מאסטרו אודיו
עוסק בתחום
- הודעות
- 1,790
- מעורבות
- 338
- נקודות
- 83
אני עסוק כבר הרבה זמן בבנית מערכת רפרנס בתצוגה ועסוק הרבה בשאלה מה חסר לי במערכת. כמו הרבה מכם, אני מתאר לעצמי. להבדיל מהחיפוש מה לשפר או איתור בעיות - מה חסר לי כדי לקבל חווייה כמה שיותר אותנטית של הדבר האמיתי.
איך עושים דבר כזה ולמה מתייחסים?
אחת הדרכים שחשבתי עליהן היא למצוא הקלטות של הופעות חיות או קונצרטים שנכחתי בהם ולהשוות לזכרון החווייה. נשמע קשה (גם לחפש וגם להשוות לזכרון) אבל מאתגר ומעניין.
אני מוצא ארבע כאלה. הנה שתיים מהן:
פאקו דה לוסייה, היכל התרבות ת״א 1984
מאהלר 9 - ברנשטיין ,היכל התרבות ת״א, 1985
אני מתחיל עם פקו. יצא אלבום של סיבוב ההופעות. לא בטוח אם יש באלבום הקלטהמהיכל התרבות אבל אלה חומרים מאותו סיבוב הופעות ותל אביב מצוינת בטקסט האלבום.
את הקטע הפותח אני זוכר בצורה ברורה. פקו יוצא לבד אל הבמה, לבוש כולו בשחור ומתיישב על כסא פשוט באמצע הבמה. אני יושב בשורה חמש עם כמה חברים, כולם נגני גיטרה צעירים, כמוני. אנחנו מחושמלים עוד לפני שפקו נוגע בגיטרה. האליל שלנו מולנו, בשר ודם. הדיסק פותח עם אותו קטע בדיוק. אני מכניס אותו לנגן ולוחץ play...
שנת 1985, אני חייל על מדים, נכנס חופשי בלי כרטיס ליציע של היכל התרבות לראות ולשמוע את לנארד ברנשטיין מבצע את התשיעית של מאהלר עם הפילהרמונית הישראלית. למי שלא בעניין, מדובר ביצירה סימפוניה קולוסלית בביצוע אחד מגדולי המנצחים של המחצית השניה שלהמאה ה 20 וכנראה גדול מבצעי המוסיקה של מאהלר מאז שנות השישים. ההקלטה יצאה לאור בלייבל של הפילהרמונית בשנת 2012. פעם ראשונה שאני מעיז לנגן את הדיסק. מפחד לקלקל את הזכרון של החווייה האדירה הזאת.
אלה שתי חוויות שונות. הראשונה מוסיקת פלמנקו עם הרכב מוגבר של גיטרה פלמנקו, זמר, חליל צד, גיטרה בס וקחון. השניה, תזמורת פילהרמונית בהרכב מלא. יצירה ארוכה שלוקחת את המאזין ברכבת שדים של מוסיקה גועשת וסוערת ועד לחישת כינורות שמתאדה אל תוך קירות האולם כשהקהליושב בדממה מוחלטת (בלי שיעולים!) ואפשר לשמוע משק כנף זבוב עד השורה האחרונה של האולם.
את ההקלטה הראשונה שמעתי לא מעט פעמים. הקטע הראשון מההופעה ממש נצרב לי בראש וטבעי שאבדוק איתו מערכת. בהופעה צלילי הגיטרה בקעו מרמקולי במה גדולים כך שלא מדובר בזכרון של צליל גיטרה טבעית. ברור שאני לא זוכר את צליל הגיטרה ממש. אנחנו לא זוכרים צליל, בטח לא 36 שנים. אולי למשך שתי שניות. אני מצפה לצליל גיטרה מפורט ואנרגטי של גיטרה פלמנקו ששמעתי אז (מאפיינים אנחנו כן זוכרים) ומייחל לרמץ מההתרגשות ההיא, החל מהפריטה הראשונה. אני מניח שאם הגיטרה תשמע ממש חיה מולי אז משהו מזה אכן יקרה. אין טעם לנתח פרמטרים של צליל גיטרה פלמנקו מוגבר אלא לקוות למשהו מאותה חווייה רגשית של אז. בסופו של הדבר הכי חשוב שמערכת סטריאו צריכה לעורר זה רגש, בכל סוג של מוסיקה. כל השאר אלה אמצעים. אם היא לא מעוררת רגש, ככל שהמערכת מדהימה טכנית היא לא עושה את העבודה.
בהקלטה השניה, המשימה הרבה יותר מורכבת, קודם כל, בלי קשר לזכרון, מהבחינה הטכנית, אני מצפה מהמערכת לשחזר בחדר שלי תזמורת של בערך 90 נגנים פרושה על פני 237 מטר מרובע (רוחב במה 23.7 מטר) ולייצר תחושת אולם. טווח דינמי מכסימלי. עושר טונלי של מגוון כלים ענק עשויים מגוון חומרים בכל מנעד התדרים האפשרי. אני מצפה מהמערכת להפיק עוצמה ודרמה באותה נון שלנטיות כפי שזה קרה במציאות. טכנית, אני יודע שאני צריך מקור באיכות מופלאה ורמקולי ענק מונעים על ידי הגברה איכותית ואימתנית של אלפי וואטים. למה אני כבר יכול לצפות?
