שמע, כל מה שמופיע שם תחת DIRECT CUT LPs מופיע גם על טייפים.
לכן אני מניח שהם מקליטים לטייפ.
!It ain't necessarily so
אפשר את הפלט מהמיקרופונים להזין במקביל למכונת החריטה (אחת או יותר), לטייפ אנלוגי ולקובץ דיגיטלי ברזולוציה כלשהי.
לא יודע כמה זה באמת "חוסך" לדלג על דור 1 של טייפ.
התקליט גם כך זה ירידה לעומת הטייפ.
ההסתכלות על זה כ"דור אחד" אינה משקפת את מה שקורה בפועל.
ב-direct to disk == D2D יש רק את ההעברה למכונת החריטה (שגם בה יש הפסד איכות) -- שלב אחד.
בהקלטה רגילה, מתחילים ההקלטה לטייפ, עם כל ירידת האיכות הכרוכה בזה.
אם אין שום עריכות, יש גם את ההשמעה של הטייפ, עם כל ירידת האיכות הקשורה לזה, וגם חריטה. כלומר סה"כ שלושה שלבים.
אם יש עריכות אנלוגיות, אז שלב ראשון מעתיקים את ה-session tapes המקוריים (לא רוצים לחתוך אותם), כלומר השמעה מ-session tapes והקלטה מחדש על טייפ/ים אחר/ים, חיתוכים והדבקות של קטעים מתוכם ככל שנדרש, עד שיוצרים מאסטר ערוך, ואז השמעתו והחריטה עצמה. כלומר בסה"כ 5 שלבים של ירידות איכות.
=========
להקלטה D2D יש חסרונות משמעותיים:
- ההקלטות נעשות ברמת צד שלם של תקליט, ללא אפשרות עריכה, אז בכל טעות בביצוע המוזיקלי או בעיה טכנית צריך להתחיל את כל הצד מהתחלה.
- המוזיקאים עסוקים יותר בלא לטעות -- כדי לא להרוס את המאמצים של כולם בצד שלם -- מאשר בהשראה מוזיקלית. אין חופש להתפרע בידיעה שפגמים אפשר לתקן אחר כך
- אם יש הרבה טעויות (מספיקה אחת לצד) גם מאבדים השראה וגם העלויות גדלות וזמן ההקלטה מתארך
- יש גבול למספר מכונות החריטה המחוברות ישירות, ולכן מגבלות על מספר המטריצות והתקליטים שאפשר להפיק ועדיין לקרוא להם D2D.
לא להרבה אנשים מזדמן לבדוק את גודל ההבדל בין תקליט D2D לבין תקליט של אותה הקלטה דרך טייפ או קובץ דיגיטלי, אבל עצם העובדה שבכל זאת יש הקלטות כאלה, שכאמור מספר התקליטים שהם אכן D2D הוא מוגבל, כך שנראה שמי שבדקו, לפחות בחברת ההקלטה והנהלתה, הגיעו למסקנה שההבדל מצדיק את ההשקעות והסיכונים.
לא שמעתי הרבה D2D, ואת רוב אלה ששמעתי לא אהבתי במיוחד, לא בצליל, ולא במוזיקה, שכנראה הייתה עם פחות השראה ממה שאותם מוזיקאים הפיקו במקומות אחרים בהקלטות רגילות.
chasingthedragon.co.uk
