סיפור בשלושה חלקים על פואמה לכינור

[רונן ש]

חלק א'

ארנסט שוסון (Ernest Chausson) נולד בפריז באמצע המאה ה-19 למשפחה בורגנית מבוססת. בלחץ אביו קבלן הבניין הלך ללמוד משפטים ונעשה עורך דין, אבל ממש לא היה מרוצה מהמקצוע. כיוונים אחרים לגמרי משכו אותו: מוזיקה, ציור ואמנות.

בגיל 24 החליט לשנות כיוון והלך ללמוד בקונסרבטוריון של פריז: פסנתר, ניצוח וקומפוזיציה. ממש לא גיל אופייני לגאון מוזיקאלי, נכון? הוא ניסה את כוחו בכל מיני כיוונים מוזיקאליים, הרבה בנסיעות בעולם, והצליח להתחבב ולארח בדירתו הפריזאית שורה ארוכה של מוזיקאים ידועים כמו סזאר פראנק, קלוד דביוסי, גבריאל פורה, ואיזאק אלבניז.

חייו הקצרים של שוסון הסתיימו ללא עת ב-1899, בגיל 44. הוא רכב על אופניו בדרך הררית, התנגש בקיר לבנים ונהרג. תאונה? התאבדות? כנראה שלא נדע אף פעם.

שוסון יצר והותיר אחריו שורה של יצירות. תקופת חייו משתרעת בדיוק על שנות המעבר מהסיגנון הרומנטי של המאה ה-19 אל האימפרסיוניזם המודרני של תחילת המאה ה-20, ושילוב ההשפעות משני הכיוונים תרם לתוצאות מעניינות. אבל יצירה אחת, באורך של כרבע שעה המנוגנת כפרק אחד, עולה לדעתי וחוצה את השמים כמו מטאור בהיר והיא הדבר המבריק ביותר שיצא מידיו של שוסון: הפואמה לכינור ותזמורת.

לא אעמוד כאן ואשתפך על המוזיקה הזו, מי שמסתקרן יוכל לקנות תקליט או דיסק ולצלול פנימה. אני יכול רק להגיד שעוצמה ריגשית כזו, סערה אמוציונאלית העולה מתוך התווים הנוגים של ההתחלה ופורצת מעלה, הינה תופעה חריגה בכל קנה מידה. מי ש"בעניין" ומסוגל להתחבר ימצא עצמו עם דמעות בעיניים ופקעת בגרון.

הפואמה לכינור של שוסון היא אחת ממספר מועט של יצירות שאני לא מסוגל להאזין להן בחברת מישהו אחר. אני חייב להיות לבד.

 

[רונן ש]

חלק ב'

ג'ינט נבו (Ginette Neveu) נולדה בפריז למשפחה מוזיקאלית, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אמה לימדה אותה כינור בילדותה, ואחיה ניגן פסנתר. האח והאחות התפרסמו מאד בשנים המטורפות שבין שתי מלחמות העולם, ונדדו ברחבי אירופה מהופעה להופעה. בגיל 16, כשברקע עליית הנאציזם בגרמניה, זכתה בתחרות נחשבת מאד על שם הנריק וינייבסקי, כשבמקום השני זכה אחד בשם דוד אוייסטראך..

ג'ינט נבו ביססה במהירות את מקומה ככנרת וירטואוזית מהשורה הראשונה בעולם, והמשיכה לנגן ולהופיע עם רפרטואר רחב עד פרוץ מלחמת העולם השניה. יש הקלטות שלה, אלה שנים בהם כבר הופיעו מכשירי ההקלטה הפרימיטיבים הראשונים. אפשר לחפש ביוטיוב ולמצוא קטעים מקסימים שלה.

עם תום המלחמה התחדשו מייד הקונצרטים, במיוחד באנגליה.

באוקטובר 1949 ג'ינט ואחיה היו בטיסת Air France מפריז לאיים האזוריים, בדרכם לסיבוב הופעות באמריקה. במזג אויר נוראי ניסה הטייס לנחות פעמיים ולבסוף התרסק על צלע הר ללא ניצולים. ג'ינט היתה בת 30. כשהגיעו המחלצים לאתר ההתרסקות התגלתה גופתה של ג'ינט כשהיא מחבקת את תיבת כינור הסטראדיבריוס שלה.

