דרך אגב, הוא לא מדבר על גרפים ואוסצילוסקופים אלא השוואה של הפלט של מיקרופון (microphone feed) להקלטה של הפלט הזה, שזה דבר שניתן גם לעשות באוזן (וכמובן גם אלקטרונית), והוא טוען שבהקלטה אנלוגית יש הבדלים ניכרים, ובדיגיטלית אין בכלל, או בטח לא במידה שאדם יכול לשמוע.
הוא גם מפרט את סוגי העיוותים והבעיות באנלוג, הסיבות להם ואת שיעורם, כמו למשל זה שבהתחלה בתקליטים תחום התדרים היה 30-15,000 הרץ עם טווח דינמי של 40dB (אני עדיין זוכר עטיפות תקליטים שמתפארות בזה שהגיעו ל-13,000 הרץ), ורק הטייפים הטובים ביותר בסטודיו היו בקושי מגיעים ל-20-20,000 עם טווח דינמי של 68dB, ורק עם נוסחאות משופרות לסרטי ההקלטה עצמם הגיעו לטווח דינמי של 72dB. כך שלאף מערכת אנלוגית לא היה טווח דינמי מספיק להקלטת תזמורת מלאה, ואף אחת לא הייתה חפה מרעשי רקע.
למכונות ההקלטה ולפטיפונים היה wow & flutter (שינויים בלתי רצויים במהירות) מעל 2%, מסיבות מכניות שונות שהוא מפרט. לסרטי הקלטה היו גם שינויים באמפליטודה עד כדי 2dB± (!) בגלל השתנות עובי הציפוי, ואפשר לשמוע את זה בהקלטות של צלילים ארוכים בפסנתר.
ה-frequency response של המערכות האנלוגיות האלה היה עלוב, וסטיות מעבר ל-3dB± היו אופייניות. העיוותים (THD==Total Harmonic Distortion וה-IMD==Inter-Modulation Distortion) במערכות ההקלטה היו מעבר לכמה אחוזים, כך שהיה שוני בולט בין פלט המיקרופון לבין תוצאת הקלטתו. עם טייפ אנלוגי פשוט לא הייתה אפשרות להקליט ולהשמיע מוזיקה בצורה מדויקת.
בתקליטים המצב גרוע בהרבה, והעיוותים המצטברים היו ממש רציניים, עד כדי שנגינת תקליט במערכת הייתה מאוד שונה מהמקור, ונדרשה שיטת הקלטה טובה יותר.
וכאן הוא מסביר איך נבחרו דווקא 16 ביט ו-44.1kHz, ועד כמה התוצאות מדויקות הרבה מעבר לטווחי הביטחון המינימליים. למשל, אף בוגר לא שומע 20kHz, אבל בכל זאת לא התפשרו ולקחו את כל הטווח, מ-0 עד 20kHz, הגדירו דרישה ל-frequency response עם סטיה של לא יותר מ-0.1dB± בכל התחום, wow & flutter מתחת ל-0.001%, ועיוותים בטווח של אלפיות האחוז.
יש עוד דברים שהוא לא דיבר עליהם, כמו עד כמה המערכות הדיגיטליות מחוכמות יותר מהאנלוגיות. כיום בעצם אפשר להקליט ולנגן מוזיקה בלי חלקים נעים, אז אין בעיות מהירות, אבל בהתחלה, כשדובר בטייפים דיגיטליים וב-CDs היה הכרח בחלקים נעים, אבל לא רצו להיות תלויים בדיוק וביציבות של המהירות, אז במקום להזין את הביטים ישירות לרכיב שצריך אותם, כותבים אותם לשטח עבודה (buffer) ומשם קוראים אותם בקצב שנשלט ע"י שעון קוורץ עם דיוק פנטסטי. אם שטח העבודה מתמלא מהר מדי, מאיטים את קצב הסיבוב, ולהיפך. כך גם לא צריכים מנועים מדויקים ויקרים, ומערכות ייצוב ושיכוך מסובכות, והכל פשוט ונקי. כמוכן יש גם אפשרות לזיהוי ותיקון שגיאות וביטים חסרים, מה שאי אפשר לחלום עליו באנלוג.
אז גם בצדדים המכניים, ובטח בצדדים הדיגיטליים, הטכנולוגיות הדיגיטליות עולות לאין שיעור על הטכנולוגיות האנלוגיות המכניות, שמסתמכות על לינאריות של דברים שבמציאות לא כל כך לינאריים, ועל כל מיני דרכים ושיטות להתגבר על הבעיות לכל אורך הדרך. זה למעשה נס טכנולוגי שיש בכלל דמיון בין מה ששומעים מתקליט לבין המציאות, וממש לא פלא שזה לא מדויק.
