מושלמת-טכנית, מאוד מוסיקאלית, בצליל נפלא ואולי עם טיפה פחות חוסר השראה
מחיאות כפים, הסולן יורד ועולה... זהו, הסתיים. יוצאים חזרה אל הקור הלונדוני...
עמיר
נערך לאחרונה ב: