AK1
חבר משקיען
- הודעות
- 11,906
- מעורבות
- 2,930
- נקודות
- 113
השוואות "עיוורות" זה בדיוק מה שעסק בו חוג ההאזנה אצל רפי לביא ז"ל, ושממשיך בניהולו של אמיר מנדל.
השתתפתי בחוג הזה החל משנת 1987 או 1988 ועד היום, למעט תקופת "התאווררות" -- סה"כ באיזור של 25 שנה -- כל שבוע ושבוע, ביום קבוע בשבוע (בהתחלה שני, אח"כ שלישי) למעט חו"ל ומחלות.
כך שייצא לי להתנסות לא מעט בהשוואות כאלה, כשצורות ההשוואות, מספר הביצועים בהשוואה, אורכי הקטעים בהשוואה וצורת הניקוד (שבהתחלה בכלל לא הייה) השתנו עם השנים, בהתאם לניסיון המצטבר של מה שעובד ומה שפחות, טעמי מכיני הערב (הרבה שנים רק רפי עצמו, בהמשך גם אמיר מנדל ועוד).
למשל, אחד הדברים שהתברר עם הזמן הוא שההאזנה לביצוע שמושמע ראשון היא של "התאפסות" על מה שקורה (אפילו ביצירה סופר-מוכרת), כך שחוסר-הביטחון בכמה באמת אוהבים אותו הוא גדול. לפיכך משמיעים את הביצוע הזה בעוד איזשהו מקום לא קבוע בהמשך, והרבה פעמים ההתייחסות אליו שונה עד הפוכה לחלוטין מאשר להופעתו הראשונה.
מה שמאפשר להשוואה להיות באמת "עיוורת", הוא הקלטת הקטעים מראש על-גבי דיסק (במקור ע"ג קסטות
), ורפי עצמו הייה מקפיד להכין את ההקלטות הרבה זמן לפני השימוש בהן, כך שהספיק לשכוח איזה ביצועים משתתפים בהשוואה ומה הסדר, כך שגם לגביו זה הייה "עיוור" במידה דומה לאחרים.
לכאורה, ניתן הייה לחשוב שהשוואה "עיוורת" היא ההשוואה האולטימאטיבית, עקב כך שהיא מנטרלת-כביכול את הדיעות הקדומות, ומשאירה רק את ההעדפות האישיות של כל אחד כפי שהן "באמת".
בפועל, נוכחתי אין-ספור פעמים ש-it ain't necessarily so, מכמה וכמה סיבות, כולל, בין השאר:
הניסיון לימד אותי שמה שהעדפתי, אפילו אם מאוד, בהשוואה, אינו אומר שזה מה שאני אוהב מחוץ להשוואה (כולל לגבי יצירות/מבצעים שלא הכרתי קודם). למשל בהשוואה מסויימת, העדפתי מאוד ביצוע "פשוט" ויישיר, נטול מאניירות, יחסית לשאר המאנייריסטים שהשתתפו. לקחתי את הדיסק הבייתה, והשתעממתי ממנו לחלוטין -- בהשמעה נפרדת אני אוהב שייש "אופי", ובביצוע הזה ה"אמירה האישית" (וכנראה שהייתה כזו) הייתה מאופקת מדי, לטעמי, והביצוע נחווה על ידי כ"חסר אופי", בעוד שביצוע שלא אהבתי בהשוואה הייה כזה ש"בחיים האמיתיים" אהבתי אותו מאוד.
בסופו של דבר, השורה התחתונה מבחינתי היא שלכל היותר מה שאני יכול לדעת בעקבות העדפותי האישיות בהשוואה כזו הוא איזה ביצועים כדאי לבדוק באופן פרטני אחר כך, ושמה שלא אהבתי אינו אומר הרבה.
בברכה,
עמיר
השתתפתי בחוג הזה החל משנת 1987 או 1988 ועד היום, למעט תקופת "התאווררות" -- סה"כ באיזור של 25 שנה -- כל שבוע ושבוע, ביום קבוע בשבוע (בהתחלה שני, אח"כ שלישי) למעט חו"ל ומחלות.
כך שייצא לי להתנסות לא מעט בהשוואות כאלה, כשצורות ההשוואות, מספר הביצועים בהשוואה, אורכי הקטעים בהשוואה וצורת הניקוד (שבהתחלה בכלל לא הייה) השתנו עם השנים, בהתאם לניסיון המצטבר של מה שעובד ומה שפחות, טעמי מכיני הערב (הרבה שנים רק רפי עצמו, בהמשך גם אמיר מנדל ועוד).
למשל, אחד הדברים שהתברר עם הזמן הוא שההאזנה לביצוע שמושמע ראשון היא של "התאפסות" על מה שקורה (אפילו ביצירה סופר-מוכרת), כך שחוסר-הביטחון בכמה באמת אוהבים אותו הוא גדול. לפיכך משמיעים את הביצוע הזה בעוד איזשהו מקום לא קבוע בהמשך, והרבה פעמים ההתייחסות אליו שונה עד הפוכה לחלוטין מאשר להופעתו הראשונה.
מה שמאפשר להשוואה להיות באמת "עיוורת", הוא הקלטת הקטעים מראש על-גבי דיסק (במקור ע"ג קסטות
), ורפי עצמו הייה מקפיד להכין את ההקלטות הרבה זמן לפני השימוש בהן, כך שהספיק לשכוח איזה ביצועים משתתפים בהשוואה ומה הסדר, כך שגם לגביו זה הייה "עיוור" במידה דומה לאחרים.לכאורה, ניתן הייה לחשוב שהשוואה "עיוורת" היא ההשוואה האולטימאטיבית, עקב כך שהיא מנטרלת-כביכול את הדיעות הקדומות, ומשאירה רק את ההעדפות האישיות של כל אחד כפי שהן "באמת".
