"I gave everything to it I was able to give. What I have here accomplished, I will never achieve again"
כך כתב סן סאנס על יצירת מופת זו. מעין הודאה של המלחין על סיום יצירותיו הסימפוניות.
היו סה"כ חמש סימפוניות אותן כתב, אך רק שלוש מוספרו. זו היתה אכן האחרונה.
חשבתי לנכון לפני הסקירה, לפתוח במעין הקדמה, מעין חלון קטן לעולמו של סן סאנס, כמה עובדות שיתנו לנו להרגיש איזה מלחין מיוחד וצבעוני הוא היה.
קמיל סן-סאנס, נולד בפריס וכמו רוב המלחינים, היה סן סאנס ילד פלא. הרי תמיד הם כבר מתחילים לכתוב בגיל שנתיים, כולם גדלו בבית עם פסנתר וניגנו כבר בגיל שלוש. אז גם הוא. אבל מעבר, הרבה מעבר. סן סאנס לא היה רק מוסיקאי, הוא היה אוטודידאקט יוצא דופן וחקר בוטניקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, כתב מספר ספרים לא קטן, היה בעל דעות פוליטיות עיקשות ותחומי עניינו פרצו גבולות.
מספרים כי כשהיה בן עשר, ניגן, בהופעת הסולו הראשונה שלו לפני קהל כמה קטעי פסנתר. לבסוף טען כי כהדרן יוכל לנגן מהזכרון בלבד, ללא פרטיטורה כל אחת מ 32 הסונטות של בטהובן לפסנתר. הקהל המום ולא מאמין בחר את אחת הסונטות וסן סאנס ניגן אותה ללא רבב. שאלו את אמו לאחר מכן, 'אם כבר עכשיו הוא מנגן את הסונטות של בטהובן בצורה כזו, מה ינגן כשיגדל?', האם ענתה: 'את המוסיקה שלו'. והשאר היסטוריה.
סן סאנס נולד ב 1835 ונפטר ב-1921, כלומר, חי די הרבה זמן
ולכן נכח בהמון שלבים בהתפתחות התרבות והאומנות. ראה ושמע הרבה מהמלחינים הגדולים. אני לא יודע אם זה קשור לכך שהוא חווה תקופות שלמות בהתפתחות המוסיקה למגוון סוגיה [גם מתוקף האופי האקלקטי שלו] או שהוא פשוט רצה להחדיר 'מוסיקה' בכולם, אבל הוא כתב מוסיקה מכל הסוגים ולכל המגזרים. הוא כתב מוסיקה קאמרית, סימפונית, מקהלתית, קונצ'רטוס, אופרות, שירים, אפילו מוסיקה ראשונה לקולנוע, ומוסיקה לחובבנים.באותה תקופה של המאה ה-19, התבסס מעמד הפסנתר ונהיה ממש כמו 'מחשב אישי לכל ילד', כולם רכשו פסנתרים וניסו להנחיל לילדיהם חינוך מוסיקלי. סן סאנס כתב המון מוסיקה 'חובבנית' למתלמדים. אני חושב שהוא ראה בלימוד והוראת המוסיקה כמטרה עילאית ועשה כל שביכולתו על מנת לטפח מטרה זו.
הוא לא היה פורץ גבולות במוסיקה שלו, אפשר לאמר כי היה אפילו שמרן יחסית וסלד מהמוסיקה המודרנית ומהקווים האיפרסיוניסטים של דביסי למשל [מה? איך?!
]. הגישה הזו של סן סאנס וההלחנה הטכנית שלו גרמה לביקורות נוקבות של מבקרי המוסיקה, האליטה, הסנובים של אותה תקופה. הרי איך יכול מלחין 'רומנטי' לכתוב מוסיקה כל כך יפה הנתפסת באוזניהם כבר לאחר השמעה אחת ? ממש מוזר. רק מוסיקה מסובכת ופתלתלה נחשבה בעיני האליטה וסן סאנס, בעל הדמיון האדיר, הקווים המלודיים, הצבעוניות הרבגונית שלו כתב מוסיקה כה ענוגה [אני תמיד מדמיין את חבל פרובאנס, כרמים של ענבים, יין ושדות ירוקים כשאני שומע סן סאנס, אבל מי אני] שהם פשוט לא הסכימו לקבל. 'המלחין הדגול היחיד שלא היה גאון', למשל נאמר על סן סאנס מפי המבקרים.אסיים את ההקדמה ב'פתגם' המסכם מבחינתי את סן סאנס: 'אם שמעתם מוסיקה יפייפיה שנשמעת לכם מוכרת אבל אתם לא מזהים מי המלחין, זהו כנראה סן סאנס".
