שטויות. המוסיקה לא איבדה את קסמיה. ואני כמובן מתכוון למוסיקה קלאסית. רק השנה זכו מנויי התזמורת הפילהרמונית לשמוע שלל חוויות קסומות חדשות תחת ניהולו המוסיקלי מלא התנופה של להב שני: קונצ׳רטו לפסנתר של המלחין העכשווי מייסון בייטס, יצירה שמשלבת ג׳ז וקלאסי בצורה מופלאה בנגינתו הקסומה ממש של דניל טריפונוב, הפסנתרן שעבורו נכתבה היצירה הזו. הלאה - המנדרין המופלא, באלט לשמונה רקדנים בכוריאוגרפיה של אוהד פישוף ונועה צוק בניצוח מבריק של אילן וולקוב. ועוד - הזר הנצחי, יצירה מעוררת מחשבה של אלה מילך-שריף הישראלית עם טקסט מבריק בגרמנית של יהושע סובול בביצוע שחקן מצויין כאלי דנקר כשעל הכל מנצח עומר מאיר וולבר, באופן משובח ומשכנע. ורק השבוע - סימפוניית תהילים של סטרווינסקי בהושבה מאוד חדשנית של להב שני, ששם את כל חטיבת כלי הקשת בצד הימני של הבמה ורק את כלי הנשיפה והתונפנים וכלי ההקשה מאחור לכל רוחב הבמה, המצלול שהוא השיג היה פשוט נהדר. ובשבוע שעבר - אאידה באופרה הישראלית בבימוי חדשני ומעורר מחשבה של במאי יווני פורץ דרך עם סולנים נהדרים, מקהלה טובה מאוד ותאורה ותפאורה מיטביים. זה היה פשוט קסם.