ליאור. איזה מרגש.
הסיפור הזה רץ כבר מעל ל-40 שנה. אבל יש לו סוף טוב שטרם עודכן.
האדם שדודי הציל נמצא. הוא הקים משפחה, למד רפואת שיניים וגם הוא, כמו אימי, רצה לפגוש את משפחתו של האיש שהציל את חייו.
למרות זאת, הבין שבסופו של דבר המחיר ששילם דודי הוא מחיר המוות. לכן חשש מאוד מלנסות ולהיפגש.
במשך שנים רבות (עד עצם היום הזה) הניח זר על קברו של ציון יום לפני יום הזיכרון לחללי צה״ל. אך עד לפני כמה חדשים לא הצליחה משפחתי להיפגש עימו.
כשזה קרה, זה היה מרגש עד דמעות.
דודי היה לוחם עז ואוהב אדם. הוא היה מוכן להסתכן ולשלוף חייל שלא הכיר משדה מוקשים למרות שידע שיש סיכוי שזה יעלה לו בחייו. מעשה גבורה שמשום מה חוץ מאימי ומשפחתי אף אחד לא דיבר עליו. מקווה ומייחל שיזכרו אותו לנצח. אני כמובן, למרות שלא הכרתי אותו, חש כאילו חי איתי מסיפוריה של אימי. הוא היה האח הקטן, בן הזקונים המוצלח שמסר נפשו למען אדם שמעולם לא פגש לפני. וזו היתה גדולתו של העם היהודי. כולנו היינו ערבים זה לזה.
