ההבדלים בין הקלטות דיגיטליות לאנלוגיות, ברמת המאסטר, יכולות להיות קטנות יחסית.
מה שכנראה עושה את מירב ההבדל הם התהליכים של ההעברה מהמאסטר (אנלוגי או דיגיטלי) לוויניל לעומת העברה למדיום דיגיטלי, ותהליכי ההשמעה.
בהעברה לתקליט ויניל, הסיגנל מהמאסטר עד האוזן עובר לרוב את התהליכים הבאים, ברמה זו או אחרת:
- כיווץ טווח דינמי -- הקטנת ההבדל בין צלילים חזקים לחלשים, לא כיווץ מקום כמו ZIP או ויתור על אינפורמציה כמו mp3 -- לרוב לכדי סדר גודל של 55dB פלוס מינוס
- סיכום הבאס למונו
- הקטנת הפרדת הערוצים
- RIAA
- חוסר הלינאריות של המכונה -- lathe -- החותכת את הערוץ ב-lacquer
- ל-lacquer יש נטייה לחזור למצבו הבסיסי ו"לעגל פינות" אם לא מפיקים ממנו מספיר מהר את המטריצה (או ישירות את ה-stamper עבור הפקת מספר קטן של תקליטים). הקפאה, או DMM, עוזרים בעניים זה.
- התקליט נקרא ע"י מחט בתוך ערוץ, שמזיזה מגנט יחסית לסליל, או סליל יחסית למגנט, ומתקבלים זרמים קטנים שלא בהכרח לגמרי לינאריים יחסית לתנועת המחט, בתוספת רעשים כמו עצם חכוך המחט בוויניל, בעיות בגלל אבל, לכלוך ופגיעות כלשהן בוויניל עצמן
- את הזרמים הקטנים האלה מגבירים במידה ניכרת ע"י רכיב פונו סטייג', שגם מפעיל RIAA הפוך למקורי
יש הרבה אי דיוקים מובנים בתהליך הזה, שהטריוויאליים מביניהם הם במיוחד 1-3, שכנראה נעימים לאוזן, כמו שנעימות לאוזן ההרמוניות (צלילים עיליים) שמוסיפים מגברי מנורות -- תוספת נטו ל-THD -- שבשני המקרים נתפסים כחמים יומר ומלאים יותר. כמוכן גם עניין החיכוך עם הוויניל -- תיאורטית חסרון ברור, אבל בפועל נחווה כמו רעשי רקע של קהל, שמוסיפים התרגשות ועניין, לעומת מה שמתארים כ"סטריליות הקרירה" של דיגיטל.
אז אולי לא ידוע איזה מבין כל התהליכים גורמים לכך, ולמה, אבל בפועל, הרבה אנשים חווים ויניל כמלא יותר, עשיר יותר, מפורט יותר, מערב יותר וכד', עם תחושת "להיות שם" מוגברת, ולמרות כל העיוותים המובנים האלה, אי אפשר להוכיח להם שוויניל הוא לא האמת והנכון.
אבל נעזוב נכון ואמיתי לרגע בצד. לא כל כך אפשר להתווכח עם אוהבי הוויניל, שנהנים ממנו במידה כזו, שהם מוכנים להתעסק בכל הצרות של ויניל כדי לקבל את הסאונד שהם אוהבים, החל ברעשים לסוגים, עיוותי מהירות, אי-מרכוז ועקמומיות, צרך בניקוי של התקליטים והמחט, צורך ב-setup מסובך של VAT, VTF, azimuth, מהירות וכד', הצורך להחליף מחט/ראש מדי X שעות, ההבדלים העצומים בין תקליטים של אותה הקלטה, אפילו כאלה שזהים בכל הפרמטרים , וכמובן העלויות והטרחה שבכל זה.
אז כמו שלאוהבי דיגיטל מפריעים הרעשים והבעיות של ויניל, לאוהבי ויניל מפריעים ה"סטריליות", הצליל הרזה יותר, חם פחות, ולטענתם מערב פחות של דיגיטל.
בדיון האם הקלטה נתונה נשמעת טוב יותר בתקליט או בדיגיטל, יש לא רק עניין של טעם נטו, אלא גם האם הציוד האנלוגי באותה רמה של הדיגיטלי (קשה להשוות, בטח לא לפי מחיר), איכות התחזוקה וה-setup של הציוד האנלוגי, כולל מצב המחט והראש, וכאמור VAT, VTF, azimuth, ומהירות , ומצב הלייזר של הדיגיטל, איכות ההעברה מהמאסטר לתקליט ולדיגיטל, איכות ההדפסה/הייצור של התקליט והמדיום הדיגיטלי, המצב הפיזי והניקון שלהם, העקמומיות והמירכוז של התקליט, וכו' וכו'.
זה לא שצד אחד צודק והשני לא, אלא יש גם כאן עניין -- חזק מאוד -- של טעם, וגם הרבה גורמים אחרים.
רוב האנשים מסתדרים עם שני הצדדים, ונהנים לפי המקרה, לפעמים הוויניל מוצלח יותר מבחינתם ולפעמים הדיגיטל.
אבל יש פנאטים לכל צד, שמבחינתם רק מה שהם אוהבים קביל וראוי, והצד האחר ממש לא.
אז יש כאלה שמכריזים ש-X נשמע יותר טוב מ-Y בנחרצות מוחלטת, כאילו כבר שקללו את כל ההבדלים, הנ"ל, כולל ובעיקר הטעם האישי, וכך מגיעים למלחמות עולם, שלא נגמרות, למרות שגם הן מיותרות לגמרי.