בפועל, נוכחתי אין-ספור פעמים ש-it ain't necessarily so, מכמה וכמה סיבות, כולל, בין השאר:
- כמו עם אורגאזמות, אפילו אם מנטאליות בלבד, כמה פעמים כבר אפשר להתלהב עד הסוף מאותם דברים ברצף? כך שאם התלהבת מאוד מביצוע מסויים, ייתכן שלא תתלהב מהביצועים הבאים, אפילו כאלה שבשמיעה בנפרד, היית מתלהב מהם הרבה יותר ("הסדר משפיע" א')
- ככל שמספר הביצועים ו/או אורך הקטעים גדול יותר, נכנס מוטיב של התעייפות, ותשומת הלב עולה ויורדת. יכול לקרות שלא התלהבת מקטע שאתה היית הכי אוהב בנפרד רק הוא הגיע ברגע של עייפות ("הסדר משפיע" ב')
- רצף של ביצועים דומים עלול לייצר העדפה/דחייה "מלאכותית" לביצוע שונה, או הצפה בתחושת deja-vu חזקה ודחייה נגד עוד ביצוע דומה ("הסדר משפיע" ג')
- רצף של ביצועים ייחודיים/"מטורפים" וכו' (גלן גולד, מוסטונן, פראנסוא, וויסנברג...) עלול לייצר העדפה/דחייה "מלאכותית" לביצוע "רגיל"/"שפוי", או הצפה בתחושת דחייה נגד "עוד מטורף אחד" ("הסדר משפיע" ד')
- לפעמים מזהים ביצוע מסויים שאוהבים/שונאים וההערכה אליו אוטומאטית עולה/יורדת בהתאם, מה שמנטרל את ניטרול הדיעות-הקדומות
- לפעמים חושבים (בטעות) שמזהים ביצוע מסויים שאוהבים/שונאים וההערכה אליו אוטומאטית עולה/יורדת בהתאם, מה שבכלל מכניס עיוות לתמונה באופן שאינו קשור להעדפות האישיות של כל אחד כפי שהן "באמת"
- הבדלים באיכויות ההקלטות/ההעברות/ההדפסות, ואפילו הבדלי עוצמה יכולים לשנות את מידת האהבה/שינאה לביצוע יחסית לאלה שסביבו ("הסדר משפיע" ה') ו/או יחסית למה שזוכרים מהביית, או סתם ללא קשר: למשל השמעת כינור בעוצמה טיפה גבוהה מדי עלולה לגרום לו להישמע צרחני יותר, והורדת העוצמה גורמת לכינור להישמע חם יותר. אם הווליום הותאם לקטעים הקודמים ומשאירים אותו קבוע, ולא מבצעים התאמות לכל קטע (כמעט בלתי אפשרי), ביצועים מסויימים "ירוויחו" ואחרים "יפסידו"
- לביצוע הראשון (אפילו אם אינו חוזר בהמשך), יש השפעה גדולה של יצירת "סטאנדארט"-כבייכול, אפילו אם הוא מאוד שונה מאחרים ("הסדר משפיע" ו'). לפעמים מתלהבים ממנו ומחפשים את ה"שידור החוזר" שלו בהמשך, ולפעמים אפילו לא מוצאים, כי עד שמגיעים אליו כבר השתנו העדיפויות האישיות ומאזינים לו ממקום אחר , אבל יוצא שבציפייה להגעתו, הרבה ביצועים בדרך מוחמצים
- ביצוע שמופיע אחרי ביצוע מלהיב-בשמיעה-ראשונה נתפס כגרוע מעבר לפרופורציית ה"גריעות" שלו, ואם יותר מלהיב, נתפס כ"טוב" מעבר לפרופורצייה ("הסדר משפיע" ז'). הביצוע השני רגיש לזה בצורה קיצונית יותר מהביצועים הבאים, כי אז עדיין עוד פחות "מאופסים" ומידת הביטחון בשיפוט האישי קטנה יותר
הניסיון לימד אותי שמה שהעדפתי, אפילו אם מאוד, בהשוואה, אינו אומר שזה מה שאני אוהב מחוץ להשוואה (כולל לגבי יצירות/מבצעים שלא הכרתי קודם). למשל בהשוואה מסויימת, העדפתי מאוד ביצוע "פשוט" ויישיר, נטול מאניירות, יחסית לשאר המאנייריסטים שהשתתפו. לקחתי את הדיסק הבייתה, והשתעממתי ממנו לחלוטין -- בהשמעה נפרדת אני אוהב שייש "אופי", ובביצוע הזה ה"אמירה האישית" (וכנראה שהייתה כזו) הייתה מאופקת מדי, לטעמי, והביצוע נחווה על ידי כ"חסר אופי", בעוד שביצוע שלא אהבתי בהשוואה הייה כזה ש"בחיים האמיתיים" אהבתי אותו מאוד.
בסופו של דבר, השורה התחתונה מבחינתי היא שלכל היותר מה שאני יכול לדעת בעקבות העדפותי האישיות בהשוואה כזו הוא איזה ביצועים כדאי לבדוק באופן פרטני אחר כך, ושמה שלא אהבתי אינו אומר הרבה.
בברכה,
עמיר