מקווה שהגעתם עד לכאן
סימפוניה מספר 3, אופוס 78 [ סימפוניית האורגן ]
אומרים שזהו השיא של סן סאנס, פאר יצירתו, הוא אפילו אמר זאת בעצמו. אני אישית חושב שזו אחת היצירות היפות ביותר שיש בארסנל האדיר הזה של מוסיקה קלאסית. אני לא אכנס כאן להסברים מוסיקליים עמוקים, אלא יותר מלמעלה בהרגשה שלי, ואביא גם כמה ביצועים שלדעתי חובה ליצירה זו וכאלה גם שפחות אבל היה חשוב לי לציין.
סן סאנס סיים את היצירה ב 1886, הוא קרא לה: 'סימפוניה מספר שלוש עם אורגן' (avec orgue בצרפתית)
כלומר יצירה לתזמורת אשר חלקים בה משתמשים באורגן. סן סאנס נותן חשיבות לאורגן ביצירה אך אין זה קונצ'רטו עבור אורגן, לא. זוהי יצירה תזמורתית שמנגן בה גם אורגן.
מורגש שסן סאנס נתן ביצירה זו את כל כולו. הוא לא סתם אמר זאת בעצמו. ישנו פסנתר ונגינה בשתי ידיים וארבע ידיים, אורגן, תזמור מדהים של המלחין ושילוב בין התדרים הנמוכים למחריד של האורגן עם שאר התזמורת. לא פשוט בכלל.
ההופעה הראשונה היתה בלונדון בניצוחו של המלחין עצמו במאי 1886. חודשיים מאוחר יותר נפטר פרנץ ליסט, אשר היה מקור השראה ומדריך רוחני עבור סן סאנס ולכן בחר המלחין להקדיש את הסימפוניה הזו לזכרו של פרנץ ליסט.
המלחין כתב את היצירה לשני פרקים ולא לארבעה כפי שהיא מנוגנת היום, אך זה מסתדר, אל דאגה.
ביצירה הסוחפת הזו משתמש סן סאנס בשיטה שלמד ממדריכו וידידו הטוב ליסט הקרויה: cyclic בה ה-'נושא' מתפתח מפרק לפרק לכלים שונים ובהרמוניות שונות כך שכל נושא מתפתח במהלך היצירה ונשמע בהרמוניה טיפה שונה, ובכלים שונים, מה שמשאיר אותנו עירניים ומעמיק את המלודיה עוד יותר.
היצירה לא ארוכה במיוחד ונמשכת כ- 35 דקות לערך. עמוסת כלים אך לא 'מעמיסה' כלל. ההפך, היצירה קלילה, זורמת, עם פרצי אנרגיה [במיוחד לקראת הסוף בה האורגן מקבל נופך משמעותי], סוחפת אותנו לשמוע אותה שוב ושוב, עם קווים טיפה אפשר לאמר עצובים [כתובה בסולם המינורי] אך בד בבד מלאי תקווה ומרגשים.
אני רוצה לציין 2 ביצועים ליצירה זאת
האחד, ביצוע אגדי והטוב ביותר שיש ליצירה זו [לדעתי] של שארל מינש עם סימפונית בוסטון, בהקלטה משנת 1959.
הקלטה מצוינת של RCA בסדרת ליווינג סטריאו ברימסטר חדש הכולל גם SACD.
אני לא מכיר הקלטה טובה מזו, גם לא היום אחרי יותר מ 50 שנה, לא מתקרבים לביצוע וההקלטה המטורפים האלה. הפרדת הכלים נהדרת, הפאנצ'יות, יש אוויר, מרגישים את התזמורת כמו שצריך, והמתח שמינש משיג כאן, הקצב, פשוט מצוין.
מומלץ בחום! [בוינייל גם מצוין אם תשיגו]
הביצוע השני שאביא, דפקא לא הפיל אותי, ואני מביא אותו כי היו המון ביקורות טובות עליו, הרבה רעש, ואני וואלה, לא קולט, אז אשמח לדעתכם
אשנבך עם פילדלפיה. ביצוע די טכני, לא הרגשתי את היצירה כמו שהכרתי אותה מלפני. הטמפו איטי מדי לטעמי. ההקלטה [אני עם מטרונום ללא SACD] לא עברה אצלי, לא יצאה החוצה כמו שצריך. כמו שציינתי, אשמח לדעתכם.
ישנם עוד ביצועים, אם תרצו אוסיף.
אגב, במהלך הסקירה, לא הרביתי להשתמש במונח 'סימפוניה' ליצירה זו אלא במונח 'יצירה'. ממממ... סן סאנס החוצפן קרא לה 'סימפוניה' אך אמר שהיא רק בת שני פרקים, נו באמת. זה כמו לאמר שהסימפוניה ה 14 של שוסטקוביץ היא סימפוניה, לא יודע לא מבין מה הקטע.
בכל מקרה, אחת היצירות היפות שיש מאחד המלחינים המעניינים שיש.
מומלץ בחום
נערך לאחרונה ב:
