כאשר מקבלים החלטה להגר לעולם ה DSLR (או חסרות המראה) ידוע איפה זה מתחיל,לא ידוע איפה זה מסתיים. אנסה להבהיר את דברי,בהמשך.
אם ההגירה לעולם הזה נובעת מצורך להחליף את המצלמה שבטלפון החכם - זה עניין אחד. אם ההגירה היא כדי להכנס לעולם הצילום,ולא כדיי להנציח רגע אלא כדי לעשות מעשה אומנות - זה סיפור אחר.
נעזוב,לרגע,את עניין הגוף כי זה רק חלק קטן מהמשוואה. הגוף חשוב כי,כמו שאמר כרמי,זו חתונה עם יצרן מסויים וכמו כל זוגיות זו מערכת יחסים שיודעת עליות ומורדות. אבל...:זו אינה חתונה קתולית אך הפרת נזר ההתממזגות עולה כסף ולפעמים - הרבה.
העדשה. פה כן קבור הכלב,גם בצד של העלות/תועלת הכספית וגם בצד של מענה לשאלת ההגירה,קרי: להחליף את הטלפון החכם או להציב יעד בגג העולם:לעסוק בצד האומנותי של הדבר.
כשמתחילים,ולא משנה סיבת ההתאהבות,אין עדשה אחת שיכולה לענות על מגוון מאוד רחב של צרכים וממנה אפשר לצאת ולהתמקצע - או לא.
עניין הזום,מחד,והמאקרו,מאידך,הם די מלכודת דבש.
אם מהגרים לעולם ה DSLR מעולם הטלפון החכם אז ה 18-135 שדיברנו בא היא וואו גדול,כי פתאום אפשר לצלם הילדים איך שהגענו למקום האירוע,להכניס לעינית פריט נוף שנראה רחוק וקטן בעין אבל בעינית לא ממש ואפילו לתפוס איזה חרק קטן,ומעניין,ממש מתחת לאף. זה גם די יכול להסתיים....פה.
אם מהגרים במטרה להמשיך ולעסוק בצילום כבאומנות ה סיגמא 17-70 היא...כבר סיפור אחר. את צילום הילדודס,ממקודם,היא תעשה נאמנה. את פריט הנוף המרוחק היא תנציח את הרגע פלוס מינוס במגבלות העין האנושית,לא באמת בפרטים ואילו את החרק מתחת לאף...פה כבר הסיפור מתחיל להיות וואו.
אז אם נלך לעולם אוטופי שבו כסף/עלות לא מהווה בעיה (לא מהווה בעיה לא אמרתי - לא מוגבל) והמעבר ל DSLR הוא עם התכוננות להתמקצע ולהגיע להבעה אישית אומנותית באמצעות צילום וגם נניח שגוף המצלמה זו החלטה חלוטה אז...:נשאר עניין העדשה.
לצלם נוף/טבע,בעלי חיים שבטבע,ציפורים (באוויר ביבשה ובמים) וגם בני אדם,כל זה דורש ידע,התנסות וטעם אישי שמוחל על הקומפוזיציה של הצילום. לא רוצים את כל זה - תשארו עם הטלפון החכם. וגם....זה עושה חור גדול בכיס ודורש כושר גופני וסיבולת של שלב א בטירונות גולני.
ללכת על צילום של מה שקרוב אלינו,מהמאקרו,קרי כמה עשרות ס"מ מתחת לאף,לכמה מטרים מהאוטו ועד לנוף כללי זה:משאיר אותנו עם שתי העדשות שאלי ציין הטמרון 17-50 או הסיגמא 17-70.
במענה הכללי יותר לצורך הזה הייתי שם יהווי על הטמרון,היא תיתן יופי של תמונות לנוף המרוחק,תצלם טוב את הילדודס הצוהלים על שפת הכינרת ותתפוס,לא רע,איזה עכביש על עץ התמר.
הסיגמא היא כבר סיפור יותר "מגביל" כי לנוף המרוחק היא לא יותר טובה מהמצלמה בטלפון הנייד,לילדודס הצוהלים היא כבר עולה על הנייד ובכל מה שקשור למתחת לאף,קטן ובמרחק של עשרות ס", פה - היא כבר מצריכה יכולת לתכנן את הצילום,להמתין לרגע הנכון ולהכניס לפריים משהו שיש בו חשיבה וטעם אישי - ולא,היא לא עדשת מאקרו היא כן עושה בתחום הזה עבודה לא רעה.
אז איזו מבין השתיים? עניין של הגדרה. אם ללכת לכללי שנותן מכל דבר קצת הטמרון 17-50 היא הכיוון. אם ללכת לכיוון המאקרו,זה שמתחת לאף או קרוב פיזית הסיגמא עושה עבודה מצויינת ומקום טוב להתחיל בו.
שתי העדשות האלה פותחות צוהר לעולם הצילום ולהתמקצעות בנושא או נושאי צילום. מאחר והטמרון 17-50 היא יותר עדשה "כללית" ומאחר ואין לי ניסיון אמפירי איתה אשאיר את ההחלטה לגביה פתוחה.
לגבי הסיגמא היא מקום טוב לצאת ממנו. כשמגלים שלצלם מבנים ארכיטקטונים מעניין אותנו מאוד מגלים,גם,את המגבלות של הסיגמא הזו ואז מתקדמים לעדשה שצילום מבנים ארכיטקטונים הוא ב DNA שלה. כשמגלים שעולמם המופלא של הפרחים מביא את הסיגמא לקצה גבולות היכולת שלה,בצד של פירוט,יכולת לקומפוזיציה ויכולת לתפוס את הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל ומשנים צילום מסתם תמונה למעשה אומנות אז מהגרים לעדשת מאקרו שזו מטרתה,וכן:זה חור בכיס,המון סבלנות,טונות של תיכנון והכרות של העדשה/גוף לעומקם של דברים טכנולוגים ותפעוליים....והרבה ידע בכל מה שקשור לטבע,אור,מתי ואיפה ניתן למצוא מה ומה הם התנאים האידיאלים לצאת לצלם ואחר כך גם לקחת...כמה תמונות.
לסיכום:
לאן רוצים ללכת? לכללי הקרוב והרחוק וממנו לטפח טעם אישי ולהתמקצע אז ה 18-135 היא הכיוון.
אם רוצים לטפח את המתחת לאף ועד לרחוק אבל איכות התמונה האושר הגוני שלה הפרוט וכו חשובים אז המקום הטוב להתחיל בו זו הטמרון 17-50 ואם חושבים על הלא ממש רחוק עם דגש על מה שממש מתחת לאף,וגם פה להוביל את הסט לקצה המגבלות שלו ואז להתמקצע אז הסיגמא 17-70 היא הכיוון.
צריך לזכור: בעולם ה DSLR לא מוכרים את הגוף,והעדשה וקונים גוף אחר ועדשה אחרת כי הגענו לשלב ההתמקצעות. מוסיפים עדשה ואת הגוף משאירים....עד שגם הוא מגביל אלא שאז זה כבר כואב בכיס,בגב ומאוד מהנה ולוקח...זמן.
מנחם.