התיבה היתה ריקה.

לימים נמצאה הקשת בידיו של אחד הכפריים בסביבה. הכינור עצמו לא נמצא מעולם.

 

[רונן ש]

חלק ג'

יש המון הקלטות לפואמה של שוסון. זו אמנם יצירה מורכבת טכנית ותובענית מאד לביצוע, אך אני חושב שמעט כנרים ירשו לעצמם לדלג על הקלטה של הפואמה.

הביצועים ממש שונים אחד מהשני ודי מרתק להאזין ולהשוות. יש לי כמה מהן, ואני אוהב למשל את הנגינה של יצחק פרלמן, אבל פחות את נגינת הפילהרמונית של ניו יורק (זובין מהטה) שליוותה אותו בהקלטה הזו. או הקלטה של יהודי מנוחין מ-1958 עם תזמורת פילהרמוניה, שם התזמורת מצויינת אבל מנוחין - שבדרך כלל אני לא מחזיק ממנו הרבה - מטיל צל מעט אפור על היצירה. עוד הקלטה מעניינת ומצויינת כשלעצמה היא של נתן מילשטיין מ-1964.

אבל הקלטה אחת שונה לגמרי מכולן:

חברת EMI "גילתה" הקלטות מוקדמות של ג'ינט נבו, והוציאה תקליט בשנת 1957 שכולל מלבד הפואמה גם ציגאן של רוול וסונטה של דביוסי. אין כמובן מה לדבר שם על איכות ההקלטה וההדפסה - זה סאונד ממכשירי הקלטה של שנות ה-20 וה-30, שטוח לגמרי, הרבה מאד hiss, ויש לזה יותר ערך היסטורי מאשר סאונד כשלעצמו. אבל אם תאזינו בריכוז, יחד עם כל הסיפורים שלי, מבטיח לכם שהדרמה הענקית של היצירה הזו תפרוץ מתוך ההקלטה העתיקה ותיגע לכם בלב.

 

[רונן ש]

 

[katzofe]

יש הקלטה מפורסמת שלה של הקונצרטו לכינור של ברהמס וסיבליוס :
נגינה יחודית מאד , הקונצ'רטו של ברהמס באחד מביצועיו הגדולים:

 

[efi1965]

רונן תודה רבה השכלתי
מרגישים את אהבתך לנושא.

 

[Sol]

רונן
שאפו על הכתיבה
למדתי עוד דבר
תודה

 

[ח_ג_י]

רונן אחי.
אמנם אני לא שם ...
אבל סחתיין על הידע (מה שלא חדש לי)
ועל הבאת הדברים, בצורה פואטית.
: -)

 

[רונן ש]

חגי אח שלי
שוב אתה מקובע כמו ברזל? אני הרי יודע שאתה לא.
למה ה״אני לא שם״ הזה? אפילו לפני שהקשבת.
מה כ׳פת לך לנסות?
ברנדנבורגים של באך כבר יש לך, כבר דיברו על זה בטלביזיה של צנעא.

אתה הרי משמיע לי מוזיקה שאני לא מכיר, וחלק עובר לי את סף הגירוי ונכנס בכיף.
למה לא גם בכיוון ההפוך?

 

[ח_ג_י]

למה, למה להעליל.
ועוד להוציא את דיבתי רעה.
: -)

ברור שהקשבתי.
(כל שכן אם זה כינור).

ברנדנבורגים?
באמתחתי יעקב (חפץ), וכו
עוד הרבה לפני הכרותנו.

'אני לא שם', דהיינו ....
זו פינה חמה, אך עדיין בגדר קיטון צדדי.
זה עולם אחר.
בסופו של יום, הכל מתחיל ונגמר בפרזות.

פוטבול אמריקאי זה חביב....
אך תכלס, זה לא משתווה לכדורסל.
(אנלוגיה בלבד, כן?!)

דע, אין משהו שאני לא מכיר.
אפילו מטאל.
אבל האחרון לא יכנס אלי הביתה.
: -)