כפרה על תומר. מחייה את הפורום כשאין על מה לדבר.
אודיופיליה, למרבה הצער, היא סטיה מהתקן, ובכלל - תחביב מוזר וקצת אדיוטי.
לא, אני לא סובל מרגשי נחיתות ולא מתעלל בעצמי כל יום במראה בבוקר. אבל ככל שאני מתבגר וחושב על זה יותר, אני מגלה כמה חסר היגיון התחביב הזה.
התחביב עונה על דרישה אחת ממכלול הדרישות של חובבי מוסיקה. והוא מתעסק בהכל חוץ מ...במוסיקה. הכל = טכנולוגיה, אגו, אפילו צלילים ואודיו. אבל לא מוסיקה.
כשרואים מוסיקאים מנגנים או מלחינים מוסיקה, מבינים כמה העיסוק שלנו הוא בתפל. כן, אנחנו נורא נהנים כשאנחנו שמים את ידינו על פיסת ציוד חדש, ומחברים אותו כדי להנות מסאונד משודרג. אבל אנחנו מיעוט קטן, לא בגלל המוכנות שלנו לשלם סכומי כסף מגוחכים על זה, אלא כי רוב האוכלוסיה לא צריכה את זה. לרוב האוכלוסיה בכלל לא משנה שזה נשמע טוב יותר. רוב האוכלוסיה צורכת מוסיקה כמו שהיא צורכת סרטים, מזון, מכוניות או כל מוצר שבו איכות המוצר היא פרמטר מישני לשיקולים אחרים. וכאן אני לא מדבר על איכות החומר המוסיקלי אלא על איכות הסאונד.
היו לי בחיי, כמו בטח לכם, הרבה מצבים בהם הייתי שותף לחשיפה של אנשים ל"הבדלים בסאונד", או בכלל - להכרה שלהם שיש דבר כזה - איכות סאונד. התגובות נעו על כל קשת התגובות האפשריות. החל מהתעלמות מוחלטת וחוסר הבנה על מה אני מדבר או, דרך שמיעה של הבדלים אך היעדר הפקה של הנאה משיפור בסאונד, וכלה בכאלה (כמו אמא שלי, ז"ל) ששמעה הבדלים, נהנתה מהשיפור, אך היו לה גבולות מאד ברורים
אנשים צורכים מוסיקה מבלי להתעסק כל הזמן ב"איך זה נשמע", כמו שאנחנו אוכלים כל יום, מבלי להתעסק אובססיבית בכמה נתרן יש באוכל, או כמה חלבונים. אנחנו פשוט אוכלים.
בדעה הזאת הייתי לפני.. 10, 15 שנה. כשחשבתי שאיכות הסאונד היא אורים ותומים וכל אלה שלא שומעים אותו הם בורים, כסילים או כופרים שצריכים לראות את האור. נוכחתי שלא כך הוא. היום אני חושב שצורת החשיבה הזאת נעה בין ילדותית למסוכנת. מסוכנת כי היא לא מאפשרת לנו לראות מעבר לאלה שהתחביב לא מעניין אותם אך הם אוהבים מוסיקה לא פחות, אם לא יותר מאיתנו. ילדותית, כי היא מנסה לגרום לכולם לחשוב כמונו, או לחוות מוסיקה כמונו.
זה לא שהיום אני יותר "סובלני" ופלורליסטי. בכלל לא. אני פשוט חושב היום, שאודיפיליה היא דרך אחת לצרוך מוסיקה, ובהחלט לא הדרך הטובה יותר. אודיופיליה היא קודם כל תוצר של חברה צרכנית שמורגלת בצריכה לשם הנאה, שיפור סטטוס ותחושה של התקדמות ע"י רכישה. לאחר מכן אודיופיליה היא נגזרת של טכנולוגיית השמעה מוגבלת ולא איכותית מספיק - כזו שלא מאפשרת להתקרב למוסיקה חיה, ובסופו של דבר - עלולה בקלות להביא לעיוורון ולאיבוד של מה שחשוב באמת, וזאת המוסיקה. לא הציוד.
"מה שגורם למישהו להיות אודיופיל" הוא האופן בו אנו צורכים מוסיקה. ולדעתי, בדיוק כמו שיותר גברים צורכים פורנו כי הגירוי שלהם הוא ויזואלי יותר מנשים, כך גם אודיפיליה, באה לענות על צורך לגרות את חוש השמיעה בצורה מיטבית. אבל זה לא בהכרח לתת יותר מוסיקה. העובדה - המצערת הזאת קצת למי שעוסק בתחביב - התחוורה לי במלוא הדרה כשהבנתי שאשתי, על אף שהיא חובבת מוסיקה וצרכנית בדיוק כמוני, לא חווה שום הנאה גדולה יותר ממוסיקה המנוגנת באיכות גבוהה יותר. זה לא משנה לה. הגירוי שהיא מקבלת מהאזנה הוא יותר ריגשי, ופחות חושי.
באותו אופן שאני וחלק מהאודיופילים כאן יכולים להצביע על תמונת וידאו חדה יותר במסך איכותי יותר, אך לאו דווקא להפיק מזה הנאה משמעותית גדולה יותר, כך גם אישתי - מצביע בנקל על הבדלים בין כבלים, אבל זה לא מעניין אותה כהוא זה. זה לא מקרב אותה למוסיקה, כי היא חווה מוסיקה, ומפיקה הנאה ממנה - בצורה שונה לגמרי ממני. זאת אגב הסיבה שיש לנו טעם די שונה במוסיקה.
לפיכך, מי שבקבוצת סיכון גבוהה יותר "לחלות במחלה" היא בעיניי אדם אשר נהנה יותר מפריטה של מיתר, מאשר ליריקה ומלודיה. אדם שמחפש את העונג החושי באוזן של צליל, מאשר להתמסר למלודיה. וזה קצת עצוב, אבל זה לא נורא.
על כל פנים, אני מהמערכת שלי לעולם לא אפרד. אחרת , איך אוכל לשמוע מוסיקה?