אני יכול להמשיך אבל נראה לי שאעצור כאן.
איך עושים דבר כזה ולמה מתייחסים?
אחת הדרכים שחשבתי עליהן היא למצוא הקלטות של הופעות חיות או קונצרטים שנכחתי בהם ולהשוות לזכרון החווייה. נשמע קשה (גם לחפש וגם להשוות לזכרון) אבל מאתגר ומעניין.
אני מוצא ארבע כאלה. הנה שתיים מהן:
פאקו דה לוסייה, היכל התרבות ת״א 1984
מאהלר 9 - ברנשטיין ,היכל התרבות ת״א, 1985
אני מתחיל עם פקו. יצא אלבום של סיבוב ההופעות. לא בטוח אם יש באלבום הקלטהמהיכל התרבות אבל אלה חומרים מאותו סיבוב הופעות ותל אביב מצוינת בטקסט האלבום.
את הקטע הפותח אני זוכר בצורה ברורה. פקו יוצא לבד אל הבמה, לבוש כולו בשחור ומתיישב על כסא פשוט באמצע הבמה. אני יושב בשורה חמש עם כמה חברים, כולם נגני גיטרה צעירים, כמוני. אנחנו מחושמלים עוד לפני שפקו נוגע בגיטרה. האליל שלנו מולנו, בשר ודם. הדיסק פותח עם אותו קטע בדיוק. אני מכניס אותו לנגן ולוחץ play...
שנת 1985, אני חייל על מדים, נכנס חופשי בלי כרטיס ליציע של היכל התרבות לראות ולשמוע את לנארד ברנשטיין מבצע את התשיעית של מאהלר עם הפילהרמונית הישראלית. למי שלא בעניין, מדובר ביצירה סימפוניה קולוסלית בביצוע אחד מגדולי המנצחים של המחצית השניה שלהמאה ה 20 וכנראה גדול מבצעי המוסיקה של מאהלר מאז שנות השישים. ההקלטה יצאה לאור בלייבל של הפילהרמונית בשנת 2012. פעם ראשונה שאני מעיז לנגן את הדיסק. מפחד לקלקל את הזכרון של החווייה האדירה הזאת.
אלה שתי חוויות שונות. הראשונה מוסיקת פלמנקו עם הרכב מוגבר של גיטרה פלמנקו, זמר, חליל צד, גיטרה בס וקחון. השניה, תזמורת פילהרמונית בהרכב מלא. יצירה ארוכה שלוקחת את המאזין ברכבת שדים של מוסיקה גועשת וסוערת ועד לחישת כינורות שמתאדה אל תוך קירות האולם כשהקהליושב בדממה מוחלטת (בלי שיעולים!) ואפשר לשמוע משק כנף זבוב עד השורה האחרונה של האולם.
את ההקלטה הראשונה שמעתי לא מעט פעמים. הקטע הראשון מההופעה ממש נצרב לי בראש וטבעי שאבדוק איתו מערכת. בהופעה צלילי הגיטרה בקעו מרמקולי במה גדולים כך שלא מדובר בזכרון של צליל גיטרה טבעית. ברור שאני לא זוכר את צליל הגיטרה ממש. אנחנו לא זוכרים צליל, בטח לא 36 שנים. אולי למשך שתי שניות. אני מצפה לצליל גיטרה מפורט ואנרגטי של גיטרה פלמנקו ששמעתי אז (מאפיינים אנחנו כן זוכרים) ומייחל לרמץ מההתרגשות ההיא, החל מהפריטה הראשונה. אני מניח שאם הגיטרה תשמע ממש חיה מולי אז משהו מזה אכן יקרה. אין טעם לנתח פרמטרים של צליל גיטרה פלמנקו מוגבר אלא לקוות למשהו מאותה חווייה רגשית של אז. בסופו של הדבר הכי חשוב שמערכת סטריאו צריכה לעורר זה רגש, בכל סוג של מוסיקה. כל השאר אלה אמצעים. אם היא לא מעוררת רגש, ככל שהמערכת מדהימה טכנית היא לא עושה את העבודה.
בהקלטה השניה, המשימה הרבה יותר מורכבת, קודם כל, בלי קשר לזכרון, מהבחינה הטכנית, אני מצפה מהמערכת לשחזר בחדר שלי תזמורת של בערך 90 נגנים פרושה על פני 237 מטר מרובע (רוחב במה 23.7 מטר) ולייצר תחושת אולם. טווח דינמי מכסימלי. עושר טונלי של מגוון כלים ענק עשויים מגוון חומרים בכל מנעד התדרים האפשרי. אני מצפה מהמערכת להפיק עוצמה ודרמה באותה נון שלנטיות כפי שזה קרה במציאות. טכנית, אני יודע שאני צריך מקור באיכות מופלאה ורמקולי ענק מונעים על ידי הגברה איכותית ואימתנית של אלפי וואטים. למה אני כבר יכול לצפות?
אני יכול להמשיך אבל נראה לי שאעצור כאן.
תמונות מצורפות
נערך לאחרונה ב:
